המקנה - קונטרס אחרון שצג

חומרא זו וכו' ע"ש ולדברי גם ביולדת שטבלה וחזרה וראתה כל זמן שיושבת על דם טוהר דמדאורייתא טהורה יש לתלות בג"י הראשונים וכן יש להסתפק נתבעה לינשא ונתפייסה דכ' הט"ז בי"ד סי' קצ"ב שהוא מדרבנן אם יש כתלות כשמצאה כתם תוך ג"י הראשונים ולענ"ד דבבעלת כתם אין החמיר דודאי דברים ותולים בהם הם מוחזקים יותר מבעלת כתם בהא קי"ל בי"ד סי' ק"ל סמ"ג דאין תולים כתם בכתם ואפי' אם בעלת הכתם היא ביום ראשון דלא מקלקל לה אין תולין לה ע"כ צ"ל דדברים דתולים בהם מוחזקים יותר מחזקת בעלת כתם א"כ אין שום סברא שא תתלה בעלת כתם בג"י ראשונים בשאר דברים דהא הם מוחזקי' יותר מבעלת כתם כמ"ש אף די"ל דלגבי עצמה שאני יש לתלות בגופה מ"מ כיון דשאר דברים שכיחים טפי אין להחמיר דלא גרע מנדה גמורה לאחר ג"י שאחרות תולין בה ואפ"ה הוא תולה בדברים אחרים כ"ש בעלת כתם תוך ג' שאין אחרות תולין בה שהיא יכולה לתלות בדברים אחרים אבל בדם בתולים ויושבת על דם טוהר דקי"ל בי"ד סי' ק"צ סמ"ב שתולין בקטנה עד שחיתה המכה או בנערה ד' לילות ודמים מצוים א"כ י"ל דהם מוחזקים יותר משאר דברים א"כ ביושבת ול דם טוהר ובדם בתולים י"ל דאין יכולים לתלות בג"י ראשונים כיון שאין ידוע שפסק הם מוחזקים בדמים ואף דמן התורה דמיהן טהורה ע"מ כיון שהחמירו לטמא אותן והם שכיחים יותר אין לתלות בדבר אחר ונראה דאפי' אם יש לה מכה שידועה שמוציאה דם דמקיל בד"מ שם לתלות אף בג"י ראשנים מ"מ י"ל הכא בבתולה דדמיהם מצוי טפי והוא ג"כ בגופא אין לה לתלות אלא בפחות מגריס שא"א ליזהר כמ"ש בתה"ד שם ומיהו בתבעה לינשא נראה דיש להקל לזנות הכתם בדבר אחר אף בג"י ראשונים כיון דאינה מוחזקה בדים כלל והוא רק חשש דרבנן כמ"ש הה"מ והט"ז ואפי' לפמ"ש בסי' ס"א די"ל דהוא מדאורייתא דלא מהימנא פלא הרגישה משום חזקה מ"מ ענין זה וודאי מהימנא שאינה ומוחזקת בדמים אח"כ ואפי' אי נימא דא פלוג כמ"ש הב"ש מ"מ נ"ל דאשה טהורה אינה יכולה לתלות כתם באות שספרה ז' נקיים מחמת דם חימוד דלא גרע מבעלת כתם שאין תולין ה וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים ונ"ל טעם המרדכי שכ' וז"ל מסתברא מג"י ואילך הכתמים טהורים אם יש לה לתלות במכה וכו' אבל אינה לידע בודאי שפסק דם המקור וכו' נראה הא דכ' מסתברא משם דבאמת כיון שאשה טהורה תולה בסופרת זין שלא טבלה כדאי' בנדה דף ס' ובי"ד סי' ק"צ סמ"א א"כ אין ראיה אפי' אחר ג"י שנתלה בדבר אחר כיון שגם היא בחזקת טומאה שתולין בה אע"פ שהיא מקלקלת אלא דמשמע להו כיון דס"ל לר"י שם דף ל"ט ע"ב דאשה קובעת וסתה בימי נדתה משמע דלאו בחזקת רואה היא מיהו דוקא במעיין סתום כדאי' בדף י"א ע"ש פרש"י בלשון שני

סימן ס"ד סעיף א' בהג"ה חתן אסור בעשיית מלאכה כתב הח"מ אע"פ שכבר כ' בש"ע הוסיף הרמ"א דינו מועיל מחילה שלם משום דבלא זה אסור וחתן דומה למלך כדאיתא בפרק ר"א שהביא הר"ן ונדחק דמ"ש בסעיף ב' דמועיל מחילתה היינו לענין לאכול ולשתות ולשמוח עמה אבל לא לענין מלאכה ולענ"ד נראה דמוכח כן מן הסוגיא שהרי כתבו התו' בכתובת דף ג' אשה נשאת בכל יום אמאי נשאת בכל יום תהא כאלמנה וכו' אלא משום שקדו שיהא שמח עמה ג' ימים כדאמר לקמן ובתולה דלא שייך האי טעמא דליכא למימר משכים לאומנתו והולך לו לפי שיש בהם ימי משתה וכו' צריך להבין דבריהם דהא כתב הר"ן דהא דאמר למה ישכים והולך לאומנתו לא שיהא מותר אלא שחכמי' ייחדו לו ימים אילו שהם ימי ביטולו א"כ אי נימא דחיישי' שילך לאומנתו ויעבור על זמן שמחתה מה תועלת יש בשבעת ימי משתה ה"נ איכא למימר שמא יעבור ע"ז ונראה פירושו דלא חיישינן שיעבור אלא שיפייס אמה שתמחול לו ומהני בזה מחילה אף דהוי צער' דגופא מ"מ מהני בה מחילה כמו בעונה וכדאיתא בכתובות דף ס"א ברשות כמה דבעי אלא אורחא דמלתא בכמה ופי' הרא"ש אעפ"י שהיא בוש' ומוחלת לו אפ"ה אית לה צער' ולא אורח' בהכי ה"נ חשו שמא יפייס אותה אפ"ה אית לה צערא משא"כ בבתולה כיון שהחיוב עליו מצד עצמו שלא לעשות מלאכה כדאיתא בפרק ר"א לא מהני מחילתה ואפי' אם ירצה הוא למחול על כבוד עצמו לא מהני והיינו דקאמר בפרק ר"א דהתנן דומה למלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול לפ"ז צ"ל דלא מיקרי חתן אלא כשנושא בתולה אבל בחור שנושא אלמנה לא מקרי חתן דהא אוקי בדף זין שם להך ברייתא דשקדו ואבע"א בבחור שנשא שבעה לברכה ושלשה לשמחה ולפמ"ש התוספת דהיכא דהוא אסור במלאכה מצד עצמו לא שייך ביה תקנת שקדו ע"כ צ"ל דלא מיקרי חתן לענין איסור מלאכה כשנושא אלמנה וכן מיכה מהא דאמר בדף ה' ע"א מה איכא בין ברכה לשקדו ולא אמר איכא בינייהו בחור שנשא אלמנה דלא שייך שקדו כיון שצריך ז' לברכה משמע דאפ"ה לא מקרי חתן לפ"ז א"ש הא דכתב הרמ"א בסעיף א' דמיירי בבתולה שאסור במלאכה מצד עצמו ולא מהני מחילה אבל בסעיף ב' גבי נושא בעולה שפיר כתב דלא מיקרי לענין זה חתן לאסור במלאכה מצד עצמו ואף דלדעת הי"א בסעיף ב' דס"ל דהני לישנא פליגי י"ל דפליגי נמי בהא דבבחור שנשא אלמנה נקרא חתן גם לענין מלאכה ס"ל לרמ"א דאין להוסיף בזה פלוגתא. כן נראה לע"ד לפרש דברי הרמ"א

ומיהו באלמון שנשא בתולה יש להסתפק דנהי דכתבו דכ"ש שצריך לשמח אותה כל ז' ביותר כיון שהוא אלמון מ"מ האיסור מלאכה מחמת עצמו י"ל דאינו אלא בבחור ומ"מ מדקאמר קודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום משמע אפי' אלמון שנשא בתולה א"צ לישא אותה ביום ה' משום שקדו כיון דחייב בשבעת ימי המשתה וע"כ דאסור מצד עצמו כנ"ל

סעיף ב' הנושא את הבעולה וכו' כתב הב"ש מדייק הב"ח אם היא אלמנה ואינה בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים וצ"ל בפ"ז מ"ש אלמנה ביום ה' היינו נמי דוקא הבעולה ה כמ"ש בסעי' שאח"ז ומנהג חכמים שהנושא את הבעולה וכו' דכיון דצריך לשמוח ז' ימים ליכא חששא דשקדו וכת"ש התו' גבי בתולה קודם תקנת עזרא מיהו נראה דאינו נמי בכלל תקנת חכמים שתנשא ברביעי מטעם טענת בתולים דאע"ג דאם לא מצא בתולים אסורה ליה כדאמר בדף י"ב וניחוש שמא תחתיו זינתה מ"מ כיון דלא שייך חששא זו אלא באשת כהן בחידושינו בריש כתובת דבקדשה פחות מג' שנים לא שייך אלמנה מן הנישואין ולא תקנו משום אשת כהן לחוד ותו דאף באשת כהן לא שייך כ"כ באלמנה מן הנישואין כמ"ש לקמן בסימן ס"ז ס"ב ובחידושנו דף י"ב ע"ש ולפ"ז לא הי' באלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה שום תקנה ויותר נראה דבאלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה כיון שדינה לכל מילי כבעולה אין עליו איסור מצד עצמו כמ"ש לעיל דבאלמנה אין איסור עליו מצד עצמו ושייך בי' תקנת שקדו ומ"ש לקמן ומנהג חכמים הנושא את הבעולה ל"ד אלא רל שהיא בחזקת בעולה

סעיף ג' ולא באחד בשבת וכו' נראה דא' בשבת ל"ד אלא שלא תינשא במ"ש דהא מקשה בדף ה' אלא מעתה יה"כ שחל בשני לידחי ומשני הכא לית ליה רווחא ופירש"י דמיד בלילה עושין סעודה ודוחק לומר דחשש לשינויי קמא התם דלנפשי' לא טריד וכו' דמשמע דלא פליגי ותו מדמקשה בריש מכילתין ותינשא בא' בשבת שאם הי' לו טענת בתולים וכו' ולא משני משום שמא ישחוט בן עוף משמע דאין איסור אלא במוצאי שבת דלית ליה רווחא וכן משמע מההוא מעשה דברי' דרבינא בנדה דף ס"ו איעכב שבעה יומי דהיינו יום א' בשבת וכמ"ש לעיל ס' ס"א בהג"ה משמע דרבינא ורב חביבא עשו מעשה לעשות נישואין ביום א'

בהג"ה ונהנו שלא לישא נשים וכו' יש לדקדק מ"ש הרמ"א בא"ח סי' תקנ"א ס"ב ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך וכו' תיפוק ליה שהוא לאחר חצי חודש ויש ליישב ע"פ מ"ש המ"א בסימ' ת"צ ס"ק ט' בשם הרמ"א בתשובה וז"ל לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו ולא כתבתי סתם וכן נוהגין וכו' ע"ש

סעיף ד אם החתן אינו רוצה וכו' לכאורה משמע דאם אין הקרוב הכלה מקפידין מהני מחילה כמ"ש לעיל הגהה בשם רי"ו אף שכתבנו לעיל בס"א דלא מהני מחילה משום שמחת עצמו צ"ל דהכא מיירי לעשות סעודה לאחרים לפי כבודו וכבודה ואין זה ענין למחילת שמחתם

סעיף ה ואלמנה אין חופה קונה בה עיין בט"ז שהסכים עם הגאון מהר"א אשכנזי שאם עשה החופה בע"ש מותר לבעול בשבת מטעם דהליכת החתן מהחופה לביתו הוי כמסירה ואפילו אי נימא כן אינו מפסיק לדעת הפוסקים דמסירה אינו קונה אלא לירושה וכמ"ש בסי' ס"א באריכות ועיין מש"ש דיש להתיר הבעולה בשבת מטעם שהתירו בבתולה אעפ"י שעושה חבורה משום דהוי דשא"מ דלהנאת עצמו הוא צריך מכ"ש באיסור דרבנן דיש להתיר הבעילה מהאי טעמא דלהנאת עצמו מכווין והקנין הוא דשא"מ ומותר לכתחילה ולא אסרו בירושלמי אלא כניסה לחופה דלא שייך הנאת עצמו אלא לקנות אותה להיות אשתו משא"כ בבעילה ואע"ג דהוי פ"ר כבר כתבנו