המקנה - קונטרס אחרון שצב

צ"ל י"ט שני לאו דוקא אלא סעודה שניה של י"ט ועיין בחידושי פסחים שכתבתי דהא דלש ר"ע ביין שמן ודבש היינו שהיה מסופק בענין הפרשת חלה דפליגי ר"א ור"י שם דף מ"ז במפריש חלה הטומאה בי"ט דלר"א מוזהרין עליו משום הואיל דאי בעי מיתשל ומות לאפות הואיל וכל חדא חזיא ליה ולר"י דל"ל הואיל אסור לאפות ואינו מוזהר עליו ע"ש ולפ"ז י"ל שלא הי' שם כהן טהור ולכך לש במי פירות דפטור מחלה כדי לקיים דעת שניהם ולכך קאמר דוקא שהיה ביו"ט שני ולא בחה"מ ועיין ב"ש בס"ק ה' שכתב דרמב"ם ס"ל יומא קמא היינו כל היום מברכין וכבר כתבנו דאין דבריו מובנים דהא הרמב"ם ס"ל דאותן ששמעו בשעת החופה אין מברכין אפי' בסעודה קמייתא ומה"ת נימא דאף אותן ששמעו בסעודה א' מברכים בשבילם עוד בסעודה שניה באותו יום ונראה כוונתו למ"ש בתשובת מ"ם סימן מ"ם שדין זה דומה למ"ש במ"ק גבי סעודת הבראה שאסר לאכול משלו דהרא"ש והטור פירש שם סעודה קמייתא והביאו שם ראיה ג"כ מהאי דפסחים כנ"ל וכתב הב"י שם דפשט לשון הרמב"ם משמע כדברי הוספות דהיינו כל היום ולפמ"ש א"א לפרש הכי והש"ע כתב שם סעודה ראשונה וכן משמע בדבריו כאן בסעיף זין דאין מברכין אלא בסעודה קמייתא

שם בהג"ה ואילו ז' מתחילין מיד אחר ז' ברכות וכן משמע מ"ש תוס' בכתובות דף מ"ז שמסר לה בשבתות וי"ט אע"ג דאסור לישא איכא למימר דהכא מיירי שעה א' לפני י"ט וכו' והיינו משום דעיקר שמחה חד יומא כדאיתא במ"ק מותר לישא ערב הרגל דעיקר שמחה חד יומא אלמא דחשיב לשעה זו חד יומא מיהו התם מיירי בבתולה אבל בבחור שנשא אלמנה משמע דלכ"ע בעינן יחוד הראוי לביאה א"כ אם לא עשו היחוד עד הלילה אין לחשוב ז' ימי המשתה אלא מהתחלת היחוד דאין סברא לחשוב ז' ימי המשתה קודם החופה אך לפמ"ש לעיל דע"כ צ"ל דגם באלמנה מקרי החופה שעושין ברחוב התחלת החופה דאל"ה הוי הליכה מחופה לביתו הפסק בין ברכה ליחוד א"כ שפיר י"ל כיון דהוי התחלת החופה מתחילין למנות ז' ימי משתה ואותו יום כתב הב"ח בי"ד סי' שצ"א בשם הרוקח ה הביאו ב"ש בס"ק ד' אחר ביאת מצוה אין מברכין ח"ב וש"ב ומכ"ש דאין מברכין ז"ב והקשה עליו הא מדינא דש"ס בתולה נבעלת ליל ה' ותני' מברכין כל ז' וכן קשה עליו ממ"ש שאין מברכין ש"ב משמע דליכא שמחה וביעקב כתיב מלא שבוע זאת אף דכבר בא עלי' ונרא' ליישב לפמ"ש הרמב"ם דבחופת נדה אין מברכים ז"ב משום דלא חזי' לביא' אין מברכין ז"ב ס"ל לרוקח דלא אמרו מברך כל ז' אלא קודם תקנ' שצריך לפרוש אחר בעילת מצו' נזכר במשנ' משא"כ אחר התקנ' לפרוש אחר הבעיל' כמו מנדה אזלא לה חיבת חופה לכך אין מברכין וכ"כ המרדכי והביאו הח"מ לעיל בסי' ס"א ס"א דאם פרס' נדה תוך ימי חופ' פסקה לה חיבת ביאה ע"ש והא דר' אשי יומא קמא מברך כולה מכאן ואילך וכו' אפי' למפרשים יומא קמא כל היום י"ל מכאן ואילך קודם שבא עלי' א"נ בלא הגיע זמנה לראות דדע' הרי"ף והרמב"ם בי"ד סי' קצ"ב דלא היתה התקנה בזה א"נ שהי' בבחור שנשא אלמנה ולפ"ז י"ל הא דאמר שם שמברך ש"ב עד תריסר ירחי שתא היינו לאחר שטבלה חוזר ומברך ש"ב ובזה מיושב נמי קושי' התו' בכתובת דף ג' ד"ה אשה נשאת בכל יום ק' לרשב"א תהא כאלמנה ותינשא בה' וכו' ולפמ"ש י"ל דא"צ בזה תקנה בבתולה כיון דלאחר שבעל בלילה שלאחר החופה פסקה חיבת חופה ואין חשש ושום שמחתה משא"כ באלמנה שמותרת לו גם אחר ביאה וחייב בשמחתה

סעיף ז' בהג"ה אבל אם אוכל עם ב"ב לכאורה משמע מלשון התו' בכתובת דף מ"ז ד"ה מסר לה בשבתות וי"ט א"נ או נישואין בלא סעודה וכו' אע"ג דע"כ סעודת הרגל עם ב"ב מ"מ לא חשיבא שמחה כולי האי והיינו כיון שאינו מזמין אחרי' מיהו י"ל דתו' מיירי שאינו עושה סעודה כלל דהיינו שמוסרה בי"ט אחרון קודם הלילה לאחר סעודת י"ט וע"כ צ"ל כן לדעת הרא"ש שכתבנו לעיל דאין להפסיק בין החופה לז' ימי המשתה ולפמ"ש דמיירי בי"ט אחרון א"ש ובזה מתורץ מה שהקשה מהרש"ל שם על התוס' מדקאמר במ"ק דאין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין משמע דכניסה אפי' בלא סעודה אסור ולפמ"ש י"ל דהא דתנו אין כונסין היינו משום דא"א לכונסה ביו"ט אחרון אחר סעוד' י"ט דבי"ט בל"ז אסו' דקונה קנין בי"ט כמ"ש בסי' ס"א כדאמר בירושלמי דאסו' לקנות קנין ביו"ט וע"כ דמיירי בחה"מ א"כ כל סעודה שאחרי' נקראת סעודת נישואין אפי' עם שב לבד הוי בסעודה שמחת נישואין ואינה ניכרת שמחת הרגל ושפיר קאמר ברי' דאין כונסין סתמא אבל בסוגיא דכתובת דמיירי מדאורייתא שפיר יכול האב למסור בתו בי"ט אחרון אחר הסעודה דאין איסור קנין מן התורה ולפ"ז משמע איפכא דאפי' עם ב"ב מקרי שמחת נישואין

שם בהג"ה מברך בשבילם לילה ויום כ"כ הר"ן פ"ק דכתובת חם תוס' ובאמת צ"ע בשלמא יומא קמא דנישואין י"ל הטעם דכל היום הוי השמחה כדאמר במ"ק עיקר שמחה יום ראשון אבל בפ"ח מנ"ל לומר שירבה בשבילם כל היום אפי' בסעודה שני' ואפשר דמפרשי דהא דאמר ר' אשי איקלע כבי רב כהנא יומא קמא קאי על יומא קמא דאיקלע לשם ואפשר הטעם דלילה ויום דוקא דכי היכא דמצינו גבי שבת דכבוד יום קידם לכבוד לילה משום דכבוד יום חשיבא טפי ה"נ אף שהיה פ"ח בכילה מ"מ סעודת היום חשיבה טפי ומרבים בשבילם יותר מבלילה ובזה מיושב מ"ש הב"ש דלמה להו למימר דגבי סעודת שחרית שבת כבוד יום עדיף ולפמ"ש א"ש דמהא גופא למדו הך מלתא דלילה ויום וממילא מיושב מה שהקשה הב"ש על רמ"א כיון דהביא דעת פוסקים אלו ל"ל בסעודה ג' הטעם דההדרישה כ"ש ולפמ"ש דדוקא סעודת שחרית חשיבה א"ש ועיין תשובת מ"ע סי' מ' שכ' דה ג' נמי מקרי פנים חדשות ע"פ הסוד בספר הזוהר

סעיף ט' שאין לומר על כוס בה"מ וכו'. נראה דיכול אחד לברך בה"מ ויוציא כולם וששה ברכות יכול ליתן לאחר לברך ואח"כ מברך המברך בה"מ בפה"ג על כוס שלו ומוציא אף לאותו שבירך ו' ברכות ול"ד למ"ש והוא מברך על המוגמר דברכת נשואיו מילתא אחריתא היא ואינה שייך לבה"מ וכן משמע מלשון הרמב"ם וש"ע לעיל בסעיף ה' ואיו מברכין ברכה זו לא עבד וקטן אע"ג דהוא בודאי לא בירך בה"מ דהאיך יוציא עבד או קטן אחרים ידי איבהן וכן משמע מהא דלוי איקלע לבו ר' ובריך שית וכו' משמע דלא ברכו ברכת היין דא"כ ה"ל שבעה אלא דאותו שבירך בה"מ בירך על כוס של בה"מ

סימן ס"ג סעיף א מותר לבעול בתחלה בשבת והנה בהג"ה דכתובות דף ז' כתב ולבי מהסם דלעיל מסיק טעמא דבקיאין בהטייה א"כ כיון דאנן אין בקיאין בהטייה אסור וכן באגודה סי' ז' כתב והוא שיתכווין בהטייה וכך כתב הט"ז בשם של"ה והב"ח והט"ז הקשו עליו דהא מסקנת דגמרא בכתובת דדם מפקיד פקיד ומקלקל הוא אצל הפתח ע"ש בא"ח סימן ר"פ ולכאורה היה נראה הטעם דאגודה והג"א בזה משום דכתבו תוס' שם דף ה' ע"ב ד"ה את"ל אע"ג דפטור אבל אסור מיהא הכא לכתחלה משום דאיכ' תרתי מקלקלין בחבורה ואינו ונתכוון וכו' א"כ י"ל דלאותן שאינן בקיאין דהוי פ"ר אע"ג דהוי מקלקל אפ"ה אסור לכתחלה אך באמת ז"א דמוכיח דבמקלקל בדבר שאינו מתכוין מותר אפי' הוי פסיק רישי' מסוגיא דשבת דף קי"ג א"ל רבא לר"נ מ"ש עמודים דלא אלימא דקעביד גומות גומות ממילא וכו' וכמ"ש המ"א בסי' שי"ד סק"ה והמ"א שם הביא ג"כ ראיה מתוס' דאין מקצת עלים מגולים בשבת דף נ"א ע"ש ותו דהכא עדיף שכתבו תוס' שם בכתובות דהכא שרי טפי משום דהוי מצוה וכו' והכי קי"ל בא"ח סימן ש"ז דכל שבות דשבות מיתר במקום מצוה ונראה דטעם הג"א ואגודה הוא משום דכיון דהא דרב ושמואל פליגי ביה בי רב ונהרדאי ס"ל דרב אוסר ושמואל שרי' היינו משום דס"ל דמתקן הוי וטעמא דשמואל משום דשא"מ ולטעמייהו אזלי דפליגי בדשא"מ וכיון דלא איפסק' הילכתא אי קי"ל כבי רב או כנהרדאי אזלינן לחומרא דמתקן הוי ואף דמסיק דמותר לבעול היינו משום דהלכתא כחכמ' דמתירין שם בדף ה' ע"ב ואמר רבא מאן חכמים ר"ש והכי קי"ל דשא"מ מותר אבל באינן בקיאין דהוי פ"ר יש להחמיר כנהרדאי ועוד דמוכח מהא דקאמר רבא מאן חכמים ר"ש ולא אמר ר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור ש"מ דס"ל דמתקן הוי אך בש"מ כ' בשם הרמב"ן וכמה גאונים דהאי אין בקיאין בהטיי' היינו שאין יודעים כלל שיש הטיי' בעולם אבל אם יודעין אף שאין בקיאין ויש לחוש שיבעול בענין דהוי פ"ר אפ"ה מותר ע"ש ולענ"ד נראה ליתן טעם בדבר משום דקי"ל כר' יוחנן דאמר בפסחים דף ע"ב אשתו נדה בעל חייב ואפי' במקום דהוי מצוה משום דה"ל לשיולי יבמתו נדה בעל פטור משום דבזיז מינה ולא ה"ל לשיולי דה"ל טועה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור א"כ ה"נ אפי' אם יבעול בענין דהוי פ"ר שא"א בהטיי' מ"מ הוי טועה בדבר מצוה ועשה מצוה וכיון דאינו אלא ספק מותר לכתחילה במקום מצוה משא"כ כשלא ידע כלל דלא חשיב טועה ויותר נראה דהקושיא דוקא למאי דקאמר מאן חכמים ר"ש דס"ל שם בפסחים דלא נחלקו ר"א ור"י בשאינן ראוין שחייב אלא בראוין נחלקו וכו' א"כ כשבועל בענין דא"א לבוא לידי הטיי' ה"ל כאינן ראוין דמודה ר"י דחייב להכי פריך פ"ר הוא ובזה א"ש מה דהקשו המפרשים הא דלא פריך אביי לעיל על מאן דשרי למבעל משום דשא"מ הא פ"ר הוא ולפמ"ש אינה קושיא אלא לר"ש דס"ל באינן ראוין חייב אפי' בטועה בדבר מצוה אבל מאן דידע שיש הטיי' בעולם ויכווין לבעול בענין יכול לבא לידי הטיי' אף שאינו בקי ויבעול בענין דהוי פ"ר ה"ל טועה בדבר מצוה אפי' לר"ש

שם וצריכה שתפסוק בטהרה כתב הב"ש דאם מצאה כתם תוך ג' ר ימים ראשונים של כלה י"ל דאין מחמירין חומרת הגה"מ ומרדכי בסי' קצ"ו שלא לתלות כתם וכן בעלת הכתם שלא ראתה דם אין להחמיר