המקנה - קונטרס אחרון שצא

המיוחד לחתן וכלה דמחדר לחדר לא הוי הפסק כדאיתא במ"א שם ס"ק י"ו אלא נראה כיון דמנהגינו לקדש תחת החופה א"כ א"א לברך ברכת נשואין קודם כניסתן לחופה כיון דעדיין לא קדשה ויהא ברכת אירוסין והקדושין הפסק בין ברכת נשואין לנשואין וגם עדיין לא נקראו בשם חתן וכלה קודם הקדושין ע"כ מברכין תיכף אחר הקידושין מיהו מה שנוהגין אף באלמנה כן אף דבאלמנה אין החופה קונה אלא היחוד צ"ל דאפ"ה לא הוי הליכה הפסק משום דכבר התחיל החופה אלא שאינה נגמרת לקנות עד היחוד ועכ"פ לא הפסק בין ברכה לחופה ועיין בסמוך כ"ש לפי מנהג אשכנז שנוהגין אחר החופה שברחוב מיד כשבאין לבית עושין סעודה ומברכין ז"ב קוד' היחוד ע"כ צ"ל דס"ל דעיקר החופה מה שעושין רחוב דאל"ה האיך שייך לברך ב"פ ז"ב קודם החופה מיהו מה שעושין כן אפי' באלמנה צ"ע ונכון הדבר לייחדם קודם הסעודה

שם ואם יש שם יין מביא כוס יין וכו' ומברך על היין תחלה וכתב הד"מ שנוהגין לברך תחלה על היין דלא כראב"י מיהו לאחר הסעודה כשמברכין ברכת נשואין נוהגין כדברי ראב"י ונראה ליתן טעם זה דאמרי' בר"פ אילו דברים וב"ה אומרים מברך על היין שהיין ורם לקדושה תאמר ד"א ברכת היין תדירא מאי ד"א וכ"ת התם תרתי הכא חדא ה"ל תרתי נינהו וכו' וכיון דהכא כתב הרמב"ם ונוס אינו מעכב א"כ הנשואין גורמין ליין שיבוא ואין היין גורם שאר ברכות שהרי אף בלא יין מברכין אותן ול"ד לקידוש שאינו אלא היין א"כ אף שברכת היין תדירא מ"מ הוי הכא תרתי שכבר קודמין נישואין ועדיין יין לא בא כדס"ל כב"ש שם אלא דבברכת החופה כיון שמברכין לפני הנשואין דעיקר הוא היחוד כמ"ש לעיל ח"כ שייך לומר שכבר קודמין הנישואין ועדיין יין לא בא ממילא ברכת מין קודם דהוי תדירא אבל אחר הסעודה שכבר קודמין הנשואין וא"כ הוי הכא תרתי שכבר קודמין הנשואין והנשואין גורמין ליין שיבוא דאי משום ברכת המזון הא קי"ל דבה"מ אינה טעונה כוס ותו דעיקר הסעודה היא מחמת הנשואין ובזה י"ל מה שהקשה הרא"ש פרק ע"פ שמן יו"ד הא דמברכין בפה"ג אחר בה"מ ולא קודם בה"מ כמו בקידוש ומברכין בפה"ג קודם קידוש ולפמ"ש י"ל משום דבה"מ אית ביה תרתי שנתחייב בבה"מ קודם שבא היין וגם הוא גורם ליין שיבוא אבל היין אינו גורם לבה"מ למ"ד א"צ כוס ואפי' לדעת הרא"ש דס"ל דטעינה יוס מ"מ אם אין לו כוס נמי מחויב לברך בה"מ ול"ד לקידוש שאינו מקדש אלא על היין וגם י"ל דבה"מ חשיב תדיר כמו יין

סעיף ב' יש לו לאדם לישא נשים רבות אבל לשמחם וכו' לשון הרמב"ם. וכתב הח"מ ויש לו סמך במ"ק דף ית ולכאורה קשה דהתם משמע איפכא דהא אמר טעם דאין נושאין שים במועד שאין מערבין שמחה בשמחה משמע דאסור לישא במועד אף אם ירצה לעשות ז' ימי המשתה אחר המועד וכן משמע מקרא הביאו תוספות שם בשם הירושלמי וכ"כ הרמב"ם שם דין י"ד דאין ושאין נשים במועד כמו שבארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה מאמר מלא שבוע זאת משמע שלא ניתן לו רחל עד אחר שהשלים ובונ זאת ולא נשאה מיד לעשות ז' ימי משתה אחר שבוע זאת וכן לדקדק בכתובות דף ד' ע"ב מאי אונס אמר רבא דאמרי שר צבא א לעיר ה"ד אי דאתי וחליף ליעכב ופירש התוס' שאם יתעכב כל ם ד ד' אין לו לעכב עד יום ד' אחר הרי שעקרו תקנות חכמים תנשא ביום ד' ולא אמרו שתכנס ביום ד' ויעשה סעודה אחר שחלף צ צבא משמע דאין להפסיק בין החופה לשבעת ימי משתה ואף מתוך לשון הרי"ף שהביא הרא"ש בכתובות סימן ויו משמע דהיכא יכא פסידא נכנס לחופה מיד ומניח ז' ימי משתה עד אחר ז' ימי אבילות כבר כתב הרא"ש שם דאין להפסיק באבילות לבין חופה ושבעת המשתה א"כ מנ"ל לרמב"ם להתיר לכתחלה להפסיק בין החופה בין שבעת ימי המשתה של כל אחד ואין להביא ראיה ממתניתן דכתובות דף . ע"ב היו יוצאת כולן ביום אחד דמשמע שנשא כולן ביום אחד דהא שעבוד דכתובה מתחיל משעת נשואין (ועיין בחידושנו שם דף צ"ד בתוס' ה לימא רב דאמר כר"מ ע"ש) מ"מ י"ל דמיירי בעבר ונשא ביום א' אבל כתחלה אין לעשות ביום אחד ועמ"ש לקמן בסי' ס"ד ס"ו בזה

אפר פרש גם לשון הרמב"ם כן הא דכ' יש לו לאדם לישא היינו דמצד הנישואין אין בו איסור אלא כיון שהשמחה ך לשמוח עם כל א' וא' דאין מערבין וכו' על כן אין לעשות ביום וכ"מ אם מחלה שמחתה דמהני בזה מחילה כמ"ש הרמ"א לקמן ס"ד ס"ב בשם רי"ו וכמ"ש שם אע"ג דהוי צערא דגופא לא יפא מעונה דמהני ביה מחילה כדאי' בכתובת דף ס"א ברשות כמה עי אלא שיכולה לחזור בה ואף שכתבנו שם דבבתולה לא מהני מחילה עם איסורא דידיה כדאמר בפרקי ר"א החתן דומה למלך מ"מ יכול שות כמה נישואין ביום א' וסגי בפעם א' ז' ימים לברכתו וימי כותו ונראה דלפי מה שאמר שם במ"ק דמותר לישא ערב הרגל יום דעיקר שמחה חד יומא א"כ יכול לישא ביום שני של נישואין אך מקרא דמלא שבוע זאת משמע דצריך להמתין עד שהשלים ז' ימי משתה דראשונה דאל"כ הי' לו ליתן רחל ביום שני ואפשר לומר לפמ"ש הט"ז בי"ד סי' קצ"ב דהיכא דתבעה לינשא ונתפייס' ונשאה מיד א"צ ז' נקיים כדמוכח מתמר ורות א"כ י"ל דאם הי' נותן לרחל ויד ביום הראשון לא היתה צריכה להמתין ז' נקיים אבל כיון דאין מערבין שמחה בשמחה וצריך להמתין יום א' ממילא היתה צריכה להמתין ז' נקיים שנתעורר דם חימוד של רחל משעה שאמר ונתנה לך גם את זאת אף שכתבנו לעיל בסי' הקודם דת"ח ונותר לישא אשה תוך ז' נקיים וכדמוכח ממה שנשא יעקב ביום ז' י"ל, כמ"ש הה"מ בעובדא דרבינא בנדה דף ס"ו שרצה שתהא החופה סמוך לטבילה שתהי' ראוי לחיבת לילה הראשין וכמ"ש שם

עוד הי' נראה לומר דהרמב"ם מפרש הא דקאמר עיקר שמחה חד יומא היינו כמ"ש הרא"ש לפ"ש הא דאמר יומא קמא מברך שית היינו סעודה קמייתא ה"נ יש לפרש הא דקאמר עיקר שמחה חד יומא היינו סעודה קמייתא ולפ"ז יכול לישא כמה נשים ביום א' ויעשה לכל א' סעודה בפ"ע באותו יום דעיקר שמחה הוי סעודה קמייתא ואח"ז אין קפידא ומ"ש הב"ש בסק"ה דהרמב"ם ס"ל דיומא קמא היינו כל היום אינו מובן אדרבה הא הרמב"ם ס"ל דאפי' אותן ששמעו החופה אין מברכין בשבילם עוד אפי' סעודה קמייתא

סעיף ג' אם יש ב' חתנים ביחד אלא אם הי' דעתו על שניהם נראה דמיירי שכבר קדשו כ"א בפ"ע אבל לפי מנהגינו שהקדושין תחת החופה א"כ הקדים ברכת נישואין לקדושין של חבירו ולא מצינו ברכת נישואין קודם קדושין כמ"ש לעיל ותו דאם יכוון גם בברכת אירוסין לפטור את חבירו הא הוי ברכת נישואין הפסק ואם לא יכוון בברכת אירוסין לשניהם א"כ הוי ברכת אירוסין דשני הפסק בין ברכת נישואין דראשון לניש ואין דשני וכמ"ש דמהאי טעמא מברכין על כל א' על היין בפ"ע משום דאירוסין ונישואין תרי מילי נינהו ואפשר דעת הרמ"א היינו שמברכין על הראשון ברכת אירוסין ודעתו לפטור השני שיבוא אח"כ ומברך לשני ברכת נישואין ופוטר גם הראשון בברכת נישואין והיינו שכ' כמו שנתבאר במילה בי"ד סי' רמ"ה ס"ה דהראשון מברך על המילה ועולה גם לשני והשני יברך על הכוס אשר קידש ידיד מבטן

סעיף ד' אין מברכין ברכת חתנים וכו' וכתב התה"ד סי' ק"מ בשם תשובת מיימוני דאין ברכות מעכבות וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תנשא אשה משום ברכת חתנים בי' והב"י כתב עליו מה טענה היא זו דאה"נ אם אין שם עשרה לא תנשא אשה נראה דאין כוונתו שיבטל עצמו מפ"ו דוודאי או לדחות מצות פ"ור דנדחה בפני עשה דלעולם בהם תעבודו כדאיתא בגיטין דף מ"א וגבי שפחה שחצי' ב"ח התירו לשחררה שלא יהא נוהגין בה מנהג הפקר וכ"ש בפני תקנתא דברכות שהיא מדרבנן ונראה דא כא תקנתא בזה שישא אותה בתורת פלגש ל"מ לדעת הראב"ד שכ תבנו בסי' כ"ו שמותרת להדיוט אפי' לדעת הרמב"ם כתבנו שם דאם ק דשה ונשאה בתורת פלגש מותרת בלא ברכה ובלא חופה כראה דהיינו דאמרו כלה בלא ברכה אסורה ולא אמרו אשה בלא ברכה ועמ"ש לעיל בזה ולפמ"ש י"ל דוקא שנשאה בתורת כלה ואישות אבל בתורת פלגש אינה צריכה ברכה וי"ל עוד מ"ש כלה בלא ברכה היינו בלא שום ברכה אבל כיון שיכולין לברך ברכת אשר ברא דאין צריכה עשרה לית בי' איסורא

סעיף ה' ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים כן הוא לשון הרמב"ם משמע מדבריו דס"ל ג"כ דברכת אשר ברא א"צ עשרה דבדבר שצריך עשרה פשיטא דאין עבד וקטן מצטרפין וכ"ש דאין יכולין להוציא אע"כ דמיירי בברכת אשר ברא דא"צ עשרה ולא שייך צירוף עבד או קטן אלא כיון דעבד וקטן לאו בני נישואין נינהו אין יכולין להוציא ידי חובתן בברכה זו דלא שייכי בגווייהו ולפ"ז משמע קצת דס"ל דאפי' ג' לא בעי מדלא קאמר אין מצטרפין לעבד או קטן לענין ג'. מיהו י"ל דאע"ג דאין מצטרפים לעשרה מ"מ יכולין לברך ברכה זו כמו ברכת הפטרה דקי"ל דקטן מפטיר

סעיף ו' עד כמה מברכין וכו' ביום ראשון בלבד וכו' והנה הרא"ש כתב יומא קמא היינו סעודה קמייתא וראייתו מהא דאמר ריב"ל לבני' בפסחים דף ל"ו יומא קמא לא תלושי לי בדובשא וכו' דהיינו לילה ראשונה דבעינן לחם עוני ואפשר דס"ל להחולקי' על הרא"ש דגם שם פירושא דיומא קמא היינו כל י"ט ראשון דחייב ב"ט לאכול פת שמברכין עליו בה"מ כדאיתא בא"ח סי' קפ"ח משא"כ בנילוש בדבש דאין מברכין עליו בה"מ כדאי' בא"ח סימן קס"ח ועיין במ"א שם ולכאורה מוכח כן דאם נפרש יומא קמא היינו סעודה ראשונה ומכאן ואילך סעוד' שניה אפי' באותו יום אכתי לא א"ש הא דאמר שם גבי ר"ע שבתו היה אצל ר"א ור"י ולשתי להם וכו' הא בי"ט ראשון הא בי"ט שני הול"ל הא בסעודה ראשונה הא בסעודה שניה ולפמ"ש א"ש יום שני היינו חה"מ שאין חיוב לאכול פת ולדעת הרא"ש