המקנה - קונטרס אחרון שצ

הבעילה בשבת דקי"ל דבר שאינו מתכווין מותר ואף דהוי פסיק רישא מ"מ הא כתב המ"א בסי' שי"ד בשם תה"ד דפסיק רישא בדבר שהוא מדרבנן מותר ואף דהמ"א שם חולק עליו מ"מ בכה"ג דאינו אלא כמחזי קונה קנין י"ל דבזה מודה

שם בהג"ה ולמ"ד דחופת נדה וכו' עיין מ"ש לקמן ר"ס ס"ו דאפילו להרמב"ם דחופה נדה אינה קונה מ"מ בלא כתב הכתובה קונה והוכחנו שם ממתניתן דף נ"א לא כתב וכו' ע"ש והטעם נראה שאינו אלא מדרבנן כמ"ש הה"מ דבתבעה לינשא אף שצריכה לספור שבעה נקיים מ"מ החופה קונה בה כיון שהיא דרבנן כיון שלא הרגישה וכ"ש בכתיבת הכתובה דאינה אלא מדרבנן שאמרו כל הפוחת וכו' משום דלא סמכה דעת' ועמ"ש ה"ה ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם פי"א מהא"ב דין יו"ד מהא דברי' דרבינא בנדה דף ס"ו צורבא מרבנן הוי וחש ליה לדרבנן ומתרץ ה"ה דלמא לא הוי ניחא ליה בייחוד בלבד אלא בביאה ורצה להיתין עד שתהא ראוי לביאה וכו' ע"ש ונראה דמשמע הכי מדאמר שם סבר לי' מר למכתב בכתובה לארבעה יום וכו' איעכב ז' יומי בתר האי יומי א"ל מאי האי וכו' יש לדקדק הא דלא שאל מיד ביום ד' כשקבע לו זמן לכתיבת הכתובה נרא' דבתחילה היה סבר רבינא דמה שמעכב שמא פרסה נדה אבל כיון שראה שרצה לעשות החופה ביום י' משנתרצה לינשא ע"כ ידע שלא פירסה כדה דאל"ה עדיין החופה בנדתה שאסורה לטבול ביום ז' עד הלילה והחופה היתה ביום כדמשמע מהא דאמר סבר לה מר למכתב ביום ד' והכתוב' נכתבת ביום החופה עצמו ותו דמשמע לפי גירסת הספרים ליום ארבעה דהיינו יום ד' שבתולה נישאת בו ונדחה ליום א' כדאמר בריש כתובות דמותר לינשא באחד בשבת היכא דכבר טרח והיינו דקאמר נטר עד ארבעה אחרינא דהיינו יום א' שהוא יום ד' מרביעי וכמ"ש תוס' ריש כתובות יום ד' ולא ליל ה' שמא יטרוד ולא יבעול וכיון שהיה ביום ידע שאין העכוב מחמת שפרסה נדה הרי דמוכח דבפירסה נדה ממש לא הוי חופה אבל כשהיה מחמת חימוד הוי חופה ותו מדאמר בתחילה אין משמע כדברי הרמב"ם דיכול לינשא תוך ז' ימי חימוד אלא שאח"כ נמלך לעשות החופה ביום ז' לקרב החופה סמוך לביאה בלילה שלח אחרי' מיד אף שעדיין לא טבלה בשעת החופה לא חשש לזה והיינו כדברי הרמב"ם ועיין בחידושנו לכתובת דף י"ז שכתבנו דמוכח כדברי הה"מ דילפינן מבועז שמברכין ברכת נישואין בבית נישואין משמע דבבועז הוי הברכה ביום הנשואין אף שהיה בתוך ז' נקיים ע"ש וכן משמע מקרא דכתיב גבי יעקב מלא שבוע זאת דילפינן מיניה בירושלמי דאין מערבין שמחה בשמחה אע"ג דה וי גבי רחל תוך ז' נקיים דנתעורר חימוד שלה כשאמר לבן וניתנה לך גם את זאת ומשמע דנשא אותה מיד לאחר שבוע זאת אף דהיה יום ז' לחימוד ולכאורה מוכח ג"כ דבאיסור דרבנן קונה חופה מהא דכתבו תוס' ביומא דף י"ג ד"ה ולחודא בירושלמי משמע אשה אחרת מתקינן וכו' שיקדש זאת ביוה"כ ומשמע כמי דכנס אותה כדאמר שם כל כמה דלא כנס להו לאו ביתו הוא אף דאינה ראוי לביאה מצד איסור יוה"כ גם מחמת ז' נקיים אבא דכיון דחמשה עינויים. הם מדרבנן וגם ז' נקיים מדרבנן הוי ראוי לביאה מיהו לפמ"ש הרמב"ם דחמשה עינויים דאורייתא כדאי' בא"ח סי' תרי"א צ"ל כמ"ש לעיל דהירושלמי ס"ל דלא בעינן יחוד הראוי לביאה או דפליג אגמרא דידן אף בהא דכל כמה דלא כנס לה ומיהא בהא דפשיטא ליה לה"ה הביאו הב"י דהא דתבעה לינשא ונתפייס' דרבנן כיון דלא הרגישה, וכתב הט"ז בי"ד סימן קצ"ב האיך מצינו גזירה זו ע"ש י"ל דאף דבלא הרגישה הוא מדרבנן מ"מ לפמ"ש תוס' בריש גיטין אהא דאשה נאמנת על ז' נקיים דע"א נאמן באיסורין כיון שאינה בחזקת רואין א"כ י"ל דהכא כיון דהו' חזקה דראתה משום חימוד אינה נאמנת לומר שלא הרגישה וממילא מתורץ מה שהקשה הט"ז שם מתמר ורות שלא חששו לשבעה נקיים דחימוד כיון דהוי יודעים בעצמן שלא הרגישו אין עליהם איסור וצ"ע

בהג"ה אשה חולנות אע"פ שכנסה וכו' אינה חופה כלל כן הוא בתשובת הרא"ש סי' נ"ד וכו' הדרישה דס"ל דחולנות גרע מנדה דנדה ראוי' לכשתטהר משא"כ בחולנות שחלתה חובת מות דאינה ראוי' לביאה כלל והח"מ הקשה מנ"ל לחלק הא גם הכא איכא למימר רוב חולים לחיים ועוד הא קי"ל יש חופה לפסולות דהיינו אלמנה לכה"ג אע"ג דלעולם לא תהי' ראוי' לביאה וכבר כתבנו לעיל ליישב לשיטת הרמב"ם ז"ל הא דיש חופה לפסולות כמ"ש הל"מ דהתם משום חומרא דתרומה הוא דלא קידש אותה ולא קנה אותה כלל אף דר"ש אמר שם אמתני' דלא שטיתי ארוסה וכו' דמיירי בחופה אחר קדושין דהוי נשואה כבר כתבנו דלמסקנא לא קי"ל הכי ובאמת הרא"ש לא הקשה על הרמב"ם מזה ואדרבה משמע מסתמא דסוגי' דקדושין דף כ"ז ע"ב דילפינן גילגול מהאי מתני' אלמא דס"ל דאין חופה לפסולות וכ"ש דא"ש לפמ"ש דרב לא אמר יש חופה לפסולות אלא לענין תרומה ממילא דמתורץ קושי' התוס' שם מנ"ל לרב גילגול שבועה בקרקעות ע"ש

ונראה עוד משם משמע דאין לחלק בין שהיא ודאי אסורה עליו עולמות או משום ספק דאל"כ קשה מה הוכיח ר"ש דיש חופה לפסולות מהאי דסוטה דהא בסוטה הוי ספק כיון שרוצה להשקותה ותהי' מותרת לו משא"כ בשאר חופה לפסולות דאסורה עליו: עולמות אע"כ צ"ל דאין לחלק כיון דאיכא ספק שמא לא תמצא טהורה ליכא חיבת ביאה וכ"ש לפמ"ש דמהא דילפינן באמת גילגול שבועה משום דליכא לאוקמא בנכנסה לחופה ולא נבעלה משום דאין חופה לפסולות א"כ מוכח דאפי' בספק לא הוי חופה א"כ ה"ה בחולה כיון דהוי ספק אם תהי' ראוי' לביאה כיון שהיא בסכנת מות ולא קניא חופה ומה שהקשה הט"ז למה לא זכה הבעל כדין מתנת שכ"מ שאין ק צריך קנין נ"ל דיפה תירץ הב"ש דאין כאן מחילה ותו דיש לדמות דבר זה להא דאמר בפ' מ"ש דף קמ"ח דאומר שמואל שמא לא גמר: להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה א"כ אפי' הי' דעתה. שירשנה מ"מ שמא לא גמר להקנותו אלא בחופה וכיון דבטלה חופה: ממילא בטלה הירושה

בהג"ה ונהגו שמתענין ובמהר"ם מינץ כתב ב' טעמים א' דהוי יום: שנמחל עוונותיהן והב' שלא ישתכרו בשעת קדושין ונראה דצריך ב' טעמים דאי משום שכרות לחוד הי' נכון לקדש ולעשות החופה בבוקר וצריך טעם שנמחלו עונותיהם דא"א להתענות אחר החופה דמשעת הברכה מתחילין ז' ימי משתה כמ"ש בסי' ס"ב והוי כרגל: עליו שמחת הרגל ואי משום מחילה לחוד הוי ראוי שיתענה: ויאכל קודם החופה כדאי' בא"ח סי' רמ"ט דבתענית בע"ש לא ישלים, שלא יכניס לשבת כשהוא מעונה וכן הוא בפ' בכל מערבין שלא היו משלימין בט' באב שנדחה מפני שי"ט שלהם הי' ע"ש וכן הוא בא"ח סי' תקכ"ט ס"ט א"כ ה"נ הי' ראוי לאכול קודם החופה שלא יכניס לחופה כשהוא מעונה אלא משום חשש שכרות א"א לעשות כן א"כ לפ"ז במקום שהקדושין הם בשעת שידוכין והחופה היא לאחר זמן ראוי לעשות הקדושין בבקר קודם אכילה משום חשש שכרות וביום החופה ראוי שיתענה עד קודם החופה ויטעום קודם החופה כיון דכבר כעשה הקדושין אין חשש משום שכרות. ומ"ש הב"ש והמ"א סי' תקע"ו דבקטנה שהאב מקבל קדושין צריך הוא להתענות נראה דכיון שנוהגו שהיא בעצמה מקבלת הקדושין וכמ"ש הרמ"א בהג"ה סי' ל"ז סי אם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קדושי' הוי כאמר לה בפני עדים קבלי קדושיך א"כ אין חשש קא כבר הכינה לחופה מן הבקר שם

שם אם קדשה בטעות בהגהת מרדכי מביא כמה ראיות לזה ונראה דגם ז' ימי משתה מתחילין משעת חופה ראשונה אך שהוא בטעות דהא ז' ימי המשתה מתחילין משעת הברכה כדאי' בסי' ס"ב ויש סמך לדבר מקרא דויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת וכתרגומו ואשלם שבועתא דדא הרי שהתחיל' ז' ימי המשתה מיום החופה אף שהי' בטעות ואין לומר דאין ראי' משם דכיון שנבעלה קודם אי נחשב משעה שנתרצה אין לו אלא ג' ימים לשמחה כדין בעולה ז"א דהא כתב מלא שבוע זאת ע"כ דחשב לה ז' ימים מיום הראשון

סעיף ב' כשר הדבר וכו' אע"ג דס"ל להרמב"ם וש"ע דחופר היינו יחוד הראוי לביאה א"כ כיון דהחתן אסור להתייחד ממילא א"א לעשות חופה דהיינו יחוד באמת מכאן נמי ראיות לדברי הב"ח שכ' בסי' נ"ה דאף אם יש שם אדם אקרי יחוד כיון קום המיוחד להם לבדם ודוחק לומר דהש"ע מיירי בז' נקיים של ל דם חימוד שכ' הה"מ דבדיעבד מהני חופה אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל חדא דלא משמע בלשון הרמב"ם כן ותו דהא כתב הרמב"ם בת"ח מותר לכתחילה בזה

סימן ס"ב סעיף א' צריך לברך ברכת חתנים שא החתן קודם נשואין וכתב הב"ש ומזה ראיה דעיקר החופה הוא האכילה. בוא צנוע דאל"כ איך מברכין קודם קדושין כדי שיהא עובר לעשייתן וב נשואין מברכין תחת החופה. ולענ"ד נראה דא"א לומר כן דאילו הוי ברכת נשואין בשביל היחוד שאח"כ הוי ההליכה מהחופה לבית החחט הפסק בין הברכה לנשואין כדאיתא בא"ח סימן חית סי"ג ומן הרמב"ם והטור קודם כניסה היינו בבית החתונה קודם כניסתן יישן