המקנה - קונטרס אחרון שפט

דאמרו הנך אמוראי אין הלכה כראב"ע ולא אמרו הלכה כחכמים דהוי מחלוקת ואח"כ סתם במתני' דהפוסק משום דס"ל דמסירה ני גם לענין תוספת כתובה אבל בלא מסירה ס"ל ג"כ כסתמא תני' דהפוסק הנ"ל ולענין מ"י ומזונית כ' הח"מ דבהגיע זמן מ"י כיון דנותן לה מזונות כבר כתבתי לעיל בסי' נ"י דאינו מוכח הא ביבם דעמד בדין וברח אין מ"י שלו כמ"ש שם בסימן כ"ו אבל במסר דלפמ"ש בסי' נ"ז דמשמע דבמסר אינו חייב במזונות לפרש"י דף . גבי קבל מסר והלך ע"ש מ"מ לפמ"ש לשיטת הרמב"ם דמפרש מנ' דבמסר בודק אותה י"ל דבמסיר' חייב במזונות ומ"י. ועיין בחידושנו שובת בר"פ המדיר בתוספת ד"ה המדיר וכו' דע"כ צ"ל מהא דמשני אמירה כשהיא ארוסה וניסת דלא ונתחייב בעונה משום דלא היתה ה ראוי לביאה ואפ"ה אתחייב במזונות מדין מסירה וכו' ע"ש

מה שהקשה הב"ש מה מיבעי' לר' אשי איך ס"ד דקונה אותה ביחוד דאיסורא ותי' כגון שפרסה נדה אח"כ אין דברים נים דמה בכך הא הוי סוף חופה באיסורא ואפשר כוונתו למ"ש וא בי"ד סי' קצ"ג ס"ד י"א אם היתה טהורה כשנשאה ולא בא ופרסה נדה אח"כ א"צ שימור עוד אך זה דחוק ותו דאכתי לא דן דברי הרמב"ם שכ' ואח"כ כנסה לחופה מאי אריא שאינה ראוי' אה תיפוק לי' דהוי חופה דאיסורא גם מ"ש דמיירי כשקדשה אה דחוק הוא ועוד דא"כ הוי כבר בעולה ולפי שיטתו דס"ל בים אין חופה קונה בבעולה שדינה כאלמנה כמ"ש לעיל סי' נ"ה . בבעולת עצמו לא שייך בה קנין חופה וכבר כתבנו שם דעיקר דברי הב"ח דאף אם יש שם אדם דכא הוי יחוד דאיסורא י יחוד הראוי לביאה וכמו שהוכחנו שם בכמה הוכחות ס ועוד נראה דמוכח מהאי דחתן שפרסה אשתו נדה הוא ישן וכו' עת הי"א ביו"ד שם אם היתה טהורה כשנשאה וכו' א"כ התם דמיירי פה נדה אחר החופה דאל"ה הא חופת כדה אינה קונה לרמב"ם אש הב"י שם א"כ הרי כבר יחוד עמה בשעת חופה ולא בא עלי' ה צריך שמירה אח"כ אע"כ כדברי הב"ח דמקרי יחוד הראוי לביאה שהי' שם שמירה ובהא מתורץ נמי מה שתמה הב"ש על הב"י שכ' בת"ח שמותר להינשא בתוך שבעה נקיים דחימוד אעפ"כ אסור להתייחד ואם היחוד אסור מה היא הנישואין שהתיר הרמב"ם ולפמ"ש פ דאף ע"י שמירה מקרי יחוד הראוי לביאה ומיהו נראה דבל"ז אין ויא על ר' אשי דודאי הא דכ' הר"ן בריש כתובת דביאה דאיסורא א להיות נשואה ק' מסוגי' דיבמות דף כ"ח דקאמר אי קמשקה כשהיא נשואה מי בדקה לה מיא תיפוק לי' דלא הוי נשואה כלל דהוי ביאה דאיסורא ותו קשה מהא דקאמר שם דף פ"ה אלמנה "ג יש לה כתובה פירות ומזונות ואמאי הא הוי ביאה דאיסורא אי נעשית נשואה אע"כ דהר"ן לא קאמר אלא היכא דהאיסור מחמת נשואין עצמה דאסור לבוא על ארוסתו אבל כשהאיסור מצד אחר דמהני כי היכי דמתפסי קדושי עבירה כך מהני נשואי עבירה וממילא דאין קושי' לר' אשי מחמת איסור יחיד של כדה

נה המרדכי בכתובות בפרק אע"פ כ' ובס' המקצועות פסק ר"ח הואיל ונכנסה לחופה ולא נבעלה ופרסה נדה ודאי פסקה ת ביאה וח"מ תמה עליו אם כבר קנה בתחילת ביאה האיך יופקע ין כשפירסה נדה וכן כתב הרא"ש וכבר כתבנו בזה די"ל דסוף ה קונה כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם. אך יותר נראה דסבירה כשיטת הר"י שהביא המרדכי אח"כ שהאיבעיא דרב אשי קאי היכא זתן היה סבר שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה מש"ה מספקא אבל אם מודיעין ליה שהיא כדה ואעפ"כ הי' כונסה וכו' הרי דס"ל בעיא דרב אשי משום דהוי חופה בטעות וא"כ י"ל דהר"ח לא ניחא לפרש הסוגיא בשלא ידעה דה"ל לרב אשי לפרש דבריו אלא איירי דפרסה נדה בשעת חופה ויכול לומר אילו הייתי יודע שתהיה נדה הייתי כונסה וזה שנראה כן בלישנא דרב אשי נכנסה לחופה ופירסה מיהו לכאורה קשה הא קיי"ל דאין תנאי בנשואין כדאיתא בר"פ דף קיז וכן כתבו התוס' בהאשה רבה דף פ"ט צ"ל דלענין פות כתובה שאני כמ"ש תוס' בכתובות דף ע"ג ד"ה לא תימא דוקא בתנאי אחר שאינו מענין החופה כלל כגון ע"מ שאני כהן וכן בשביל חיבת החופה ונחל אבל בתנאי זה שהיא נדה וליכא חופה אהני בי' תנאי ואדעתא דהכי לא כנסה אך לפמ"ש בחידושי נות שם בתוספת שם דטעמא דאין תנאי בחופה משום דא"א ם ם ע"י שלית ודוקא בקדושי ביאה מהני תנאי משום דאיתקש ות להדדי אבל בנשואין לא איתקש א"כ לא שייך טעות. י לכאורה נראה דעת ר"י דפי' האיבעיא דוקא בשלא ידע הבעל ו משום דפשיטא ליה דחופת נדה קונה כמו שהקשה הר"ן משום יל כרב ביבמות דף נ"ז דיש חופה לפסולות מיהו על הרמב"ם י"ל קושיא מזה דהוא ונפרש בפ"ז דתרומת כפירש"י שם דמיירי בחופ' קדושין א"כ אין ענין כלל לחופה שאחר קדושין דהא התם ל"ק כדאמר שם דף נ"ח ע"כ לא אמר ר"מ וכו' אבל חופה דלא לה לא ואפ"ה ס"ל לרב דיש חופה לפסולות והר"י לשיטתו אזיל לפיררש שם דאיירי בחופה שאחר הקידושין א"כ שפיר ונוכח משם דחופה שאינה ראוי לביאה מהני לכך הוצרך לפרש הכא דמיירי שלא ידע שהיא נדה דהוי חופה בטעות אלא דאכתי קשה דהא אי' בדף נ"ח שם אלא דקני לה כשהיא ארוסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה נהי דלשיטת הר"י י"ל דמיירי שידע כבר מן הסתירה אפילו הכי כנסה לחופה מ"מ על הרמב"ם ק' דמשמע דמהני חופה שאינו ראוי לביאה אחר קידושין להיות דינה כנשואה ומיהו י"ל דרב אשי לא מצי למיפשט מהכא משום דס"ל כמסקנא דר"כ בר יצחק שם דף כ"ח ע"ב ע"י גלגול ועיין בחידושנו לכתובות דף מ"ה שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא וכתבו תוס' ל"ג בעלמא וכו' ע"ש שכתבנו דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש א חופה שאינה ראוי לביאה קניא וכן לשיטת דבלא ידע לא קניא א"ש גירסת בעלמא

עוד כתב שם במרדכי בעי רב אשי וכו' תיקו הלכך לא קנה וצ"ל שפ"נ בשעת ווסתה אבל שלא בשעת ווסתה מצית אומרה נסתחפה שדהו והח"מ הקשה עליו הא איבעיא היא בגמרא ריש כתובות כיון דאיכא נשי וכו' ועוד דלא מיבעיא ליה וכו' אבל למסקנא דמסיק רב אשי וכו' ע"ש ומה שנדחק לתרץ דמיירי שבסוף חיפה פרסה נדה אינו מובן דאי ס"ל דהקנין בסוף חופה א"כ אנוס הוא קשה כיון דמיירי בשעת ווסתה א"כ אף בתחילת חופה הוי איסורא דהוי כפירסה נדה קודם חופה דהא הזהרו ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן. מיהו בזה י"ל כיון דקיי"ל ווסתות דרבנן א"כ לפמ"ש ה"ה דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דחופת נדה אינו קונה מ"מ בתובעה לינשא דצריכה לישב שבעה נקיים דאינן אלא מדרבנן קונה חופה וא"כ ה"נ י"ל כיון דסמוך לווסתן אינו אלא מדרבנן ה"ל כאילו ראויה ובעילה גם י"ל דבעילה ראשונה שהיא בעילת מצוה אין איסור סמוך לווסתה כדקיי"ל ביוצא לדרך בי"ד סימן קפ"ד. אמנם העיקר בזה דס"ל לח"מ דסוף חופה היינו סוף שבעת ימי המשתה כמ"ש בסק"א והקנין נגמר בסוף ז' ימי המשתה א"כ ס"ל דאי פרסה נדה בתוך ז' ימי משתה ונבעיא ליה כרב אשי בענין דלא הוי תחילת חופה סמוך לווסתה. אך גם בזה קשה עליו דנהי דמשמע בסוכה דף כ"ה דמשך החופה כל ז' ימי המשתה מ"מ הא קאמר תני רב יוסף שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון ונשמע דבייחוד לילה הראשון ה"ל חופה ונראה לפרש דברי הח"מ דאדרבה מהא נפקא ליה דאונס שבא בתוך ימי החופה נסתחפה שדהו והיא גובה התוספת מדאמר חיבת לילה הראשון אע"ג דמשך החופה היא שבעת ימי המשתה מ"מ כשמת אחר לילה הראשון היא גובה כתובתה אף דאין אונס גדול מזה שמת דלענין חיוב מזונות בהגיע זמן אמרינן בריש כתובות אמר רב אשי כל אונסא לא אכלה אף בחלה מ"נ במת בתוך ז' חופה כיון שהיה יכול לבעול בלילה ראשונה שאני ומזה יליף לכל אונס דלא בא מחמתה שאינה מפסדת התוס' אחר לילה ראשונה ובזה א"ש הא דקאמר שם אא"ב חיבת חופה קונה היינו דקאמר לילה ראשון אלא אי אמרת חיבת ביאה בלילה ראשון איתא ומכאן ואילך ליתא וכו' ולכאורה רה אינו מובן דילמא הכוונה לביאה ראשונה וצ"ל דהל"ל סתם חיבת ביאה וממילא הוי ידעינן דקאי על ביאה ראשונה א"כ ה"נ הל"ל חיבת חופה ולפמ"ש א"ש דאי אמרינן חיבת חופה היינו דקמ"ל דאף דהחופה נמשכת כל שבעת ימי המשתה מ"מ לאחר שעבר לילה ראשונה כיון שהיה יכול לבוא עליה אם מת גובה תוספות אף דאנוס אלא דבעי רב אשי אם פרסה נדה אחר לילה ראשונה בתוך ז' ימי משתה אי נימא כיון דהיא הגורמת שלא תהא ראוי לביאה כל ז' יוני המשתה י"ל לא מהני לילה ראשונה והיינו דכתב המרדכי דמיירי בשעת ווסתה כדקאמר בריש כתובות דבשעת ווסתה לא תיבעי דלא מצית אמרה נסתחפה שדהו אבל שלא בשעת ווסתה לא הוי אמר רב אשי בפשיטות דהיא גורמת ולפ"ז י"ל דאף לדינא לפמ"ש תוס' בכתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה כתובה דמוציאין ממון מס"ס א"כ כיון דהכא מספקא לרב אשי וע"ז כתב המרדכי איבעיא לרב אשי תיקו הלכך אינו קונה פירוש דאין מוציאין ממונא מספק א"כ אי איכא תו ספיקא אי אמרינן נסתחפה שדהו כדמספקא להש"ס בריש כתובות נהי דהתם אין מוציאין בהגיע זמן ופירסה נדה מספיקא למזונות מ"מ הכא באיבעי דרב אשי אי בעינן חופה הראוי לביאה ה"ל ס"ס ואין להקשות במ"ש הפוסקים דאין להוציא ממון מספיקא דרב אשי ובח"מ סימן ר"נ ס"י משמע דמספק אומדנא לא מבטלי' קנין ע"ש ז"א דהתם אין ידוע כלל אם יש אומדנא, א"כ מה"ת לבטל את הקנין אבל הכא שהוא ידוע שהיתה כוונתו ע"מ לכונסה כדאמר ראב"ע אלא דאנו מסופקים באומדנא דראב"ע אי הוה על חופה דחזיא לביאה פשיטא דאין להוציא מספק תדע דהא כתבו תוס' בכתובות דף מ" ע"ב ואי הוי שייך התם אומדנא אחרינא הוי אמרי' והיינו מטעם דאין, להוציא מספק

ועיין בהח"מ שכתב אם נתייחדה לפני שבת מותרת לטבול בשבת וכ"ש לפמ"ש לעיל היכא דהחופה ברשות הבעל מודה הרמב"ם דקנה אותה מטעם מסירה

ועוד נראה דלא אסרו בירושלמי אלא לכנוס בשבת דעוקר הכוונה לעשות נישואין אבל אם כבר נכנסה לחופה לפני שבת אין לאסור