המקנה - קונטרס אחרון שפח

לעיל סי' נ"א ס"א דההוא הנאה ה"ל ככסף שהקרקע נקנה בו והא דקונה כלי הבית היינו מדין אגב או חצירו ואף דבשייר כלי אחד כתב בסעיף ב' דקנה כלי הבית אף דלא קנה הבית מ"מ י"ל כמ"ש בר"ס נ"א דההוא הנאה עדיפא מכסף וקונה אפי' מטלטלי כעין שכתב הב"י בסי' ק"צ בשם תוס' ע"ש. עוד י"ל דקונה המטלטלי מדין מקומו שהוא כמושכר או מושאל לו לזמן החתונה

שם אבל אם שייר אפי' פך אחד וכו' ומלשון זה משמע שאעפ"י שלא אמר בפירוש שאין מקנה לו זה הפך ממילא הוא כן שאין הכלי נקנה אלא אם ייחד לו בפירוש גם את כלי הבית ואז אם ישייר כלי צריך להתנות שאין מקנה לו זה וכמ"ש בסעיף שאח"ז שאם ישייר לעצמו כלי אחד וכו' והנה בח"מ סימן רי"ד סי"א כתב דמכר הבית לא מכר דברים שאינם קבועים וכו' ואם אמר כל מה שבתוכו קונה הכל אבל לא גג ויציע וכו' לפ"ז צ"ל דהא דמיבעיא בגמרא בשני בתים זה לפנים מזה אע"ג דהכא ל"ק בסתמא אפי' כלי שבבית מכ"ש לא קנה את החדר שלפנים הימנו היינו שמיבעיא ליה כשייחד לו שניהם אפ"ה לא קנה אלא עיקר הבית וכן משמע מלשון הגמרא שייחד לו הבית והעלייה וכן משמע מלשון הרמב"ם וש"ע דייחד לו שניהם אבל הרשב"ם פירש ייחד לו בית ועליה שייחד לו בית שיש עליו על גביו משמע אם ייחד גם עליה קנה שניהם ולפ"ז אפשר לומר דכשמייחד הבית סתם ובתוכו כלי הבית שהם תשמישי הבית הוי כאלו אמר כל מה שבתוכו מדלא קמיבעיא אלא אם קנה עליה והחדר דגרע טפי מכלים שבתוכו והטעם בזה משום דקי"ל שם סי' רט"ו ס"ו דבנותן מתנה אפי' לא פירש ואמר כל מה שבתוכו קכה כולן דהיינו כלים השייכים לבית כמ"ש הסמ"ע שם סק"מ דכל שלא הוצרך התנא להזכיר וכו' ודאי לא קנה ג"כ המקבל מתנה ע"ש ולפ"ז הא דכתב התוס' דההוכחה כיון שפינה הבית היינו שפינה הדברים שאינם שייכי' לתשמישי הבית ולא הניח אלא דברים השייכים לתשמיש הבית וכן משמע מלשון הנהו דברים שהזכירו אמוראים אוצרו ושובכו וכיוצא בהן שאינם שייכים לבית משמע השייכים הם בכלל הבית ולפירוש הרמב"ם ז"ל צ"ל אף שייחד בפירוש כלי הבית מ"מ אם יש מדברים שאינם שייכים לבית אינם בכלל ועיין במ"ש לקמן סעיף ג'

שם וי"א אף לבתולה וכו' ובאמת יש לתמוה הא גברא ערוכה היא בב"ב דף קמ"ח ודוקא בתולה וכמו שהקשה הח"מ. ולכאורה היה נראה דמה שחלקו בזה בין בתולה לאלמנה הטעם הוא משום דכתב רש"י במגילה דף ה' ע"ב ד"ה בית חתנות לבנו כשמשיא בכו ראשון היה בונה לו בית ועושה חופה בתוכו וכן בתענית דף י"ד ע"ב פירש"י בית חתנות לחופתו א"כ כיון דכתב הרמב"ם ש"ע לעיל סימן נ"ה שעיקר החופה שיכניסנה לביתו ויתייחד עמה וכמ"ש שם דבעינן דוקא חצר שלו ולא של אחרים א"כ מסתמא מקנה לו הבית שיהא שלו בשעת חתונה וממילא בבנו הראשון אמרינן שמקנה לו לעולם א"כ לדעת הפוסקים בסי' נ"ה דמחלקים בין בתולה לאלמנה מהא דאמר בירושלמי הלין דכנסין ארמלין וכו'. וכתב הב"ש שם דס"ל לרמב"ם דאין האלמנה נקנית בחופה אלא בביאה ממש א"כ י"ל דהיינו טעמא דבאלמנה אינו מקנה לו הבית ולפ"ז לדעת הפוסקים דאין מחלקים בין בתולה לאלמנה וכמ"ש שם דס"ל דמוכח מכמ' סוגין דלא כהירושלמי דאף בבעולה קונה חופה בלא ביאה א"כ י"ל דרבי חנינא דאמר דוקא בתולה ס"ל כירושלמי ולא קיי"ל כוותי' אך מדלא הזכיר סברא זו בב"י משמע דט"ס הוא כמ"ש הח"מ

סעיף ב אבל אם שייר כלי בית וכו' בירושלמי ר"פ אעפ"י רבי חזקיה בשם ר' יהושע לכן צריכה אפי' שאולין מן השוק אמר ר' אבוהו אם אמר לו לשאולין לא זכה בהן נראה פירושו דאם היה בבית כלי ששאל אביו כיון דקי"ל אין השואל רשאי להשאיל א"צ לשייר אותו דממילא הוי שיור ולא קנה את הבית וע"ז אמר אם אמר לו לשאולה שהודיע לבנו שהכלי הזה הוא שאול אפ"ה לא זכה דעכ"פ הוי שיור וצ"ע שלא הביאו הפוסקים

סעיף ג' וכן אם ייחד לו בית ואכסדרה וכו' הוא איבעיא דלא איפשיטא בב"ב שם דף קמ"ד בבית זה לפנים מזה וכן בית ואכסדרה וכ' הב' דמספיק' לא מפקינן ממונא ולפ"ז נראה דאם ייחד לו ב' בתים ובשני שייר איזה כלי י"ל דנ"מ בהיפוך אם הוא בכלל בית כיון ששייר באחד מהן ל"ק שניהם וכן משמע אלשון הב"י שם שכתב דאם היה האוצר של האב כשהוא לאותו בית ל"ק הבית אבל אי נימא דאין הבית בכלל א"כ אף ששייר בו אין בזה גרעון לבית שנשאת בו לפ"ז קשה דלא ה"ל להרמב"ם לפסוק בסתם לא זכה באכסדרא ובבית הב' משום דאין מוציאין מספיקא הא איכא נ"מ להיפוך דלא קנה כלום אך נראה דתליא בפלוגתא שכתבנו לעיל לשיטת הרמב"ם דאיבעי' אלו היינו שייחד בפי' שניהם אפ"ה מיבעיא ליה אם לא קכה אלא החדר שנשא בו וממילא דאפי' אם שייר באחד מהן אין בזה גרעון לחדר הב' אפי' אי נימא דקנו שניהם היינו משום דייחד שניהם אבל אם שייר אחד אין בזה גרעון לשני דאינו בכללו. וא"כ אין נ"מ בהיפוך אבל לפירוש רשב"ם שלא ייחד לו אלא הבית שיש עליה ע"ג א"כ גם בית אלו נמי מיירי בהכי שלא ייחדו לן אלא הבית ומיבעי' ליה אם הם בכלל בית כמ"ש לעיל ושפיר איכא נ"מ להיפוך די"ל דהשיור בהן הוא שיור לכל הבית ובאמת ברמב"ם לא כתב אוצר פתוח לתוכו ואדרבה משמע ברמב"ם גבי שני בתים שאפי' נשא בבית החצון אף שיש לאביו דרך עליו לבית הפכי מי אפילו קנה בית החצון וה"ה אם אוצרו פתוח לתוכו וצ"ע

סימן ס' ולפי שבזמן הזה לא נהגו וכו' כראה הטעם משום דאיתא במשנה בפי' מי שמת השולח כדי יין וכו' אין נגבין בב"ד מפני שהן ג"ת פי' הרשב"ם שאינו הולך לאכול שם ע"ש הרי דעיקר המנהג היא במה שהולך לאכול ולעשות שושבינות ונראה דהמנהג הזה הי' כענין שאמרו בכתובת דף י"ב בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינים א' לו וא' לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה וכו' וכן אמרו בדף ו' ע"ב א"כ שושביני' למה וכו' משמע דעיקר השושבינות הי' בשביל זה כדי לאפרושי מאיסורא שאם לא ימצא לה בתולים תאסר עליו ומפני איסור זה התקינו נמי שתנשא בד כדאי' בדף ע"ב אי למיתב לה כתובה כותב לה אלא לאוסרה עליו וכו' דהיינו מפני שמנהג לארס בשעת שידוכין דעיקר חשש איסור אם זינתה תחתיו אבל כיון שנתפשט המנהג ברוב המקומות שהקדושין וחופה כאחד בטל המנהג הזה

סימן ס"א סעיף א בד"א כשראוי' לביאה וכו' ואח"כ כנסה וכו' והנה הרא"ש הקשר לשיטת הרמב"ם אמאי לא מבעי' לי' לר' אשי על מתני' דאין האשה אוכלת בתרומה וכן בכל מקום וכו' ואין עמר דשאני הכא דפרסה נדה אח"כ מ"מ נהי דאין ראיה וכו' משמע מדבריו דיש לחלק בי חיוב תוספת כתובתה ובין שאר דיני נשואין לענין תחילת חופה אן לדעת הרמב"ם ונראה דמוכח הכי דאל"כ ק' על הני אמוראי דאמרו אין הלכה כראב"ע הא ממתני' דפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתע' לאחיך וכו' ומקשה בירושלמי, הלא דברים הנקנים באמירה הן תק בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא וכו' ובודאי הך מלתא אומדנא דראב"ע עדיפא טפי כדאמר בדף מ"ז דאפי' ר"נ דס"ל זכה הבעל בדברים הלל מודה לראב"ע כדקאמר התם ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מדידי' לדידי, וכו' א"כ סתם מתני' דהפוסק כראב"ע וקי"ל מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ותו דלא הי' צריך הש"ס למקבע הלכתא כראב"ע ועמ"ש בזה בחידושי כתובות דף ס"ו. במתני' שם אע"כ הא דאמרו אין הלל כראב"ע לא פליגי על מתני' דכל הפוסק ע"מ לכנוס הוא פוסק א תוס' הכתובה דהוי מדידי' לדידה אלא אהא דס"ל לראב"ע דתפסל כתובה אינו מתחייב אלא בחיבת לילה הראשון אהא אמר אין הל' כראב"ע דנהי דפוסק ע"מ לכנוס הוא אבל חיבת לילה הראשון לא בעי וכן משמע קצת מהא דאמרו אין הלכה כראב"ע ולא אמרו הלל כחכמים ועמ"ש בזה בחידושי כתובת דף נ"ו א"כ צ"ל דהחילוק הוא בין תחילת חופה לסוף חופה והטעם בזה כיון דהוא מדידי' לדידה עדיף טפי דלא נתכווין אלא משום חופה דחזי' לביאה ולפ"ז י"ל דהא דעת הרא"ש הנ"ל גם להם אין ראי' דלא חזי' לחופה וכו' י"ל דהרמב"ם דקדק מדקבעי ר' אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו ולא קאמר פירסה נדה ונכנסה לחופה משמע דבהא פשיטא ליה דלאו נישוא הוי לכל מילי אלא בעי' ליה כשפרסה נדה לאחר שנכנסה ומה שהקשה הרא"ש דאי פרסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחילת חופה י"ל דס"ל לרמב"ם כיון דס"ל לרבין דף נ"ז דמחלוקת דר"י ור' יוסי לא פלי בתחילת חופה דמוחלת ואפי' לר' דימי ס"ל לר' יוסי דמוחלת בתחילת חופה ור"י ור' יוסי קי"ל כר' יוסי ונהי דבעיקר כתובה קי"ל כר"י דכל הפוחת וכו' מ"מ כ"מ לענין תוס' דאין החיוב מתחיל עד . חופה כיון דהוי מדידיה לדידה אך מדלא הזכיר הרמב"ם חילוק כן משמע דסבירה ליה דאיבעי' דר' אשי קאי לכל מילי דנישואין ומה שהקשה הרא"ש הא דלא בעי לר' אשי בדוכתא אחרינא נראה דס"ל לרמב"ן כיון דעיקר דין החופה אחר שהכניסה לביתו כמ"ש בסימן נ"ה וכן כתבנו בסימן נ"ז דבמסר לחוד הבעל יורשה אף דלא היה ית כלל כי קנין מסירה אין ענין לחופה כלל א"כ כל חופה כדינה שק בבית הבעל אף דאין זה קנין מדין חופה מכל מקום כיון שפ בביתו לא גרע ממסירה דקנאה לענין ירושה ולא משכחת בהנך לאי דר' אשי לענין ירושה וכן לענין סקילה כיון דמהני בהו מסירה אלו היכא דהחופה לא הוי בביתו וכדאי' בברייתא דף מ"ח ע"ב דו שלה דוקא סתמא ללין אבל פי' לנשואין קונה אותה לירושה מת ס"ל לרמב"ם דבעינן דוקא יחוד הראוי לביאה כמ"ש הרמב"ם וג וכמ"ש בסי' נ"ז והיינו משום ספיקא דר' אשי אבל סתם כניסה לחון שהוא מכניס אותה לביתו להכי בעי רב אשי דוקא לענין תו' כתו דלא אהני מסירה לראב"ע אף דלתרומה מפורש בברייתא דף מייחד דון מהני מסירה מ"מ כראה די"ל דלענין תרומה לא מיבעי' לרב אשי נ דמדאורייתא אוכלה ואין חשש אלא משום שמא תשקה וסמפון וי לפמ"ש בסימן נ"ה דלהרמב"ם ס"ל דבמסירה לא שייך סמפון דבדק . אלא שמא ימזוג א"כ לאחר החופה שהיא בביתו פשיטא דלא שק תו שמא ימזוג ואפי' היא נדה ולכך בעי דוקא לענין תוס' ולפ"ז כשם א