המקנה - קונטרס אחרון שפז

לסמפון כמו שהוכחנו שם ע"ש וכן מוכח מכל נערה המאורס' דבסקיל' ולא הוי התראה ספק שמא ימצא סמפון א"ו דבא חיישינן לסמפון אלא כשימצא סמפון ויקפיד ולפ"ז י"ל דאין מחלוקת בין הפוסקים ז"ל והתוס' ג"כ לא הזכירו אלא מטמא לה ומפר נדרים ומצינו לפרש דמהני הפרת נדרים כשישאנה ולא מצא סמפון דוודאי לא פליגי תו' דחיישינן לסמפון לענין נדרים דהא מהאי טעמא ס"ל לחכמים דר"א ראינו מפיר בהגיע זמן והכי קי"ל ועוד נראה דבנדרי' חיישינן טפי לסמפון לכך לח הזכירו רב ורב אסי בפלוגתייהו נדרים דאף רב אסי מודה בה משום דיש לומר דלענין הפרת נדרים לא מהני בדיקה דאיכ' למיחש שמא ימצא מום שנולד בה אחר הבדיקה קודם המסירה אף דכשנכנסה לחופה קי"ל דאין תנאי בנשואין היינו דוקא בחופה דא"א לעשות ע"י שליח כדאיתא בכתובות דף ע"ד וכמ"ש בחידושינו שם דף ע"ג ד"ה לא תימא אבל במסירה כיון דאפשר ע"י שליח כדתני במתני' וודאי דמועיל בה תנאי וא"כ אם נולד בה מום אחר הבדיקה בטלה המסירה ואין הבעל יכול להפר לבד בלא אב משא"כ בתרומה דארוס' אוכלת בתרומה ד"ת וליכא חששא לרב אסי לסמפון וגם הא דאמר בנדרים שם זה הכלל לאתויי מסר האב שאין הבעל מפיר בקודמין משמע שהנדרים שנדרה אח"כ יכול להפר היינו דמועיל ההפרה לאחר נישואין ולא מצא בה סמפון

שם או לשלוחי הבעל עיין בחידושינו כתובות דף מ"ח שכתבנו די"ל הא דקתני שלוחי הבעל לשין רבים משום דצריך לעשות שליחות זה בעדים כמו שליח הקידושין ואפי' לדעת הפוסקים דשליח להלכה א"צ עדים מ"מ שלוחי הבעל הוי כשליח קבלה אבל כשהן ב' הן הן שלוחיו הן הן עדיו כשאין נוגעים בעדותן אלא דכתבנו שם דאם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הוי חצי דבר כיון דשלוחי הבעל אינן יודעין משליחות האב ושלוחי האב אין יודעין משלוחי הבעל והי' הכרח מזה דשלוחי האב א"צ עדים וה"ל עידי הבעל כולו דבר אלא דכתבנו שם די"ל דדוקא בשליח קידושין צריך עדים ולא מהני הודאת האב משום דהוי חיובא לאחרינא כדאיתא בקידושין דף ס"ה ע"ב אבל בנשואין א"צ עדים כששניהם מודים ע"ש וצ"ע

שם אע"פ שהנדוניא עדיין בבית אביה. כבר כתבנו לעיל בסימן נ"ג דהא דלא הוי מלוה וקי"ל אין הבעל יורש במלוה שהיא ראוי משום דעיקר הנדוניא הוא נתחייב לחתנו ולא שייך בזה ירושה אלא בכתובתה שהוא כותב לה כנגד זה בהוספה וזה תחת יד הבעל לא הוי ראוי ובזה א"ש לשון רש"י ז"ל כיון דמסרה אחולי אחיל כיון דאין הכתובה אלא חוב שייך בי' מחילה ולפ"ז היה אפשר לומר דוקא לענין ירושת הנדוניא אבל אם היה לה נכסי מלוג דלא שייך בי' מחיל' אפשר דאין הבעל יורש אך לישנא דשמואל דקאמר סתם ירושה משמע כל ירושה ותו דאי מטעם מחילה א"כ לדעת הפוסקים בח"מ סימן רמ"א דהיכא דאיכא שטר לא מהני מחילה בלא קנין א"כ הכא כיון ואיכא שטר כתובה ביד האב לא מהני בי' מחילה בלא קנין ואפילו לפמ"ש לקמן בסי' ק"ה לענין כתובה שאני מ"מ היינו בעיקר כתובה ותו' אבל הנדוניא הוי כשאר חוב ועוד כיון דהירושה מבתו הוי דשלבל"ע הא קי"ל בח"מ סי' ר"ט סעיף ד' בהג"ה כשם שאינו יכול להקנות דשלבל"ע כך אינו יכול למחול דשלבל"ע וע"כ צ"ל דסילוק ירוש' שאני כמ"ש הרמ"א שם סעיף חית וכן לסלק עצמו וכחו מדשלבל"ע וכן משמע מהא ומקשה הש"ס שם כתובתה מאי היא דאי מתה ירית לה היינו דשמואל ולא משני דר"ל ס"ל דוקא ירושת כתובתה ולא ירושת נ"מ אלא ע"כ משמע דאין לחלק בזה וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בטעם ירושתה שהוא כנגד מה שחייב בקבורתה מדאורייתא אין לחלק בין נכסי צו"ב ובין נ"מ כמ"ש התו' בכתובות דף פ' ע"ב בד"ה או דלמא וכו'

שם ונכנס עמה בדרך וכו' ועיין ב"ש שנסתפק אי נימא דבמסירה בעינן נמי ראוי' לביאה ולענ"ד נראה דמוכח מהא דאמרינן בכתובות דף מ"ז א"נ דמסר לה בשבתות י"ט וכו' ק' דלפמ"ש הרמב"ם דחופת נדה אינה קונה משום דאינה ראוי' לביאה א"כ הא משמע דמשני הכי אליבא דרב ורב ס"ל בריש כתובת דאסור לבעול בתולה בתחילה בשבת וכיון דקרא דאת בתי נתתי וגו' מיירי בבתולה כדכתיב והוציא עליה שם רע א"כ ה"ל חופה שאינה ראוי לביאה וא"ל דרב לטעמיה דס"ל ביבמות דף נ"ז דיש חופה לפסולות ז"א דהא הרמב"ם פסק ג"כ שם כוותי' וע"כ צ"ל כמ"ש המפרשים דלענין תרומה שאני ונראה משום דהאי דאמר דמסר לה מיירי בקנין מסירה כמ"ש התוס' שם ד"ה דמסר לה וכו' ובמסירה לא בעינן ראוי לביאה ועמ"ש לקמן בסי' ס"ב בזה מיהו יש לדחות דהתם קיימא אליבא דרב הונא אמר רב ובריש כתובת שם אמרינן דבי רב אמרי רב שרי ואי' בספ"ק דסנהדרין דסתם דבי רב הוא רב הונא מ"מ נראה דהקושיא הוא אליבא דכ"ע

ועוד נראה במה שנסתפק הב"ש אי מסירה מועיל באלמנה כבר כתבנו לעיל בסי' נ"ד דמשמע מרמב"ם דבכל מקום בעולה כאלמנה ואי נימא דבאלמנה לא מהני מסירה ה"ה בבעולה וכיון שכתבנו לעיל דכיון דמסירה ילפינן מתנא דבי ר"י ולא מצינו לחלק בהפרת נדרים בין בתולה לאלמנה דכיון שמסר האב אינו יכול להפר דיצאה מרשותו אפי' היא בעולה וכ"ש לפמ"ש התוס' בד"ה האיך דהא דילפינן מקרא דנדר אלמנה דלא הדרא היינו דעיקר מסירה ילפנין מקרא דלזנית בית אביה ואכתי קשה דילמא איצטרך קרא למסירה דבעולה דליכא למילף מסקילה דקרא דהתם איירי בבתולה אע"כ דלענין מסירה לא שייך כלל לחלק בין בתולה לבעילה וה"ה לאלמנה דלא מצינו חילוק בין בעולה לאלמנה ומה שהקשה הב"ש על הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומה הל' ג' דמפרש טעמא שמא תשקה ולא משום סמפון כמשנה אחרונה דשייך אף אחר הגעת זמן היינו דס"ל להרמב"ם כמ"ש תוס' ד"ה ור' אסי ועוד אומר ר"י דאי א בינייהו למ"ד סמפון ליכא דבמסר לא חיישינן לסמפון ולמ"ד שמא ימזגו איכא דחיישינן וכו' וניחא טפי לפרש הכי דהא דקאמר א"ב מסר היינו אף לפי האמת דלסמפון ליכא למיחוש במסר ולשמא תשקה איכא למיחוש להכי נקט הרמב"ם כיון דהדרך בכל חופה להכניסה לביתו לעשות שם חופה כמ"ש הרמב"ם דזהו עיקר דין החופה לכך קאמר דאף אחר המסירה אינו אוכלת עד אחר החופה והיינו מטעמא דשמא תשקה

סימן נ"ח סעיף א לא יפחות לה מכסות וכו' אע"ג דבמתני' דכתובת דף ס"ז אינו מפורש כסות ותו דתני התם וכן המשיא יתומה לא יפחות לה מנו"ן זוז משמע דהיינו נדוניא כדמשמע מלשון הרמב"ם וש"ע י"ד סי' ר"נ מ"מ משמע דלענין נדוניא אין להתחייב את האב אם לא שפסק על עצמו כדאמר ר' גידל בריש הנושא כמה אתה נותן לבתך וכן במתני' דף ק"ז הפוסק לחתנו משמע דולא פסיקא אין שום חיוב עליו משא"כ בכסות משמע דמסתמא חייב להלבישה מדקתני במתני' דף ס"ז פסק להכניסה ערומה נשמע דבלא פסק חייב להלבישה וכן מדקתני נותנין לבתולה יב"ח לפרנס א"ע דהיינו להכין תכשיטי' משמע דהכל שוין בזה וכן משמע בסוף פ' נערה ההוא דאמר נדוניא לברת' זל נדוניא פירש"י קצובים ה' כך וכך לבושים אבל ביתומה משמע להי דקאי על מעות נדוניא ולא על כסות דאי בכסות אפיי בלא נישואין צריכין לכסות את היתומה וכשהיא בת ענבים צריכין להלבישה לפי כבודה וכ"ש דלא שייך הא דאמר אביי אם יש בכיס' כמה יהבינין לה דפשיטא דחייבין להלבישה לפי כבודה אף בלא נישואין אע"כ דמיירי במעות נדן ומ"ש הטור נו"ן זוזי מדינה אף דהא דקאמר אביי נו"ן זוז פשיטא ודייק מהא דקתני אם יש בכיס דהיינו סיפא דמתני' מ"מ מדקתני במתני' וכן הנשיא יתומה משמע דשיעור א' הוא ותו מדאמר אביי גבי כסית אשתו דף ס"ה ע"ב נו"ן זוזי מדינה וכו' פשיטא להו דאין חיוב על האב יותר מן הבעל דחייב מדאורייתא בכסות ותו דקי"ל דכל כסף דבריהם כסף מדינה כמ"ש תו' שם דף ס"ז ד"ה אמר אביי אך לפ"ז קשה דלא הוי צריך אביי להוכיח מסיפא דאם יש בכיס כיון דכבר הוכיח מפ' אעפ"י בכסות אשתו ממילא דרישא בחיוב האב דלא עדיף מחיוב הבעל לאשתו דהוא דאורייתא נמי מזוזי מדינה מיירי ומדקתני וכן המשיא יתומה משמע דחד שיעורא הוא וצ"ל דלא פסיקא לי' לאביי משום דהמ"ל דגם רישא מיירי במעות נדוניא ומיהו זה דוחק כנ"ל וצ"ל משום דה"א דרישא מיירי במכובד דהא דיוקא דאביי ממה דאמר במתני' דלעיל בד"א בעני שבישראל וכו' והא דכ' הטור הכא דבמכובד צריך ליתן לפי כבודו דמשמע דס"ל כופין ליתן לפי כבודו היינו לפי האמת אבל אביי לא הוי מצי להוכיח מהא ועיין בחידושנו לכתובת שם ישבנו באופן אחר

סעיף ב התנה עם החתן וכו'. לכאורה הי' נראה הטעם בזה משום דחיוב הבעל בשאר וכסות מתחיל מתחילת המסירה שמסרה לרשות הבעל וצריך שתהיה מולבשת בשעת מסירה אך לפמ"ש בסי' נ"ז דחיוב המזון ומ"י אינם מתחילין אלא אחר החופה ע"כ צ"ל משום דממילא כיון דפסק האב להכניסה ערומה מסתמא לא ניחא ליה דתתזיל כמ"ש בסימן נ"ה ס"ד וכן משמע דדוקא בפסק להכניסה ערומה אבל בסתמא האב מחויב ליתן כסות בנו"ן זוזי אף דלפי כבודו וכבודה מחויב הבעל ליתן כסות לפי כבודם אפ"ה אינו מחויב עד אחר החופה דאל"כ הו"ל למתני' למנקט בגוונא דרישא אפי' לא פסק להכניסה ערומה כיון דאין חיוב על האב יותר מנו"ן זוזי דצריך הבעל להלבישה לפי כבודה בבית אביה והיינו מטעם הנ"ל דאין עליו חיוב הכסות עד אחר החופה

סימן נ"ט סעיף א המשיא בנו גדול וכו' ולא שייר וכו': הרמב"ם הביאו הח"מ סימן יוד ודברים אלו כהלכה שאין לו טעם והנה תוס' בב"ב דף קמ"ד ד"ה כהלכתא כתבו קצת טעם דכיון שפנה הבית סמכא דעתיה דבן וכו' כלומר אע"ג דלא פי' הוי כאילו פי' אבל אכתי הוא בלי טעם דבמאי קנה כיון שלא עשה בו שום קנין דבחזקה בעינן ג"כ נעל פרץ וגדר ומיהו י"ל דקנה מדרב גידל כמ"ש הב"ש סימן נ"א ס"ק זי"ן שמדייק הריב"ש מרמב"ם דאם לא פסק אלא בשעת נשואין נמי מהני והא דבעינן הכא דוקא בנו גדול דאז אמדינן דעתיה מרוב שמחתו דגמר ומקני וכבר כתבנו