המקנה - קונטרס אחרון שפו

בגרות וצ"ל דירושלמי מיירי שקדשה בקטנות ואפשר דמזה נפקא לי' לב"ש מ"ש אח"ז ונראה אף בקטנות מהני התביעה ולא כ' מנ"ל דין זה דהא לא מצינו בשום מקום שיועיל תביעה בקטנות ולפמ"ש דאם בגרה מונין אף לשני א"כ הא דקאמר כבר המתנת יכולה לומר וכו' משמע דנותנין לה יב"ח גם לשני וע"כ צ"ל דתביעת הראשון הי' בקטנות דאי כשהיתה נערה א"כ כבר עברו וי"ו חדשים בבגרותה קודם שמת הראשון וגם היתה צריכה להמתין ג' חדשים בבגרותה קודם שעת הראשון וגם היתה צריכה להמתין ג' חדשים קודם שתתקדש לב' ואין לה אלא ג' חדשים וכן משמ' מדהק' תו' שם ד"ה בגרה מהא דאסור לקדש ולא כתבו משום דתביעה לקטנה לא מהני אך נלע"ד דכל זה כשהיא קטנה וקידשה אביה ותבע הארוס את האב להשיאה ולהכין תכשיטי' נותנין לה יב"ח אף בקטנות להשיאה אח"כ כשהיא נערה אבל כשתבע אותה בקטנ' ואח"כ נתבגרה אינו יכול לומר שכבר הכינה משעת התביעה כיון שהיתה קטנה אין תביעת קטנה כלום וצ"ע

סעיף ב' וכמה זמן נותנין כשם שנותנין לה וכו' משמע דאין משגיחין בו אלא בה כדמדייק הח"מ והב"ש שהוא דעת הרמב"ם אבל בירושלמי אמר שאם הוא בחור אף שהיא אלמנה נותנין לו יב"ח והר"ן הקשה עליו דא"כ מאי פריך הגמ' לר"ה דאמר בגרה יום אחד ונתקדשה וכו' מר' אליעזר דאמר יפר ואם איתא דלבחור אפי' נשא אלמנה נותנין יב"ח ה"ל לשנוי' דהכא בעי יב"ח משום דידי' ודבריו אינם מובנים דהא קתני במתני' דנדרים דף ע"ג בוגרת ששהתה יב"ח ואלמנה ל' יום ואי משום דידיה אפי' באלמנה נותנין לו יב"ח אלא וודאי דלא מיירי מתני' מדידיה

סעיף ג' בהגה"ה ודוקא שחלה תוך הזמן וכו' המרדכי הוכיח כן מדאמרינן גבי יבם שעמד בדין וברח ואיתא בירושלמי ה"ה חלה ואין בזה ראי' כ"כ די"ל דיבם שאני דקנסינן אותו מפני מצות ייבום שהרי לא קבעו זמן ליבם אפי' הוא בתולה כמ"ש התוס' בכתיבות שם ד"ה ואפי' משום דאין דרך לאחר מצות ייבום וכ"ש לפירש"י שהביא תוס' בכתובות דף ק"ז דוקא ברח אבל חלה לא משמע איפכא דהא התם איירי ע"כ אחר ג' חדשים ועמד בדין אבל ברח תוך ג' חדשים אין לה מזונות משלו כדאי' בהגהת רמ"א סי' ק"ס סעיף א' א"כ נשמע בחלה אפי' אחר ג' חדשים איבה ניזונית משלו. ולולי דבריו הי' כראה דממקומו הוא מוכרע דהא בפירסה נדה אמרינן דפטור ממזונות משום דהוא אנוס אפ"ה תני במתני' דנותנין לה מחצה חולין לימי טומאתה אלמא דצירך ליתן מזונות אף לימי טומאתה היינו משום דהוא הי' המעכב בתחילה וכן מוכח מדאמרינן בריש כתובת בהגיע זמן בא' בשבת פטור ממזונות משום שקדו א"כ נימא דבכל מי ששהה יב"ח ונתחייב במזונות בכל שבוע ושבוע יהא פטור עד יום ד' ועוד מוכח מירושלמי שהביא התוס' שם הגיע זמן או שמתו עליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה והיינו ע"כ בתוך ג"ח הראשונים שניזונית משל בעל והרי א"ן אונס גדול ממיתה כדאי' בריש כתובות ואפ"ה חייב במזונותי' כיון שעיכב הוא בתחלה וכן כ' הר"ן בס"פ נ"ש לגירסת הרי"ף ארוסה יש לה מזונות וה"מ אחר יב"ח דהיינו בארוסה שהגיע זמנה ואח"כ מת הרי דמוכח דאפי' באונס כיון שכבר הגיע זמן חיוב לזונה והטעם בזה נראה כמ"ש בריש כתובות דף ג' דכל אונסא דפטור היינו משום שיכול לומר שדעתו הי' לקיים אם לא עיכבתו אונס אבל כיון שעבר הזמן ועיכב דלא אונס שובי אינו נפטר מחמת אונס ומיהא אפי' לדעת רש"י דברח דוקא אבל חל לא נראה דמודה בארוסה דאם נתחייב ואח"כ אירע אונס לא נפטר מלזנה מכל הני ראיו' הנ"ל שכתבתי וביבמה שאני כדכתבו תו' שם ד"ה עמד וברח וז"ל ואיכא למימר דיבמה שאני דלאו אגידה בי' וכו' ואף דזה נראה כסותר מ"ש תו' בכתובות דף נ"ח דביבמה אין דרך לאחר מדלא קבעו זמן כמו בארוסה נראה דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל שכ' ר' ירוחם כתיב כ"ג בשמו דאלמנה מה"א ג"כ אין לה אלא ל' יום א"כ ביבמה הרי צריכה להמתין ג' חדשים וממילא כבר הגיע זמנה ואף דהי' בלא תביעה י"ל כמ"ש הב"ח דרש"י ז"ל ס"ל דבכל אלמנה אין צריכה תביעה ועוד אפי' אי נימא דאלמנה צריכה תבועה מ"מ כיון דחל עליו מצות ייבם ה"ל כתבועה אבל לשיטת הירושלמי דס"ל דאלמנה מה"א נותנין יב"ח כנ"ל ע"כ צ"ל דביבמה אגודה בי' טפי משום מצות יבום כמ"ש תו' דאין דרך לאחר והיינו טעמא דס"ל לירושלמי דלאו דוקא ברח אלא אפי' חלה כמו שהביאו תוס' בכתובות דף ק"ז ע"ש והכי קי"ל ונראה דנ"מ לענין מ"י דלפמ"ש תוס' דביבמה החמירו ולא תקנו זמן כדי שלא לאחר מצות יבום י"ל דנהי דביבמה אפי' חלה אמרינן שם דמ"י לא משעבדי לי' משום קנסא כמ"ש תו' שם בהגיע זמן אף דתקנו לה מזונות לא גרע מנשאת דמ"י לבעלה אבל לפירש"י ז"ל דארוסה אגידה בי' טפי פשיטא דמ"י שלה דהוי כ"ש מיבמה ועיין בחידושינו בריש כתובת דמשמע בדברי מהרש"א דכל שהיא עיכבה תחילה אף דאח"כ העיכוב בדידי' פטור ממזונות כיון שהי' רוצה לישא בתחלה ועיכבה היא מיהו יש לדחות דהתם העיכוב אח"כ מחמת תקנתא דרבנן אף דהתקנה בשבילו אבל אם העיכוב הא במזיד עדיין צ"ע. ועיין בב"ש ס"ק ד' שכתב אפשר גם בזה"ז דאין מקדשין מיד וכו' ודבריו צ"ע דמה שייך בשידוכין עיכובא דידי' דהרי יכולה לבטל השידוכין כיון שעבר הזמן ודווקא בקידוש באגודה בי' ואינו רוצה ליכנוס ולא לפטור אבל אם רוצה ליתן גט פשיטא דפטור ממזונות אף אם היא אינה רוצה בגט

סעיף ד' בהגה"ה ואעפ"י שהיא חולנית כ' הח"מ אף לאחר התקנה שמה תמות אחר השנה והב"ש כ' דלא קשה מידי דהא היא מכנסת הנדן וכו' ונראה דס"ל להח"מ דע"כ לא איירי שהיא מכנסת דא"כ פשיטא דיכולה לעשות בשלה לפי רצונה וליתן במתנה לבעלה אם תביעה לעונות הפעוטות אפי' בקרקעות וכענין שכ' הב"ש סי' נ"ד סק"א אע"כ דמיירי שהקרובים פסקו והתחייב א"ע להכניס לנדן שלה קודם נישואין והיא רוצה להנשא ושיתנו הנדן לבעל קודם נישואין קמ"ל דאינם יכולים למנוע הנישואין וממילא דצריכין לשלם הנדן כיון שהתחייבו ליתן קודם נישואין אפי' אם יעכבו התשלומין יצטרכו לשלם אח"כ לבעל אפי' אחר מיתתה אפי' לדעת הר"ת דס"ל אומדנא כדי שתהנה בתו היינו דווקא בבתו ולא בשאר קרובים כדאי' בב"ש סי' נ"ג סק"י אבל ירושה שנפל לה או מתנה מאחרים וכו' ועיין מ"ש שם וע"ז קאמר הח"מ דהחשש שתמות אחר זמן החזרה ולכך הם רוצים לעכב הנישואין

סי' נ"ז סעיף א הואיל ונעשית ברשות בעלה וכו' והנה רש"י ז"ל בכתובות דף מ"ח ע"ב ד"ה הכא כיון דמסרה אחולי אחול וכו' אבל לתרומה ולהפרת נדרים וכו' משמע לכאורה דס"ל דלכל דבר היא כארוסה אלא לירושה לבד משום אחולי וכן משמע מלשון הרמב"ם וש"פ כמ"ש הב"ש ולפ"ז צ"ל דהא דתני דבי ר"י לקמן דלענין הפרת נדרים יצא' מרשי' האב היינו לענין שאיך האב יכול להפר כשמת הארוס אבל גם הבעל אינו יכול להפר דלא חשיבה במסירה נכנסה לרשות הבעל כמ"ש הטיו"ד בסימן רל"ד וכמ"ש הב"י שם אלא דלפ"ז קשה הא דאמר בנדרים דף פ"ט זה הכלל וכו' לאתויי מסר האב שאין הבעל מפר בקודמין משמע שהנדרים שאחר מסירה יכול הפר וכן הוא לשון הרמב"ם פי"א מהלכות נדרים מיהו יש לפרש כמ"ש הל"מ שם הלכה כ"ב וז"ל א"כ אתא לומר דאפי' כנסה לגמרי הבעל אינו יכול להפר דאין הבעל מפיר בקודמין ונראה לפרש דבריו דמ"מ אחר המוסירה קודם שכנסה פשיטא דאינו יכול להפר דאיכא למיחש משום סמפון כי היכא דחיישינן לענין תרומה אבל אחר נשואין היה יכול להפר מה שנדרה אחר מסירה דתו ליכא למיחש לסמפון אפ"ה קאמר דאינו יכול להפר משום דבאמת בשעה שנדרה לא היתה ברשותו עדיין ואין הבעל מפיר בקודמין אלא דאכתי קשה דנהי דבנדרים ליכא למילף מקרא אם בית אשה נדרה עד שנכנסה ברשות הבעל אכתי נילף מקרא דבית אביה דמיניה ילפינן דמסירה מהני לענין סקילה וע"כ משום דנכנסה במסירה לרשות הבעל דהא אפי' יתומה היא בסקילה כדאיתא במתני' דכתובת דף מ"ד דבאין לה אב כמי בסקילה והיינו דכתבו תוס' ד"ה לירושתה ונראה דה"ה מטמא ליה כיון דאפקה רחמנא מסקילה לחנק ולא כתבו דילפינן מהפרת נדרים כמ"ש בתחלה ולא אתי לאפוקי הפרת נדרים דהא תכא דבי ר"י וכו' אלא דס"ל דבהפרת נדרים נמי אין ראיה שהבעל יכול להפר אלא דילפינן לה מסקילה דהוי כנשואה וכמ"ש תוס' בכתובות דף מ"ט ע"א ד"ה האיך וכו' דהא מלזנות בית אביה נפקא וגמרינן נדרים מהתם אלא נראה דאפי' אי נימא דלענין נדרים חשיבא נכנסה לרשות הבעל מ"מ הא דכתבו תוספות בכתובות דף ל"ט דאע"ג דלא ילפי' ממונא ואיסורא היינו לאוקמא ברשות אב אבל לאפוקי מרשות אב ילפינן וכו' א"כ נהי דילפינן דמסירה מוציאה מרשות אב ולא הדרא לבי נשא היינו משום דהוי לאפוקי אבל לענין נכנסה לרשות הבעל ליכא למילף מנדרים ומסקילה דהוי ממונא מאסורא וממילא דלכל מיני דהוי ממונא מאיסורא כגון מזונות ומ"י ומציאתה ופירות ופרקונה י"ל דלא מהני מסירה דליכא למילף מאיסורא וכן משמע מהא דאמר לקמן דף נ"ח איכא בינייהו קבל מסר והלך משום דבמסר לא בדק משמע דבמסר אפי' בדיקת חוץ לא הוי ע"כ דלא אתחייב במזונותיה דהא בהגיע זמן למשנה ראשונה בדק לה משום מזונות היינו כשמואל וזהו דכתב רש"י ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי ל"מ מסירה כי חופה עכ"ל והיינו דרש"י ז"ל לשיטתו דמציאתה משום חיבה היינו איבה דמזונת כמו שפירש"י בכתובות דף מ"ז משום איבה כיון דאיהו חייב במזונותי' אי מציאתה שלה לא זיין לה ורב ורב אסי דס"ל מסירתה לכל ופירש"י למעשה ידיה ע"כ דס"ל דלכולא מלת' ילפינן מהפרת נדרים וצ"ל דס"ל כתירוץ ריב"א שכתבו דף ל"ט ד"ה הואיל דכיון דגלי לן קרא לאוקמי ברשות אב אסורא וממונא שווין והא דפירש"י בדשמואל ולהפרת נדרים שלא בשותפות היינו משום סמפון כמו שפירש"י בדרב דטעמא דלא תאכל בתרומה משום סמפון וה"ה להפרת נדרים והיינו דפירש"י שלא בשותפות משמע אבל בשותפות מצי מיפר משום דלא שייך חששא דסמפון דאם ימצא סמפון בהפרת האב סגי וכן מועיל הפרה אחר נשואין דלא שייך תו חששא דסמפון ונראה דמודה רש"י דמטמא לה חדא דהוי איסורא וילפינן מסקילה כנ"ל ותו כיון דירושה וירושתה תחת קבורתה ממילא דמצי מטמא לה דהוי כמת מצוה כדאיתא ביבמות דף פ"ט ע"ב ואפשר לומר דמש"ה תקנו שיועיל מסירה לירושה אף דהוי ממונא מאיסורא לאו מטעם אחולי לחוד דמה"ת דמחל אלא משום דכיון דירושה תליא בטומאה דכל שיורשה מטמא לה וילפינן לענין טומאה דהוי איסורא מהפרת נדרים דהוי נמי איסורי ממילא דזוכה נמי בירושתה תחת קבורתה ואמרי' מסתמא מחל להבעל משום חיוב קבורתה והא דלא חיישינן לסמפון היינו כשישאנה ומצא בה סמפון ומקפיד ואז הקידושין בטלים אבל כל זמן שלא ידענו שמקפיד אין חשש