המקנה - קונטרס אחרון שפה

פטור דהיינו שהוציא לצורך מזונות אף שחייב במזונות אשתו אפ"ה לא הי' התקנה על מה שהוציא ולמה יגרע מה שהוציא לצורך קבורה ממה שהוציא בחיי' לכך מנכין מתחלה וזה לא שייך בשומרת יבם

סעיף ו' ואם מת גובה עיקר ובני חרי והרא"ש בפ' נ"ש תמה ע"ז וכ' בשם ר' יונה דמיירי בלא כתב אחריות ולא אמרינן אחריות טעות סופר בזה ע"ש ולכאורה הי' נראה בטעמא לרמב"ם ז"ל דמיירי שכ' בכתובה גם התו' כמשמעות לשון הרמב"ם ואינו גובה תוספות א"כ כיון דשטר זה לא נכתב אלא ע"מ לכונסה לגבי תוספות ה"ה לגבי העיקר לא חשיב שטר אע"ג דמתחייב בה אינו אלא כמלוה ע"פ אך יותר כראה דס"ל לרמב"ם דכיון דס"ל דלארוסה ליכא כתובה אלא שהוא פסק לה חיוב זה אינו אלא מדרב גידל וכן משמעות לשון הירושלמי בריש אע"פ כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים וכו' ומפרש לה דהיינו מה שמתחייב בשעת קדושין בכתובה ורמב"ם לטעמי' אזיל שכ' בדר' גידל וכן בש"ע סי' נ"א לפיכך אפי' נכתבו אינם כשטר שיטרוף בהם ממשועבדים להכי ס"ל דגם מה שנתחייב בכתובה אין דינו כשטר ובשעת נישואין הוא גובה מתקנת שמעון בן שטח שכל נכסיו אחראין לכתובה

סעיף ז' אפי' כ"פ קודם שתבגור נראה פירושו שאם נתארסה לאחר שתבגר היא לעצמה אבל באירסה אבי' בנערות ואח"כ בגרה ונתאלמנה או נתגרשה י"ל דזכה האב דדוקא בנישאת דאתלה לשעבודא קמא כמ"ש תו' בכתובות דף מ"ג ד"ה ואגבי' מאימת גביא אבל כל זמן שהיא ארוסה כבר זכה האב משעת כתיבה ולא פליגי בהא רבנן על ר' יהודה כמ"ש בחידושינו שם בכתובת וכתבנו שם עוד די"ל דאפי' בהשיאה לדעת התו' דבכתב לה בשעת אירוסין יכולה לגבות מאתיים מזמן ראשון אלא דאי בעי' גבי' הכל מזמן שני א"כ י"ל דכשהיא גובה מזמן ראשון כגון שאין לו אלא משועבדים שמכר קודם נישואין והיא באה לטרוף מחמת חיוב דשעת אירוסין אז האב זוכה כיון דע"כ לא אחלה שעבודה וכן משמעות המשנה דאמרו חכמים אם משהשיאה דהיינו כשבאה לגבות מזמן נישואין ע"ש וצ"ע

סי' נ"ו סעיף א המארס וכו' ותבעה לנשואין וכו' ורש"י ז"ל פירש להזהירה להכין תכשיטיה דהיינו דתני לפרנס א"ע והרמב"ם ז"ל נראה דמפרש האי דקתני במתניתן לפרנס א"ע לאו תביעת הבעל הוא אלא קאי אלישנא דלעיל דתני נותנין לו יב"ח לפרנס א"ע וכן משמע מדהקשה תוס' בכתובות דף כ"ז ע"ב ד"ה בגרה ואין פוסקין נמי על קטנה להשיאה וכו' ע"ש משמ' דס"ל דתביעת הבעל הוי לנישואין דאי נימא כפירש"י הא קי"ל דפוסקין להשיאה כשהיא גדולה כמו שהקשה מהרש"א ז"ל ואפשר דלדינא מודה הרמב"ם ז"ל דאין חילוק מ"מ נראה דמיירי שהיא טוענת שהיא צריכה זמן לפרכס א"ע אבל אם היא מודה שכבר היא מוכנת אין נותנין לה זמן לעכב בשביל טענה אחרת וכן אם הוא מעכב וכן משמע ממתניתן דכתובות דף ק"ט דיכולה לומר או כנוס או פטור משמע דאין נותנין זמן יב"ח ואף לפמ"ש התוס' שם דמיירי בנישואין שניים מ"מ הי' ליתן זמן למד יום כמו באלמנה משמע דכל שאינו טוען שרוצה לפרנס א"ע אין נותנין לו זמן

שם והרי היא נערה וכו' תבעה אחר שבגרה וכו' ז"ל הרמב"ם והטור וכן הוא דעת ר"ת בתו' דכתובו' דף נ"ז ע"ב ד"ה מאי לאו כתבועה ור"ת מפרש דסתם לישנא בוגרת וכו' משמע דס"ל לר"ת דאפי' קידשה תחלה הוי בוגרת כתבועה אבל לתירץ ראשון דכתבו תוס' דפשיטא ליה דאז לא הוי בוגרת כתבועה והוא דעת ר"י שהביא בהג"א וז"ל ואם בגרה אחר קידושין אינו כתבועה עכ"ל ולכאורה קשה מנ"ל לר"י באמת להלכתא הכי דלמא דוקא לר"ה דס"ל ע"כ לחלק בין קדשה קודם בוגרת לקדשה אח"כ כמ"ש תוס' ד"ה בגרה יום אחד וכו' משום דכיון שנתקדשה קודם בוגרת אינה מקפדת וכו' א"כ ה"ה דבוגרת אחר קידושין אינה כתבועה אבל להלכתא מנ"ל חילוק זה ותו קשה במה שהוכיחו תוס' ד"ה בוגרה דר"ה מודה באירסה קודם מהא דאסור לקדש בתו קטנה דאינה כ"כ הוכתה דהיא אינו אלא מדברי רב דלא קי"ל כוותי' כדאיתא בסימן ל"ז סעיף חית כמ"ש הב"ש שם סקי"א ותו דהא מצוה להשיאן סמוך לפרקן דהיינו תחלת שנת י"ב כדאיתא בסימן א' סעיף ג' ה"ל להוכיח הוכחה מעליותא מהא דמשני אימא בוגרת וששהתה והרי שהתה ליכא לפרושי בקידשה בקטנות דממ"נ אם יש לה אב ונתקדשה ע"י אביה הא בזה אין הבעל יכול להפר כדאיתא בנדרים דף ע' ע"ב דאי קדשה ואח"כ בגרה וכו' לא ניתרוקבה רשות לבעל וכמ"ש ר"ת בהג"א שם וז"ל אבל ר"ת מפרש דוקא כשנתקדשה אחר בגרות ואי מיירי ביתומה שאין לה אב הא ס"ל לר"א ביבמות דף ק"ז ע"ב דהוא נ"א בן הורקנוס חבירו של ר"י כמ"ש הר"ן בנדרים שם דאין מעשה קטנה כלום ואינה אלא כמפותה דאינו זכאי בהפרת נדרי' כדאי' בכתובות דף ק"א ע"ש א"כ איך יכול להפר נדריה וע"כ שקידשה כשהיא נערה וא"כ הרי בגרה קודם יב"ח א"כ הוי להתוס' להוכיח מזה אך נראה דפלוגתת הר"י ור"ת שכתב בהג"א בקדשה ואח"כ בגרה תליא בפלוגתת דר"י ור"ת שהביא בהג"ה אח"ז לענין הפרת נדרים דבל"ג קשה לענין מאי פליגי בהפרת נדרים דאינו אלא לר"א ואנן פסקינן כחכמים כדאיתא בי"ד סימן רל"ד סעיף ב' ונלע"ד דוודאי ר"י וכ"ת לאו להלכתא בנדרים פליגי אלא דנ"מ בזה לענין פלוגתא קמייתא דר"ת מפרש הסוגיא כפי' הר"ן שם דאפי' בהגיע זמן כל שהיה עלי' רשות אב שעה אחת שוב לא נתרוקן רשות לבעל אבל הר"י מפרש דהיינו דוקא בלא הגיע זמן אז לא נתרוקן רשות לבעל אבל בהגיע זמן אפי' האב קיים והיא נערה יכול הבעל להפר כמ"ש הג"א בכתובה בשם הר"י והא דקאמר בנדרים אלא בקדשה כשהיא בוגרת היינו משום דכשקדשה ואה"כ בגרה אין הבוגרת מועיל כלום ולא הוי כתביעה א"כ מהא דקתני במתני' שהבעל מפיר בבגר הל"ל דהבעל מפיר אחר שהגיע זמנו כיון דלאו בבגרות תליא מילתא ומהא נפקא ליה לר"י דקיי"ל להלכתא הכי כמ"ש תוס' שם בכתובות דאין סברא דאתיא סוגיא דהתם דלא כהלכתא הרי דר"י ור"ת לשיטתייהו אזלי למאי דמפרשי סוגיא דנדרים והיינו דכתב הג"א ולענין הפרת נדרים וכו' ונראה לפרש טעמא דפלוגתא דר"י ור"ת שהזכיר בתחלה דנפקא ליה לר"ת מדלא תניא במתניתן דנדרים שהבעל מפיר בבגר ובשהתה יב"ח כדאמר ר"א במשנה דף ע"ג בוגרת וששהתה אלא כיון דמתניתן איירי ביש לה אב כדקתני יפה רח הבעל מכח האב לכן לא נקט דכיון שיש להאב אין הבעל יכול להפר ממילא מתורץ הא דהקשינו לעיל הא דלא הוכיחו התוס' ממתניתן דנדרים דמודה ר"ה בנתארס קודם כנ"ל משום דלשיטת הר"י דהיא סתם תוס' אין הכרח די"ל שקדשה אביה בקטנות מיהא לכאורה קשה על ר"ת דנהי דמפרש דלשון בגרה משמע שנתקדשה קודם בגרות מ"מ הא דמקשה ממתניתן דנדרים בוגרת ששהתה וכו' הו"ל לאוקמא בנתקדשה קודם בגרות ובאין לה אב והא דנקט בוגרת היינו דבוגרת הוי כתבועה משעת בוגרת דהא למאי דמוקמי שנתקדשה אחר בוגרת ע"כ צ"ל הא דנקט בוגרת היינו דמתחילין היב"ח בשעת בגרות. א"כ ה"נ מ"ל בקידשה קודם בגרות מיהא י"ל כיון דקתני נמי במתניתן ולאלמנה שלשים יום דהיינו ע"י תבועה א"כ אי מיירי שקדשה קודם בגרות ה"ל לפרש אפי' בלא תביעה אלא ע"כ דמיירי בנתקדשה אחר בוגרת ואין צריך לפרש בלא תביעה דפשיטא דלא שייך תביעה קודם אירוסין לפ"ז לפירש"י דס"ל דאפי' בבגרה ואח"כ נתקדשה אין מתחילין היב"ח אלא משעת אירוסין א"כ. ע"כ הא דנקט בוגרת היינו לאשמועינן דבוגרת הוי כתבועה ולא צריך תביעה בשעת אירוסין והיינו לשיטתו דס"ל באלמנה ג"כ א"צ תביעה כמו שיבואר בס"ד לקמן א"כ ה"נ המ"ל בנתקדשה קודם בגרות וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת ר"י דבקידשה קודם בגרות לא הוי בוגרת כתבועה ושפיר הוכיח המקשה דמיירי אחר בגרות

שם קידשה אחר שבגרה וכו' כן היא לשון הרמב"ם, ולא הזכיר אם קידשה אחר בגרות קודם שעברו יב"ח אם נותנין יב"ח משעת אירוסין כפירש"י או מיום הבגר כמ"ש הרא"ש והטור והר"ן כתב שדעת הרמב"ם ג"כ דמונה מיום הבגר ובאמת אינו מפורש ברמב"ם ולפמ"ש דלדעת רש"י ז"ל שנותנין משעת אירוסין מוכח דס"ל כדעת ר"י שאם קידשה קודם בוגרת מוכין משעת תביעה וגם כתבנו דדעת רש"י הא דתני בוגרת ששהתה היינו משום דמיירי גם באלמנה בלא תביעה וכולי מילתא מיירי בלא תביעה א"כ כיון דכתב הרמב"ם כפירוש ר"ת וגם ס"ל דבאלמנה צריך תביעה ממילא מוכח דבהא נמי לא ס"ל כשיטת רש"י ז"ל ועיין בחידושנו מ"ש לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת הרא"ש ז"ל

שם קידשה אחר שבגרה וכו' אין נותנין לה אלא למד יום מיום התביעה ורש"י ז"ל פירש משעת אירוסין והקשה הפרישה למה לא כ' באלמנה כן והב"ח כ' דרש"י ס"ל דבאלמנה כמי נותנין למ"ד יום משעת קידושין ננהו והקשה מהא דקאמר בגמ' לא כתבועה דאלמנה ולענ"ד די"ל דבאלמנה ג"כ יש לחלק דאם היא בוגרת לא עדיפא מבתולה שבגרה וא"צ תביעה והא דקאמר בגמ' לא כתבועה דאלמנה היינו כאלמנה שעודה נערה מיהו אפשר לחלק בין בגרות לאלמנה דהא באלמנה ע"כ אין הטעם משום שהכינה כבר כבעלה הראשון דהא אמר בירושלמי דאף אם עברו יב"ח אחר שתבעה ארוס הראשון יש לה יב"ח גם משני דיכולה לומר חיבתו עלי יותר מן הראשון אע"כ הטעם משום דאלמנה אינה צריכה הכנה כ"כ וסגי לה למד יום א"כ י"ל דצריכה תביעה להכין לה בל' יום משא"כ בבוגרת שהטעם הוא שכבר הכינה איכא למימר דאינה צריכה תביעה

והנה הבי"ש כ' בסק"א על דברי הירושלמי הנ"ל דאם הראשון תבעה בימי נערות ושהה יב"ח א"כ היא בוגרת וי"ו חדשים אין לה משני אלא וי"ו חדשים וכו' ואינו יודע מנ"ל הא דנהי דאם בגרה ונתקדשה אח"כ מונין משעת בגרות היינו מסתמא הכינה א"ע לכל מי שיקדשה אבל אם היתה ארוסה והיתה צריכה להכין בשביל ארוס הראשון אפ"ה אמר בירושלמי דאין הכנת של ארוס הראשון מועיל לשני ויכולה לומר חיבתו עלי יותר כו' א"כ מה יוסף אם בגרה תחת הראשין מ"מ לא הכינה עצמה אלא כפי ההכנה לראשון ויש קצת סמך לדברי הב"ש מלשון הירושלמי שהביא הרא"ש עשתה וי"ו חדשים לפני ראשון אמר לה כבר המתנת וכו' מדנקט דוקא וי"ו חדשים היינו נמי דמסתמא היתה נערה כשקידשה הראשון א"כ אחר וי"ו חדשים מונין באמת אף לשני כיון דכבר היא בוגרת אף בירושלמי שלפנינו הגירסא יב"ח ולפ"ז משמע איפכא דאין מונין לשני משעת