המקנה - קונטרס אחרון שפד

לשלוחי הבעל דלא אהני לכל מילי אפ"ה אין כתובתה מאחר אלא מנה כדאמר ר"ל בכתובת דף מ"ח ע"ב ומשמע שם דאין חולק עליו אף דכתבו תו' שם ד"ה ושמואל אמר לחד תירוצא דשמואל פליג כמי אכתובה דר"ל מ"מ אינו מוכרח וכ"כ הר"ן עצמו שם שכ' וז"ל ומהאי טעמא נמי אפשר שהכתובה מהכונתה אס"כ אינו אלא מנה וכו' ותו כיון דאין הוכחה אלא מרבה שאמר זאת אומרת אבל לתרוצי דרב אשי י"ל דהא דאמר אין לו טענת בתולים היינו שלא יהא מקח טעות אבל יש לו טענת בתולים להפסידה שלא יהא כתובתה אלא מנה א"כ י"ל דס"ל כר"ל גם מ"ש הר"ן שם דמשמע הכי מקרא דבית אישה נדרה אין כ"כ ראי' דהא לענין הפרת נדרים אפי' מסר האב לשלוחי הבעל ס"ל להרמב"ם דהבעל מפיר נדרים כדאיתא בי"ד סי' רל"ד סעיף חי"ת משא"כ לענין שאר דברים ס"ל להרמב"ם דלא מהני מסירה עד שתכנס לחופה ועוד נראה דאפי' למ"ד דבעינן ייחוד ממש הראוי לביאה לאו ייחוד גמור שלא יהא שם שום אדם אלא שיהא מקום צנוע ומיוחד להם כמ"ש הב"ח בסי' ס"א הביאו הב"ש ס"ק ה' ה' דבייחוד זה יש למנוע באותו שעה לכנוס שם רבים משמע דלא בעינן ייחוד גמור א"כ אין ראית הר"ן מוכרחת מההיח דכתובות די"ל אף שיש עדים אפ"ה מיירי בייחוד במקום צנוע שלהם הראוי לביאה וב"ש כ' עליו אין טעם לדבר וכו' ע"ש ולענ"ד נראה דמוכח כן מגמ' בכתובות דף קי"א ע"ב דקאמר ר' יוסי נסתרה לאלתר וקי"ל הכי בסי' ס"ח דכיון שנסתרה אינו יכול לטעון טענת בתולים א"כ אי נימא דכל חופה היינו שלא יהא בייחוד שום אדם לא משכחת טענת בתולים כלל דהא נסתרה כבר בשעת חופה ובן מוכח דאפי' אי נימא דבבתולה לא בעינן חופה הראוי לביאה מ"מ בברייתא דכתובות דף י"ב דכנסה ראשון ומת ואח"כ כנסה שני הא כשכנסה שני היתה אלמנה ובאלמנה בעינן ייחוד הראוי לביאה וא"כ כיון שנסתרה עמו בשעת חיפה איך יוכל לטעון טענת בתולים ועוד מוכח מדקבעי לרב אשי בכתובות דף נ"ו פירסה נדה מהו וכו' ואי נימא דבעינן ייחוד גמור הא כ' הר"ן בריש כתובת דחופה דאיסורא ולא קני א"כ הרי בנדה אסור לייחד עמה דה"ל חופה דאיסורא ואי מיירי שלא הוי ייחוד גמור שהי' שם אדם הרי לאו חופה היא ואי נימא דהא גופ' מספקא לרב אשי ה"ל למיבעי הכי אי צריך ייחוד גמור שלא יהא שם שום אדם או לא ועיין לקמן סי' ס"א דהקשה הב"ש כן ועיין מ"ש שם א"ו דלא צריך ייחוד גמור אלא מקום צנוע דאף אם יש שם אדם אם אין שם רבים כיון שהוא מקום מיוחד להם הוי מקום ראוי לביאה דאם ירצה לבוא עלי' יכול להוציאה מעליו ועוד ראי' מדמיעטה תורה מסקילה נכנסה לחופה ולא נבעלה כדאיתא בדף מ"ח שם ואי נימא דבעינן שלא יהא שם שום אדם פשיטא דאין לדונו בסקילה דשמא באמת בא עלי' ואפי' היא מודה אין לחייבו סקילה על פיה אע"כ דיש שם עדים דלא נבעלה אפ"ה מקרי חופה

שם בהג"ה ואלמנה משנתייחדו כתב הב"ש דלרמב"ם דס"ל דאפי' בבתולה בעינן ייחוד הראיי' לביאה א"כ הא דאמר בירושלמי הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריכים למכנסי' מבע"י היינו ביאה ממש ולענ"ד א"א לומר כן דא"כ לא יהא דין חופה אלא בבתולה ולא בבעולה דדינה לכל מילי כאלמנה לא מהני חופה כלל דלא משמע כן ביבמות דף נ"ח ע"א דמוקי מתני' דאמן שלא שטיתי ארוסה בנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא דמהני חופה אף בבעולה מוכח מהא דאמר בכתובת דף מ"ה אמר רבא שאני מוציא ש"ר דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזנתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה אלמא אף דהיא בעולה שייך בה חופה וכן מוכח מהא דאמר בכתובות דף י"א ע"ב אמר רב ששת זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה וכו' ואי נימא דבעולה אין לה חופה קשה אמאי נתחייב בכתובה הא בשעת חופה לא נתחייב כיון דהיתה בעולה ובשעת ביאה כמי לא נתחייב כיון שלא נתכווין לשם נישואין כדאמרינן בכתובות דף ע"ג ע"ב בקדשה בטעות אפי' בעל לא קנה דאדעת קידושי הראשונים בעל וה"נ נימא דאדעת נישואין ראשונים בעל ודוחק לומר דלענין קנין חופה לא הוי בעולה כאלמנה ועוד דאי נימא דלא שייך כלל באלמנה חופה א"כ הא דאמר ר"ה בקידושין דף ג' חופה קונה מק"ו הא איכא למפרך מה לכסף שקונה באלמנה וכה"ג כתבו תוס' ביבמות דף נ"ז ע"ב ד"ה רב אמר דאיכא למפרך מה לצד השוה שבהן שכן קונה בפסולת אע"כ דאיכא חופה אפי' באלמנה אלא דבעינן ייחוד גמור והעיקר כמ"ש הב"ש דס"ל לרמב"ם דאין חילוק בין בתולה לאלמנה ומה שהקשה הב"ש מן הירושלמי הלין דכנסין ארמלין לק"מ לרמב"ם ז"ל דהירושלמי ודאי דס"ל דלא בעינן בבתולה ייחוד הראוי לביאה דאל"כ קשה בהא דאמר שם בירושלמי והביאו התוס' ביומא דף י"ג ע"ב ד"ה ולחדא אמר לה וכו' שקידש כה"ג ביה"כ וכיון דלא הוי ביתו עד דכנס לה כדאמרינן ביומא דף י"ג והוי ייחוד שאין ראוי לביאה אע"כ דס"ל דלא בעינן ייחוד הראוי לביאה ושפיר אמר דדוקא הלין דכנסין ארמלין אבל הרמב"ם דפסק כרב אשי דמספקא לי' אי בעינן ייחוד הראוי לביאה אף בבתולה באמת אין חילוק בין בתולה לאלמנה ואפילו אי נימא דירושלמי ס"ל דסגי ביה"כ בקידושין לבד דלא כסוגיא מ"מ תלמודא דידן ביומא שם וס"ל כמי דחופת נדה אינה קונה אין קושיא לרמב"ם ז"ל מירושלמי דנקט דוקא אלמנה די"ל דס"ל לירושלמי כמ"ד דאסור לבעול בתולה בשבת משום חבורה א"כ בתולה בלא"ה אסור בייחוד ואף לפמ"ש לעיל דאפי' אי בעינן ייחוד הראוי לביאה מ"מ אפי' יש שם אדם דאין בו משום איסור ייחוד אפ"ה מקרי ראוי' לביאה א"כ שפיר משכחת בבתולה להאי דינא שלא תכנס בשבת ע"י שמירה מ"מ כיון דס"ל דאסור לבעול בשבת ה"ל כמו חופת נדה דלדעת הרמב"ם אינה קונה וממילא דלא הוי כקונה קנין להכי נקטו הלין דכנסין ארמלין

סעיף ג' וחוזר ומברך אפי' אחר כמה ימים כן הוא לשון הרמב"ם ויש להסתפק אם דוקא הוא תוך ז' ימי ימי המשתה דהוא זמן ברכה או אפי' תוך י"ב חודש אבל אחר י"ב חודש דאין מברכין שהשמחה במעונו ואפי' מחמת נישואין כדלקמן סי' ת"ב לא שייך לומר משמח חתן וכלה ואפשר דלאחר שלשים לא מיקרי תו כלה כדאית' בכתובות דף ד' ובפרק בתרא דיומא דף ע"ח ע"ב דכלה רוחצת פניה כל ל' יום והיינו דאמרו כלה בלא ברכה כל זמן שנקראת כלה. ועיין לקמן סימן ס"ב ס"י שכתב דאין לברך כשהולכין למקום אחר אלא כשיגיע שם בתוך ז': מיהו י"ל דהתם שאני כיון דכבר ברכו בשעת חופה וצ"ע

סעיף ד הניזונת משמע דוקא בת הניזונת אבל אם אין לה ולאחים ליתן לה מזונות כיון שלא הפסיד אותה מזונותיה אינו חייב ליתן לה מזונות וכן משמע בנדרים דף ע' דאמר ר' אליעזר בוגרת ששהתה יב"ח כיון שהבעל חייב במזונותיה יפר וההיא ששהתה יב"ח לא משכחת אלא ביתומה שקידשה דשה לאחר מיתת אבי' כמו שיבואר לקמן סי' נ"ו משמע דאינו חייב במזונותיה קודם הגעת זמן וע"כ מיירי באינה ניזונת ולכאורה קשה מהא דמקשה בריש פרק המדיר ארוסה מי אית לה מזונות הא משכחת בארוסה יתומה הנישאת מיהו לפמ"ש התוס' שם דף ע' ע"ב בד"ה שהגיע זמן דמיירי כשנדר עדיין לא הגיע זמן דאל"ה אין הנדר חל אם כן בארוסה יתומה אין הנדר חל ואם הדירה קודם אירוסין הא סברא וקיבלה בשעת אירוסין ולפ"ז משמע דהיכא דאירסה אבי' ומת אין הארוס חייב במזונותיה כמ"ש בק"א סימן קי"ב ס"ג דאל"ה הוי מצי לאוקמא שאירסה ונדרה בחיי אבי' וצ"ע

שם וזו אינה בוגרת שתזון עצמה וכו' לכאורה הלשון אינו מובן דכיון דהטעם הוא שהארוס מפסיד לה מזונות ה"ל למימר וזו אינה בוגרת שלא הפסידה ואפשר דנ"מ אפי' במקום שמפסידה כיון שיש לה מקום לפרנס א"ע אינו חייב במזונותיה כגון אלמנה הניזונות מנכסי בעלה דקי"ל לקמן סי' צ"ג סעיף ז' דאם נתארסה הפסידה מזונותיה אפ"ה אין הארוס חייב במזונותיה מפני שהיא גדולה ויכולה ליזון א"ע ואפי' אם היא קטנה או נערה מ"מ הרי יש לה כתובה מבעלה הראשון דכיון שאין לה מזונות צריכים ליתן לה כתובה לפ"ז יש להסתפק היכא דאית לה להבת מנכסים שנפלו לה מאבי אמה אם חייב הארוס במזונותיה דלא שייך דלא ניחא לי' דתתזיל ועיין בק"א בחידושנו לכתובות סימן קי"ב ס"ג דאפילו מספקת מ"י אע"ג דבת הניזונית מהאחים מ"י שלה משום דבתו ניחא ליה בהרווחה דידה מ"מ בחיוב הארוס דאינו אלא משום דלא תתזיל לא עדיף מאשתו גמורה דמ"י שלו ועיין מ"ש שם עוד בזה

סעיף ה' ואם מת הוא אינה חייבת ליטמא לו והנה הראב"ד הקשה מזה על הרמב"ם פ"ב מהלכות אבל שכתב דנשים דאינן מוזהרת בטומאת כהנים אינם מצווים לטמא לקרובים ע"ש ולענ"ד דוודאי כיון דנשים חייבים באנינות כדאי' בכתובות דף ד' במתה אמה של כלה ובכמה דוכתי' ודין אנינות ואבילות נלמד מידי קבורה דכל קרובים שנהנים מטמא להם חייבים באנינות כמ"ש תוס' בשם ירושלמי ריש פרק מי שמתו הטעם מפני שאין לו מי שישא משאו וע"כ שנשים נמי חייבים בקבורת קרובים עכ"פ מדרבנן כמו באחותו נשוא' ואחיו מאמו שחייבים בקבורה ואנינות מדרבנן אע"פ שאין מצוה לטמא להם א"כ אין קושי' מברייתא שהיא אינה מטמאת לו היינו אינה חייבת לטפל בקבורתו ולכך אין אנינות עלי' משא"כ נשואה דחייבת לטפל בקבורתו מדרבנן ולכך היא אוננת עליו וצ"ע ועיין בחידושינו לקידושין דף ל"ה ע"ב

בהגה"ה וה"ה אם נשאה וכו' כתב הח"מ כלומר שהנדן בבית אבי' וכו' משמע דס"ל אפי' מתה כמה שנים אחר נישואין כיון דעדיין הנידוניא בבית האב ואין הבעל יורשה כסברת ר"ת אינו חייב לקוברה ובאמת לא נזכר זה במהרי"ל ולא בד"מ אלא בשנת החזרה דהפקיעו ירושתה אבל מצד הדין דר"ת דלא כתב לה אלא ע"מ שתהנה בתו הוי כאילו לא פסק דאדעתא דהכי לא נתחייב האב ואין בזה הפקעת ירושה א"כ הא איתא לקמן סי' פ"ט דאפי' הכניסה ערומה חייב בקבורה כיון דיורש ביש לו לא פלוג כמ"ש בתשובת מהרי"ל הביאו הב"ש שם ומ"ש הח"מ ובשנה שני' חולקים הנדן כ"כ מהרי"ל סוף סי' ס"ד וז"ל ונכסי הבת יוציאו מהם מה שטלה על קבורתה והמותר יחלקו ראובן ושמעון אלמא שמתחלה מנכין הוצאת קבורה ואח"כ יחלוקו ומ"ש הב"ש ראי' משומרת יבם בסי' ק"ס דהיבם חייב בקבורה אעפ"י שחולקים י"ל הכא שאני דהא כתב רמ"א לעיל סי' נ"ג דמה שהוציא או נאבד