המקנה - קונטרס אחרון שפב

בידה כיון שכבר קיבל ונתחייב כנגדה בכתובתה אינו יכול להוציא מידו אבל אם פסק א"צ ליתן לו וכן יש לדקדק מהא דאמר כתב לה פירות דלא זכה הבעל ולא אשמועינן רבותא טפי אפי' אם כבר נתן ע"כ צ"ל דמיירי שכבר כתב לה כתובתה כנ"ל וכמ"ש בסימן נו"ן שם

סעיף ב יש מי שאומר כו' לענין שאם נתייבמה וכו' כן פירש הרא"ש דברי רב האי וז"ל ונראה דלא ביאר וכו' דמשמע דאם מת החתן אפי' לא ייבמה אחי' מחייב וכו' ולא מסתבר כלל דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בה ואם לא נשאת ומת לא יירש הבן ונראה דבפוסק בדיבור בעלמא הוא פשוט דאפי' היה דעתו להיות מתנה גמורה כיון דאין קנין בדיבור בעלמא אלא מדרב גידל מכ"ש כשאינו אומר בלשון חיוב אלא אני נותן לבתי כך אפי' קנין אתן לא מהני אלא מדר' גידל ומלתא דרב גידל אינו אלא משום איחתוני ובמה קנתה להוריש לבנה וצ"ל בדוחק דה"א דמשום חיבת חיתון מקנה לה מיד וכיון דקנתה אדרב גידל ממילא מורישה לבנה וע"ז קאמר כיון דעיקר כוונתו היה ליתן לה ע"מ להקנות לחתן כיון דהחתן לא קנה ממילא לא קנתה היא ויותר נראה כוונתו דאפי' הי' מתחייב בקנין או נותן המעות בידה מיד כיון דנתן לה בשעת קידושין לשם נדוניא לא היה דעתו אלא ע"מ שתנשא ותכנות לבעלה וראיה לזה ממתניתן דכתובות דף ס"ט ע"ב המשליש דקי"ל כר"מ דאפי' גדולה מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש משום דאומדן דעתו שהיתה כונתו על שעת נשואין כמו שיבואר לקמן סימן נ"ד וכן יש להוכיח מהא דאמר בסוף נ"ש ההוא דאמר נדוניא לברתי א"ר אידי בר אבין פורנא ליתמי וכתב שם הריטב"א דהיינו משום דאין להם לתת עד שתנשא והרי התם אף דעדיין לא נתקדשה אמרי' דאין צריך ליתן עד זמן נתינת הנדוניא כ"ש הכא שכבר נתקדשה דמסתמא דעתו על הנשואין לתת לחתן ועיין בסמוך

סעיף ג' כיון שנתקדשה אע"פ וכו' משמע קודם שנתקדשה יכול לחזור בו לגמרי אפי' אם תרצה הנשא נראה הטעם בזה דהוי כמו נותן מתנה שתחול המתנה לאחר למד יום דקיי"ל דיכול לחזור בו כל למד יום ה"נ כיון שאמר שתינש' בו הוי כאומר שלא תחול המתנ' עד שתנשא מיהו בשעת קידושין שהיא מחייבת את עצמה להכניס לבעל מסתמא דעתו של אב שתקנה אז המעות לענין שלא יכול לחזור אח"כ. והיינו דאמר כיון שנתקדשה אבל אם אמר ולא נתן אין באמירתו לפני קידושין כלום ונראה דלשון זה שתנשא בו הוי כאומר בנדונייתא אבל אם אומר לנדונייתא או להנשא בו דמשמע מדברי רמ"א בהג"ה ח"מ סי' רנ"ג דהוי כמו לנדונייתא תלי' בפלוגתת הפוסקים שם סעיף ט"ו. ומ"ש הב"ש די"ל דהכא עדיף טפי דהוא נכדו ויורש שלו ז"א דהא הש"ע שם הוא לשון הריטב"א דקאי על ההוא דאמר נדוניא לברת וכו' הרי דשם ג"כ מיירי בבתו. אך לפי מה שכתב הסמ"ע וש"ך שם לפרש דברי הריטב"א. ולחלק בין אמר תנו דמשמע מיד ע"ש. צ"ע דא"כ ה"נ כיון שנתן ליד בתו משמע דעדיף מאמר תנו

שם בהג"ה הפוסק מעות וכו' וכנסה וכו' י"א דזכה בהן הבעל. כבר כתבתי דאין להקשות כיון דקיי"ל דאין הבעל יורש בראוי ומלוה ה"ל ראוי. דהכא שאני דכיון שנתחייב א"ע לחתנו או אפי' כתב לבתו כיון שהי' נתחייבת להכניס לבעל כמו שכתבנו לעיל דהוי כמו קני ע"מ להקנות ותו דעכ"פ משועבד ליה מדר' נתן. אין כאן שום ירושה כלל. אלא עיקר הירושה בכתובה שכתב לה כנגדה. וזה לא הוי ראוי' כיון שהוא מוחזק ולפ"ז מ"ש הב"ש בס"ק יו"ד וז"ל נ"מ שנותן אבי' דומה לנדוניא וכו' ע"כ כוונתו שנתחייב ליתן לבתו הסך שפסק בתורת נ"מ ועדיין לא בא כידו ולפי מ"ש א"צ בזה לאומדנא אלא מדינא אינו יורש כיון דלא בא לידו ה"כ ראוי' גם נראה דאומדנא זו אינה באה להפקיע ירושה דאורייתא תדע דהא בח"מ סי' רנ"ג כתב דאם אמר לנדונייתא ומתה זכו יורשי' והוא מלשון הריטב"א ס"פ נ"ש מההוא דאמר נדוני' כברת הרי דאפי' בבתו כא אמרינן אומדנא שתהנה היא וכא יורשי' ומה כי יורשי' אחרים או ירוש' הבעל אלא עיקר הטעם הוא משום דבנדוני' שפסק האב לא שייך בירוש' מטעם דהוא ראוי' אלא שבא בתורת חוב שנתחייב לו חמיו ע"י בתו ובחוב זה הוא דאמרינן אומדנא וכן משמע מלשון מהרי"ק שורש צ"א וז"ל כמו שתי' ר"ת בעצמו ההוא שמסר האב לשלו אע"פ שכתובתה בבית אבי' וכו' וכמו שיבואר בסמוך ואין להסתפק אפי' בחוב אחר כגון אם כ' כבנו חייב אני לך מנה ואח"כ מת בנו והי' עליו ב"ח אם יפול האב לומר דלא נתחייב אלא שיהנה בנו ולא לשלם לב"ח שלו דלא מצינו חידוש זה אלא דווקא בנידוניא וכן משמע בח"מ וב"ש דמ"ש בהג"ה ואין חילוק בין בתו לבנו דמקומו בסוף הסי' אבל בדינא דר"ת אם כתב לבנו ומת היא גובה כתובתה ממנו לפ"ז כראה דמ"ש ברמ"א אפי' יש לו בנים ממנו משמע דאין האב צריך לשלם כלל אפי' ליורשים ואמאי למה יעקר ירושה דאורייתא כמ"ש בח"מ סי' רנ"ג דיורשים זכו ודוחק לומר דכיון שכתב בתורת נדוניא דוחה את הבנים שלא נתחייב אלא לנדוניא ודוחה את הבעל שלא כתב אלא בשביל הנאת בתו שהוא כתרתי דסתרי אהדדי ובאמת בהגה"מ סוף ה"א סי' ל"ה הביאו תה"ד בשאלה שכ"א וז"ל ומתה הבת בלא זרע והוא סותר למ"ש בהג"ה ואפשר ליישב לפי מ"ש דבהניחה זרע קיימא יורש הזרע והיינו שכתב הרמ"ה אפי' יש לה בנים לא זכה הבעל אלא הבנים יורשים ומ"ש בתשובת מיימוני בלא זרע קיימא היינו דאז פטור האב לגמרי ומה שהקשה הב"ש והא דלא אמרינן אומדנא בפוסק מזונות לב"א וכו' ותי' דלא אמרינן אומדנא אלא כשזה שחייב לו הוא חי וכו' ע"ש ולא נהירא דא"כ כשפוסק לחתנו ממש וחתנו חי נמי לא נימא אומדנ' כיון שחתנו חי וכבר הוכיח מהרי"ק שורש צ' א דאפי' מתחייב לחתנו הוי אומדנא דר"ת ממה שהקשה תוס' על ר"ת ממתני' דהפוסק וכו' לחתנו וכו' ע"ש וכן הוא בלשון רמ"א בסמוך אפי' זקפן במלוה הרי שנתחייב לחתנו עצמו

אך לא ידענו מאי קושיא לו מבת אשתו חדא דלא שמעי' זה אלא בבתו ולא בשאר קרובים שנותנים הנדוניא ומאן לימא לן דאמרינן אומדנא זו דכוונתו הי' להנאת אשתו ותו דלא מצינו אומדנא דר"ת אלא באב המתחייב כדאיתא בברייתא כתב לה פירות וכו' אבל אם היא פסק' על עצמה ונישאת לו לא אמרינן אומדנא זו דכוונתה הי' בשביל חיבת נשואין כדאמרינן באומדנא דראב"ע וכן משמע מלשון מהרי"ק שם וז"ל ומאחר שזכתה הבת באשר פסק לה אביה א"כ גם הבעל יש לו לזכות דמה שקנתה אשה קנה בעלה כמו שתירץ ר"ת עצמו ההוא שמסר האב לשלוחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית אביה וכו' ונראה מדבריו דר"ת תירץ דהא דקאמר שכתובתה בבית אביה לאו שנתחייב האב ליתן לה אלא כגון שיש לה משל עצמה והוא עדיין בבית אביה דבזה לא אמרינן אומדנא שתהנה הי' אלא ומה שקנתה אשה קנה בעלה ולא אמרינן אומדנא זו אלא בחוב אביה וממילא דה"ה בחוב שנתחייב הבעל לזון בת אשתו ג"כ לא אמרינן אומדנא זו אלא כאומדנא דראב"ע כנ"ל ואף דלא מצינו זו שתי' ר"ת בתו' וברא"ש שם

ועוד נראה עיקר דכוונת ר"ת היינו דהתם מיירי שכתובתה מונחת בבית אביה בתורת פקדון דלא הוי ראוי וזוכה בה הבעל מתורת ירושה וכמ"ש בסמוך דמודה ר"ת דלא אמרינן אומדנא זו להפקיע ירושה דאורייתא מ"מ מלשון מהרי"ק שם משמע דאפי' אם הוא ביד אביה בתורת הלוואה מ"מ כיון שזכתה בו הבת אע"ג דאין הבעל יוכל לירש בתורת ירושה דהוי ראוי מ"מ לא אמרינן אומדנא גבי זו אשה עצמה בנוטל הבעל בתורת חוב שנתחייבו לו וכן נראה דמוכח ממ"ש הרא"ש בפירוש רב האי ומבואר לעיל סעיף ג' בש"ע לענין שאם נתייבמה דאינו יכול לו מר לאחיך וכו' משמע דצריך ליתן ליבם ואין הבת יכולה לומר שתחזיק לעצמה דלא נתחייבה להכניס הנדוניא אלא לאחיו ולא ליבם ואף שייבם אותה יהא בידו בתורת נ"מ וגם יכולה למכור וליתן כדין שומרת יבם שנפלו לה נכסים כדאיתא בסימן ק"ס סעיף וא"כ אם ירצה האב והבת שלא להכניס ליבם תוכל למחול להאב כמו שיכולה לימכר וליתן וע"כ צ"ל דתנאי האיש עם הבעל לא אמרינן אומדנא אלא לגבי האב וכיון שהבת זכתה ממילא זכה בה היבם בתורת נדוניא כמו אחיו דלא פקעי קדושי ראשון

שם בהג"ה עוד תיקן ר"ת כתב הב"ש וכ"ז לא מיירי לענין נדוניא וכו' וכן תוספות שליש וכו' ע"ש וזה שלא כמנהג שנוהגין היום דאין נותנין הוספת שליש בשנה ראשונה ועמ"ש לקמן סימן ס"ו דלפי מה שכתבו הטעם דלא הוי רבית ההוספה שליש משום דאפי' כשגובים מיד אחר נשואין גובה ג"כ הוספה א"כ למנהגינו הוי חשש רבית כיון דאין נותנין מיד הוספת שליש ועמ"ש שם ליישב המנהג ועי"ל דכיון דאין רבית בהמשכת זמן אלא אפי' אם מת יום אחד קודם כלות הזמן אינה נוטלת הוספת שליש וביום א' צריך ליתן ההוספה לא הוי אגר נטר כדאיתא בי"ד סימן קע"ז סעיף י"ד האומר לחבירו ועיין בש"כ ס"ק ל"ו

סימן נד סעיף א מי שצוה לתת לבתו כך וכך לפרנסה וכו' ולכאורה קשה מזה למ"ש בש"ע ח"מ סימן רכ"ג ט"ז אבל האומר תנו ק"ק זוז לנדונייתה חייבים לתת מעכשיו ואם מתה קודם שתנשא זכו יורשי' וכתב הע"ש הביאו הסמ"ע שם דהחילוק הוא בין אמר בנדוניית' או אמר לנדונייתא דלשון לנדונייתא ונשמע שיתן לה מיד והרי הכא דאמר לפרנסתה דהוי כמו לנדונייתא ואפ"ה בעי' שיקנה שדה והיא אינה יכולה למכרה עד שתנשא לבעל וצ"ל דהתם דקאמר תנו או אפי' סתם נדוניא לברת ולא השליש עדיף טפי דהכא כיון דהמעות ביד שליש אמרינן דעתיה שיהא המעות ביד שליש עד שיקח בהם קרקע לנדוניא ומיהו מלישנא דמתניתן דקתני המשליש מעות לבתו סתם אין הכרח דמיירי שאומר לפרנסתה וצ"ע והנה כבר כתבנו לעיל סימן נ"ג דמזה ראיה לדברי הרא"ש פי' בדברי ר' האי שאין הבת זוכה בעת הפסיקתא עד שתנשא מדס"ל לר"מ הכי דאינה יכולה למוכרה אף לאחר אירוסין ואין ברשותה למכרה כמ"ש תוס' בכתובות דף ס"ט ע"ב ד"ה וכי אינו דא"ל דזכתה בשעת אירוסין והא דאין נותנין לה קודם שתנשא משום מצוה לקיים דברי המת ז"א. דכיון דס"ל לר"מ דדעתו שלא ליתן לה עד שעת הנישואין מה"ת נימא הכי דזכתה בשעת אירוסין ואפי' אם אמר לשליש בלשון תן.