המקנה - קונטרס אחרון שפא

שם ולא הגיע ידה כתב הח"מ משמע קצת אף שהי' ידה משגת בשעת פסיקא ואח"כ לא הגיע ידה אינה יכולה וכו' נראה הטעם בזה. משום דלא מהני בזה טענות אונס. כמו שכתבנו לעיל דק"ל אונסא כמאן דלא עביד דעכ"פ הוא לא התחייב א"ע לכונסה בזמן אלא אם יקוים התנאי ויכול לומר מה לי ולאונסך ולא מהני אלא טענות שבתחילה לאפסקי' אלא על אבי' ולא הי' התנאי עמה. שיעכב בזה הנישואין וכ"ש לפי מה שכתבתי דאין תביע' שלה אלא ליתן לה מזונות כיון שהגיע הזמן א"כ הא קי"ל סי' נ"ו ס"ג. אפי' חלה הוא. אינו חייב במזונותי'. והיינו מטעם דס"ל שלא התחייב א"ע אם יהא אונס וה"ה הכא לא מהני טענות אונס שלה. מיתו לפי נה שכתב לעיל לדעת ה"ה דוקא במקום שמועיל הפסיקא וקונה אותה אבל בלא"ה אינו יכול לעגנה. משמע דלאו מטעם תנאי הוא אלא מטעם חוב א"כ י"ל דהיכא דהיא אנוסה שהי' ידה משגת בשעת פסיקה והפסידה אינו יכול לעגנה ועיין בסמוך ראי' לדברי הח"מ אך כבר כתבנו דמדברי הפוסקי' לא משמע הכי

שם בהג"ה אבל אם ידה משנת וכו' כראה דהיינו דוקא בהלך אבי' או שאין לו אבל יש לו חייב מדר' גידל אלא שאינו רוצה לעמוד בדינא יכולה לומר לו כנוס או פטור אפי' אם ידה משגת אף דמדברי תוס' דקידושין דף ט' ע"ב לחד תירוצא יכול לומר דאינו רוצה לטרוח בבי דינא מ"מ מדברי ר"ת ורשב"ם ומלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו שהלך או אין לו משמע דפשיטא כשיש לו לאב. לא מצי למימר אינו רוצה להטריח בדינא דאפי' אם היתה במעמדו כא עדיפא מערב דקי"ל דלא יתבע את הערב תחלה. והנה הח"מ כ' כי הש"ג יש לפרש דקאי על אדמון דברייתא. בפסקה היא על עצמה. הב"ח בפי' ויש לתמוה. דא"כ למה כ' הש"ג דיכול לעגנה. יותר הל"ל דיכול לכופה ולהוציא עמכה מה שפסק ואין לומר דמיירי בנישואין שני' דלגבי דידה אין חילוק בין נישואין ראשונים לשנים כדאיתא בסי' נ"א ע"ש ודוחק לומר דס"ל כפי' רשב"ם דבעינן עמדו וקדשו מיד. וגם דוחק לומר דמיירי שפסקה לו אחר קידושין וכמו שכתבנו לעיל. דהיכא דידה משגת כיון דלא הוי אונסא מהני מטעם ומחילה אפי' אחר הקידושין והעיקר נראה דס"ל להש"ג. דנהי דלא מהני טענתם לומר כסבורה אני וכו' כשידה מגעת לענין שתוכל כומר או כנוס או פטור אבל לענין זה שיכוף אותה לשלם תוכל לומר כסבורה אני. ואין להוציא מידה ועיין מה שכתבנו בחידושינו דלפ"ז י"ל קושי' תוס' בד"ה ואפי' בברייתא וכו' תימא היכא מצי למיפסק וכו' ולפמ"ש י"ל דאין מתני' סותרת הברייתא דמתני' מיירי ביש לה להכי נקיט אילו אני פסקתי לעצמי וברייתא מיירי באין לה. ובזה מתורץ נמי מה שהקשה תוס'. דישאנה. ויקרא חמיו כדין ולפי מה שכתבתי דמתני' מיירי ביש לה. וא"כ האב טוען כיון שהיא היתה במעמדו כדאיתא בירושלמי קסבר הייתי שבתי תתן וכמשמעות הלשון עכשיו שאבא עסק עלי' והיינו שהאב טוען שהוא פסק עליה שהיא תתן ומהני טענתה כי היכי דמהני טענתה שלא לכוף אותה כשפסקה על עצמה במעמד אביה כנ"ל אלא צ"ע בסברא זו שיוכל כל א' לדחות ולומר השני יתן לכאורה הי' נראה דע"כ מיירי מתני' ביש לה דאל"ה אף שכתבו תו' דמיירי בענין שלא נתחייב מדר' גידל מ"מ הא איתא סי' נו"ן כשפסק לבתו כיון דבשעה שפסק היתה עני' מתחייב מדין נדר א"כ אכתי יכול הב"ד לכוף לאב לשלם ודין נדר וכמו שכתבנו לעיל בסי' נ"א. דאף אם עשיר מ"מ. כיון דאינו רוצה לכנוס בתו כ"א ע"י פסיקתא הדר הוי לה עני' ומתחייב מדין נדר:

ויש לדחות דעכ"פ הוא איכו יכול לכופה מצד תביעתו:

אלא הב"ד יכול לכוף מצד נדרי ובזה יכול לומר דאינו רוצה לטרוח בבי דינא. ועלי' למיקום עם אביה בדינא ועי"ל דמיירי דבשעת הפסיקא הי' לה ולא נתחייב עדין נדר וכמו שכתב הח"מ דאפי' אם הי' לה והפסידה. לא מהני ומזה ראיה לדברי הח"מ שם מיהו מלשון הגה"מ משמע דאין להוסיף על דברי אדמון מכיון דמתני' משמע שאין לה מלישנא דמה אני יכולה לעשות:

משמע דאם יש לה אינה יכולה לומר או כנוס. וכן נראה דע"כ מיירי כשהיא אנוסה דאי נימא דאינה חוששת לפסיקת האב כלל א"כ לדעת הרא"ש וסייעתו שהביא בהג"ה לקמן ס"ס נ"ה. דארוסה יש לה כתובה אפי' לא כתב לה. הוי ליה למימר או פטור. ותן לי כתובתי אע"כ דאינה כופה אותו אלא מטעם שאינה יכולה אבל כתובתה אינה יכולה להוציא דלא נתחייב אלא אם ירצה האב לקיים הפסיקא וממילא דאינו מתחייב הכתובה אפי' הי' הפסיקא שלא במעמדה:

וכן י"ל דאם יש לה כיון שאין אונס בדבר צריכה לקיים הפסיקא וכ"ש דא"ש לפמ"ש לקמן ריש סי' נ"ג. דאפי' כשהאב פוסק היינו ע"י בתו כלשון הרמב"ם ז"ל שהוא מתחייב לה ע"מ שתכנוס לבעל ובלישנא דמתני' מה אעשה שאבא פסק עלי משמע שהיא תתן מה שמקבלת מאביה וכיון שעיקר החיוב עלי' ממילא אם יש לה אינה יכולה לומר או כנוס

סימן נ"ג סעיף א' האב שפסק ע"י בתו וכו' וכתב הח"מ והב"ש ע"י בתו היינו שפסק לחתנו ליתן לו כשישא בתו ע"ש מ"ש כשישא בתו. ע"כ אין כוונתם שאמר האב כן. דא"כ לא שייך מה שכתב הש"ע שכל הפוסק וכו' דהיינו אפי' פוסק סתם ולא הזכיר נישואין גם מה שכתבו דע"י בתו פירושו דהיינו חתנו. אינו נכון דהא כתב וכן הבן לא קנה. ובבן אינו מזכיר אלא בנו אלא אי נימא דאינו חולק על היש מי שאומר בסעיף שאח"ז היינו דמ"ש לפיכך הפוסק מעות לחתנו וכו' לא קאי אדלעיל אלא שפסק לחתנו ממש ובתחילת דבריו מיירי אפי' בבתו ממש לענין ירושה וכמ"ש בש"ע אח"כ שהוא מדברי הרא"ש בפי' דברי ר' האי אפי' כשכתב לבתו לא זכו יורשים אלא לענין שאם נתייבמ' וכו' אך לפ"ז אין לשון לפיכך מכווין כ"כ וכן משמע מדברי ה"ה פ' כ"ג מה"א דהרמב"ם פליג על ר' האי ולכאורה היה נראה דלשיטת הרמב"ם צ"ל דעיקר חיובא דר' גידל הוא לחתנו ולא לבתו מדאמר רבא בר"פ הנושא מסתברא מלתא דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לידיה ופירש"י כסף קידושי' לאבי' וזהו שייך כשנתחייב לחתנו בשביל הנאת הכסף דאתי' לי' אבל כשמתחייב לבתו ה"ל כמו הילך מנה ואתחייב לפלוני דלא מהני אלא מדין עבד כנעני כדאמר רבא בקידושין דף ז' ולדעת הרמב"ם לא מהני זה אלא בקידושין ולא חיובי' כדאית' בח"מ סי' ק"צ מ"מ נראה עיקר כמ"ש בס"ס הקודם דלפי האמת דאמר שם אמר רב אפי' בתו בוגרת וכו' עיקר החיוב הוא לבתו אלא שנותן לה ע"מ שתכנוס לבעלה והוי כמו קני ע"מ להקנות (והיינו דנקט האב שפסק ע"י בתו) וכן משמע מלשון מתני' דכתובו' דף ק"ט עכשיו שאבא פסק עלי משמע שהוא ומתחייב לבתו והוא פוסק עלי' שתכנוס לבעלה ובזה מיושב מה שכתבו תוס' שם בד"ה הפוסק דגדולה הואיל ופסק במעמדה הוי תנאי גדולה תנאי ותנאי קטנה לאו כלום וכו' דאם הי' הכוונה לחתנו אין חילוק בין גדולה לקטנה וכן משמע הלשון בכתובות דף מ"ז כתב לה פירות וקאמר נמי שם אבל מדידה לדידי' אפי' ראב"ע מודה דמשום איחתנו הוא והא איחתנו להו אלמא דעיקר חיובא בדידה הוא אלא דממילא מתחייב הוא לבעל עכ"פ מדר' נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה

שם יכול האב לומר ליבם וכו' וכתב המרדכי הביאו הב"י בשם רב נטוראי גאון דלא מיירי אלא במקום מקדש אבל כ' כתובה זכה היבם בכתובה ולא יכול לומר לך א"א ליתן עכ"ל נראה פירושו דכיון שכתב לה כנגד מה שהכניסה חיוב הכתובה בתוספת שליש זכה בחוב זה שמחוייבת להכניס לו אלא שהוא מחויב ליתן לה הכתובה והרי הוא מייבמה וקי"ל דכתובתה על נכסי בעלה הראשון אלא שהשמיטוה הפוסקים ולא הביאו ונראה דס"ל דע"כ ברייתא דכתב לה פירות בכתובות דף מ"ד דפליגי בה ר"נ ורבנן מיירי בענין זה שכבר כתב לה הכתובה דאל"ה קשה על ר"נ דאמר זכה דהיינו מטעם ירושה הא לא עדיף ארוס מבעל דאינו יורש בראוי וחוב הראוי הוא אצל הבעל כדאיתא לקמן סימן ק' אלא ע"כ דמיירי בכתב לה כתובתה כנגדה ומטעם חוב דידיה בא לגבות ומה שנתחייב בכתובה לא הוי ראוי' כיון שהוא מוחזק בה כמ"ש באריכות בחידושנו שם אפ"ה קי"ל כרבנן דר' נתן דלא זכה הבעל וה"ה דאין היבם יורש והא דמקשה בירושלמי והלא דברים הנקנים באמירה הן והיינו שיזכ' היבם בירושה לאו מטעם שהיבם יורש דהא קי"ל דאין היבם נוטל בראוי וחוב ראוי הוא אלא כיון דהוא אחיו יזכה מטעם דהוא יורש שלו ונוטל אפי' בראוי ואין להקשות על הגאון מברייתא דכתובות דף מ"ח אע"פ דכתובתה בבית בעלה אביה יורשה וכו' דמשמע שכבר נכתבה כתובתה ואפ"ה אביה יורשה ז"א דהתם לענין ירושת הכתוב' עצמה דאביה יורש החוב שנתחייב הבעל בכתובתה משא"כ ביבם דזכ' בכתובתה כלשון הגאון. וכמו שכתבנו דכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואפשר דהגאון נפרש מסוגיא דרבנן ור"נ ג"כ לענין ירושת כתובהן וכמשמעות הלשון שם אבל מדידה לדידיה משום איחתוני הוא דהיינו הכתובה שהוא יורש ממנה. אבל הפוסקים מפרשים הפלוגתא לענין חוב האב כמשמעות הלשון לא זכה בעל בדברים הללו דמשמע הפירות כסות וכלים שכתב האב דלא זכה בהן כמ"ש בחידושנו שם ואפשר עוד לומר דגם הגאון מפרש לה לענין זכות פירות כסות וכלים כמשמעות לשון דברים הללו אלא דס"ל הלכה כרבי נתן דרבי נתן דיינא הוא כמ"ש הרא"ש שם ותו י"ל דס"ל טעמא דת"ק משום דפליג על הא דס"ל לר"נ דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וכו' כדאשכחן דפליגי תנאי בהא בקדושין דף ט"ו וא"כ אין הבעל יוכל לבוא מטעם חוב של האב שלא נתחייב אלא לבתו כדקתני כתב לה פירות וכמ"ש לעיל בלשון הרמב"ם דהוא מתחייב ע"י בתו והוא מחוייבת להכניס לבעל ות"ק לא ס"ל כר"ן בהא א"כ אין הבעל יכול לבוא אלא מכח ירושתה ובהא ס"ל כראב"ע דלאו משום איחתוני הוא ור"נ לטעמיה שהאב ונתחייב להחתן עצמו מטעם שמוציאין מזה ונותנין לזה כדס"ל בעלמא והאב מתחייב משום איחתוני וכיון דקי"ל בעלמא כר"ב ה"נ קי"ל כוותיה אמנם הנראה דס"ל להפוסקים דמתני' דהפוסק מעות לחתכו מיירי ע"כ בכתב לה כתובה כבר דאל"כ קשה טובא דה"ל למתני רבותא טפי דאפי' אם כבר נתן המעות לחתנו צריך להחזירו כיון דלא נתן אלא על דעת לכנוס כדמוכח מההוא דלעיל סימן נו"ן סעיף ד' דצריך להחזיר סבלונות כשמת הוא אפי' אחר אירוסין כמפור' ברשב"א שם וע"כ צ"ל דמיירי שכבר כתב הכתוב' ואז אם כבר נתן