המקנה - קונטרס אחרון שפ

צריך להיות משלו כמו בגט ואין חילוק בזה בין צורבא מרבנן לאחר ותו קשי' טובא הא דפי' רשב"ם מתני' דלא כר' אשי וכן קשה על כ"י וה"ה פ' כ"ד מה"ל מלוה שפי' שטרי אירוסין שטרי פסיקתא דלא כדמפרש ר' אשי דקי"ל כוות' דלא ניתן לכתב. ונראה דלק"מ דהא ע"כ צ"ל דהא דמקשה הש"ס שם אמתני' דר"פ הנושא דהיא ניזונית ממשועבדים אע"ג דלר"י דאמר בחייב אני לך מנה דחייב וא"צ לאוקמא מתני' בשטרי פסיקתא מ"מ מקשה לר' אשי דס"ל בפשיטות לא ניתן ליכתוב דהא ר"ל מפרש מתני' ע"כ בשטרי פסיקתא ומנ"ל דר"י יחולק עליו בזה א"כ גם קושי' זו ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין וכו' באמת לר"י איכא לפרושי שאמר בלשון חיוב. וכיון שציווה ליכתוב הוי שטר גמור כונו שכתבו הח"מ והב"ש לעיל ואין להקשות דזה הוי מלתא דפשיטא דהא לדעת תוס' ד"ה ניתן ליכתוב פירשו מדעת א' ורק בריצוי שניהם וע"כ צ"ל דלא הוי מלתא דפשיטא. ותו דהא מה דתני במתני' שם דאין כותבין שטרי אריסות וקבלונות אלא מדעת שניהם נמי פירושו הכי. אלא דהקושי' הוא דלר"ל דס"ל דאין אדם יכול להתחייב בעצמו ע"י שטר ע"כ צ"ל דאפי' בשטרי פסיקתא היינו אינו אלא ודר' גידל דאין חילוק לר"נ. בין לשון חיוב ובין לשין מתנה וע"ז משני דלר"ל י"ל דמיירי בשטרי אירוסין ממש אבל באמת לר"י שפיר י"ל בשטרי פסיקתא ובאומר בלשון חיוב דמהני כמו באומר חייב אני לך כי היכא דמפרש מתני' דר"פ הנושא וכבר כתבנו דהא דקאמר החתן נותן שכר סופר פשיטא לא צריכא דאפי' צורבא מרבנן משמע דס"ל לסוגי' דלפי האמת מיירי בשטרי פסיקתא ועוד דלפי מה שכתבנו לעיל סי' ל"ב בדעת הרמ"ה שהבי' הטור בכתב שלא מדעתה שספק מקודשת היינו משים דע"כ הלכתא כחכמים בקידושין דף מ"ח דלפי מה דקי"ל כאוקימתא בתרייתא דמוקי לחכמים בהכי א"כ כיון דר"מ ס"ל דלא בענין מדעתה וחכמים מספקא להו. לא ניחא להש"ס לאוקמא סתם אתי' ובזה יש לתרץ קושי' תוס' ד"ה רבה ורבינא. תימא דלרבינא וכו'. ולפי מה שכתבנו י"ל דרבינא מספקא לי' אליבא דר"י דלדידי' איכא לאוקמא בשטרי פסיקתא בלשון חיוב אבל בדר גידל איכא למימר דלא ניתן ליכתוב ולא הקשה הסיגי' על ר' אשי אלא משום דס"ל לר' אשי בפשיטות לא ניתן ליכתוב דהא ע"כ לר"ל ס"ל ניתן ליכתוב ולא מלתא דפשיטא הי'

שם בהג"ה כל מה שפוסקין הוא מלשון הש"נ. והוא מוכח ממתני' דכתובות דף ק"ט דאינו מחויב לכנוס עד שיתן מה שפסק ואפי' לא נתחייב כגון בנישואין שני' או שפסקו לה אמה או שאר קרובים אפ"ה אינו מחיוב לכנוס כל זמן שלא ניתן לו. מה שפסקו לה דאדעתא דהכי נתחייב לכונסה אלא שיכולים לומר לו או כנוס או פטיר במקום שאין לו לאב וכמו שיבואר לקמן. וסיים שם הש"ג. והוא שיכנוס מיד משמע שאינו יכול לתובעו קודם זמן החתונה לפ"ז יש להסתפק אם הוי דינו בתוך זמנו ולא יכול האב לטעון פרעתי ולכאורה היה כראה דאינו יכול לטעון פרעתי דאל"כ מאי מקשה הש"ס בר"פ הנושא ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין. הא לדעת הרמב"ם דלא ניתן ליכתוב היינו שלא לגבות ממשעבדי א"כ הל"ל דכותבין שטר שלא יטעון פרעתי אע"כ דבלא"ה אינו יכול לטעון פרעתי ויהי אין זה הכרח דה"ב הוי מצי לשנויא. כדי שלא יאמר להד"ם אע"כ דלשון שטרי אירוסין משמע דיש לו דין שטר גמור אפי' לגבות ממשעבדי וכן אין לדקדק מהא דמקשה תוס' ורא"ש במתני' דהפוסק ולוקמי בדין ולא משני משים שיכול לטעון פרעתי והיא מודה שלא פרע ז"א. דה"נ הוי מצי למימר שיכול לטעון להד"ם אלא דהלשון פשט לו את הרגל משמע דמודה לו אלא שאינו חושש לדבריו כדפירש"י במתני' וצ"ע

סימן נ"ב סעיף א' הפוסק מעות לחתנו והלך האב וכו' ז"ל הרמב"ם. משמע דמיירי בענין שנתחייב מדרב גידל וכן מוכח להדיא מדברי ה"ה פרק כ"ג מה"א דין י"ג וז"ל וכתב רבינו שה"ה איש ואשה וכו' ובפוסק מעות לחתנו יתבאר בפרק זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיה יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא קנה הבעל עכ"ל הרי דס"ל דאם לא קנה אינו יכול לעגונה וכן משמע קצת מדמקשה ירושלמי אמתניתן דפוסק מעות לחתנו ומת הלא דברים הנקנים באמירה הן ולא משכי דמיירי שלא פסק בשעת קידושין ולא קנה אלא אמר לו או חלוץ או ייבם כפירש"י משמע דבזה אפי' לאחיו היה יוכל לומר או כנוס או פטור. ונ"מ בפסקה היא על עצמה בענין דלא קכה כגון שפסקה דברים שאינם מצויים ברשותה או הפסיקו בדברים אחרים לדעת הי"א בסימן הקודם אינו יוכל לעגנה אבל מדברי התוס' והרא"ש והטור מוכח דאף דלא קנה מ"מ כיון שהתנה יוכל לעגנ' שהרי כתב דהמתני' דהפוסק מעות ופשט לו את הרגל לחתנו מיירי דוקא בענין דלא קנה מ"מ כראה מדבריהם דאם היה הפסיקה אחר הקידושין מודים דאינה יכול לעגנה מדלא תירצו דמיירי שהיתה הפסוקה אחר הקידושין כמו שתירצו תוס' בכתובות דף נ"ג בהך דאבא סוראה משמע דווקא שהיתה התנאי קידם קדושין דאז י"ל דאדעתה דהכא קידשה ונתחייב לכונסה אבל אם כבר נתחייב לכונסה בשעת קדושין אף שפסקו אח"כ לא אמרינן דהוי מחילה שלא יתחייב לכונסה עד שיתנו לה מה שפסקו לו ואפשר דאפי' נתחייב לה בקנין אח"כ מ"מ אינו יכול לעגנה דאין בפיסקא שלאחר הקידושין מחילה על זמן הנשואין וכיון שהגיע זמני מחוייב לנשאה אפי' אין לה ומתחייב במזונותיה כמו שיבואר וכן משמע מהא דאמר בד"א בגדולה אבל בקטנה כיפין לבעל ואי נימא דהוי מחילה מהני אפי' בקטנת כמ"ש תוס' כתובות דף ק"ז ד"ה קטנה וספיקה א"נ בפעוטות דמקחן מקח וימתנתן מתנה הר דס"ל דמהני מחילה אף בקטנה כשמחלה על מזונותיה אפי' אחר נשואין וכ"ש בהגיע זמנה ודוחק לומר דמיירי בקטנה שלא הגיע לעינת הפעוטת. ותו דלפי מה שכתבו תוס' דמיירי בנישואין שניים ומשמע מדברי התוס' דהאי בד"א אמתניתן קאי ע"כ בנשואין שניים אינה מתקדשת אלא למיאון אלא דמיירי שכבר הי' גדולה ואינה יכולה למאן כמ"ש בחידושנו שם והיא אינה מתקדשת למיאון אלא בזמן שהגיע לעונת הפעוטות שמקחן מקח כדאיתא לקמן סי' קנ"ה לגירסת הרי"ו והרמב"ם בגיטין דף ס"ד אע"כ דלא היי מחילה אלא חיב דבקטנה אין הלואתה וחיובה כלום כדאיתא בח"מ סי' רל"ה וה"ה דהתנאי שהתנה בקטנותה איכו כלום. אך נראה די"ל הטעם בזה דדוקא בשעת קידושין או קודם יכול לומר דלא נתחייב לכונסה אלא אם יתנו לו הפסיקה ואף דהיה אנוסה שאין לה אמרו בירושלמי והביאו הש"ך בח"מ סי' כ"א דאונסא כמאן דלא שיוכל לומר מה לי לאונסך אני לא נתחייבתי אלא בענין זה אבל היכא דכבר נתחייב אלא שהיה מחלה לו אח"כ אם לאותן. בזה מהני אונס דלא מחלה אלא אדעתא דלא תהא אנוס' כמ"ש הש"כ שם באריכות ונ"מ בזה דהיכא דיש לה אפילו הפסיקא הייתה אחר הקדושין בלא קנין כיון דאין אונס יכול לעגנה מטעם דמחלה חיוב הכניסה עד שיתקיים התנאי וכן אפי' אם היא קטנה שהגיע לעונת הפעוטות אם יש לה יכול לעגנה מטעם דהוי מחילתה מחילה וכן נראה מסידור לשון הרמ"א בהג"ה וכל זה כשאין ידה וכו' אחר בד"א משמע דאם ידה משגת קאי גם אקטנה ועיין בסמוך וכך נראה מדלא הביא הרא"ש הך בד"א וכתב הב"ח הטעם משום דס"ל כאדמון דברייתא ואין נ"מ דאפי' בגדולה אינו יוכל לעגנה ואי נימא דבקטנ' אפי' יש לה אינה צריכ' ליתן לו אכתי קש' דה"ל להבי' בד"א דנ"מ אם יש לה והא דלא הבי' לענין אם לא הגיע לעונת הפעוטות דהא מלתא דפשיט' היא וברייתא לא שמעינן אלא בהגיעה לעונת הפעוטות ואפ"ה אין תנאי שלה כלים וכ"ש לפמ"ש דאי מיירי בנשיאים שניים ע"כ אינה מתקדשת למיאון אלא בהגיע לעונת הפעוטת כנ"ל וכן נראה לדעתי דמוכח מן הסוגיא לפירש"י דהאי בד"א קאי על הברייתא א"כ האי כופין לאב דקאמר איפכא מבעי' ליה ע"כ צ"ל הא דקאמר כופין לאב היינו באם שהי' במעמדו כמ"ש הטור דמיירי ברייתא שפסקו בפני האב ועכ"ז קשה דמה"ת ניחייב לאב בשביל שהוא עומד במעמדה אע"פ שלא פסק וע"כ צ"ל בדוחק דהוה אמרינן כיון שעמד והתנתה בפניו הוי כאילו התרצה הוא להיות ערב בעבורה וצריך להבין דמאי דוחקיה דש"ס לזה הו"ל למימר כופין לה איפכא מיבעיא ליה דכיון דהי' הפוסקת עיקר החיוב עליה ולפמ"ש א"ש דאי הוי אמרינן כופין לה ע"כ צ"ל דמיירי ביש לה מדנקט בלישנא כופין ולא נקט תשב עד שתלבין וא"כ אפי' קטנה נמי וכמ"ש דהיכא דיש לה וליכא אונסא מהכי מחילה אפי' בקטנה ומיהו יש לדחות דהא דקאמר כופין לאב לאו מנכסי אב קאמר. אלא כיון דהברייתא הי' ר"י בר"י דס"ל בכתובות דף מ"ז האב אוכל פירות א"כ מסתמא נכסים הם ביד האב וכופין האב שיתן מעות שלה שאוכל מהם פירות אך זה דוחק והעיקר כמו שכתבתי

שם אבל אם הי' פסקה וכו' נראה דמיירי שיש עדים בדבר או שהיא מודה שפסקו לה אבל אם היא מכחישתו אינו נאמן לומר שפסקו לו היא או אביה אפי' אם יש לה דאינו יכול להפקיע חיוב כניסתה אלא בטענה ברורה

שם אני לא פסקתי על עצמי או כנוס וכו' ולכאורה קשה הא אמרינן בכתובות דף ס"ד דאין כותבין אגרת מרד לארוסה וכו' אמרינן לה זיל לא מפקדת וכו' אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא וכו' ה"נ אמאי לא מצי אמר זיל לא מפקדת ולמה כופין אותו לכנוס או לפטור וצ"ל דמיירי ה"כ בבאה מחמת טענה. אבל מסתימת לשון הפוסקים משמע דלא איירי בבאה מחמת טענה אלא כיון שהגיע זמן ולא נישאת חייב במזונותי' ואי כנוס היינו שכיון שהגיע זמן הכניסה חייב במזונותיה וכן הוא מפורש בדברי הטור והמחבר בסימן ל"ח סעיף ל"ו מכאן ואילך כותבין עלי אגרת מרד ועוד נראה לפי מה שכתב הרמב"ם לחלק במורדת שכתב הרי"ף דהשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גיטא וכו' דמורדת והיא ארוסה וכו' הבעל רוצה לכונסה וכו' ע"ש א"כ ה"נ יש לחלק במורד דלא בעי לה כלל אין כיפין אותו אבל הכא דרוצה לכונסה גרע טפי וצ"ע: