המקנה - קונטרס אחרון שעח

שם בהג"ה ואח"כ אין הבת רוצה וכו' דזה מיקרי אונס וכו' דמיירי אפי' אם הוא בענין דלא הוי אסמכתא כגון בקנין שנעשה במעשה ב"ד חשוב דאל"ה אפי' בלא טעמא דאונס פטור דאף דכתבו תוס' לא הוי אסמכתא משום בושת מ"מ הא קיי"ל כאינו חייב על הבושת עד שיתכוון וכיון שהוא רוצה אלא שהבת ממאנת הרי הוא רוצה ואינו מכוון לביישו גם מ"ש הב"ש בשם הש"י דאם שינה השליח ואמר שיש לו כו"ה השליח פטור מקנס משום דהוי גרמא אע"ג דלא היה בידו לעשות סבר דהמשלח יסכים למעשה ע"ש וצ"ע דלא גרע זה ממראה מטבע והעיקר בזה משום דאינו חייב בבושת עד שיתכוין ומ"ש הח"מ דאם התחייב א"ע ליתן להחתן מנה בלי שום תנאי והחתן התחייב אם יתן לו הכלה והנדן יהא החוב מחול ואם הכלה אינה רוצה אף שהאב אונס בזה מ"מ מה פטור מחיובו וכו' ע"ש הנה זה מבואר לעיל בר"ס ל"ח והוא מדברי הירושלמי והביאו הש"כ בח"מ סימן כ"א דבכה"ג אונסא כמאן דלא עביד ולפמ"ש שם דאפילו אם העיכוב מצד המקבל למ"ד נתינה בע"כ לא שמיה נתינה התנאי בטל וכ"ש בכה"ג דהכניסה לחופה א"א אלא מדעת שניהם ע"כ צ"ל שמפורש בכתב שבניהם שאם יהיה העיכוב מצד השני החוב מחול (ומ"ש הב"ש לדמות לזה למ"ש בסימן ע"ד ובסימן נ"ה דאם במתה בתו וכתב דלפמ"ש הט"ז כשהוא נותן שט"ח סתם כשט"ח שלנו חייב ליתן הנדן כי שט"ח שלנו הוי כאלו כבר סלק וכו' ולענ"ד נראה דהכא שאני דהא קי"ל דמוהרי הדרי אפי' אם כבר נתן בידה צריך להחזיר אפי' הדר הוא א"כ לא עדיף שט"ח מאלו כבר נתן לו המעות דצריך להחזיר כדלעיל סעיף זיין א"כ אין החיוב אלא מכח התנאי והרי הוא אנוס) ועוד כראה לע"ד דכששניהם נותנים שטר חוב להבטחו' השידוכין כמ"ש הש"ע והיינו שמוחל כ"א לחבירו אם יכנוס לחופה ואפי' אם יהיה המניעה מצידו אם ירצה חבירו להכניס אחיל לו החוב מ"מ לא שייך בזה לומר אונסא כמאן דלא עביד דהיינו שיוכל לומר מה לי לאונסך מ"מ יוכל הוא לומר אני לא מחלתי לך חוב שלך אם יהיה המניעה מצדו אלא כשלא יהי' אונס אבל אם יהיה אונס לא מחלתי לך החוב שלך ויצאו החובות זה בזה

סעיף ז אם נותן משכון לחבירו וכו' צריך שיאמר וכו' הקשה הב"י על הטור דהא כתב כבר דבשדוכין אין בו משום אסמכתא ותירץ המהרש"ל דשאני הכא כשמניח המשכון שמגלה דעתו עי"ז שאינו סומך על הקנס וכו' ע"ש נראה כוונתו כיון דכולא מילתא אסמכתא הוא אלא שאנו אומרים שדעתו סומכת מפני הבושת וכיון שאנו רואים שאינו סומך עליהם הדר ה"ל אסמכתא ונראה דאין לומר דהמשכון הוא ליתר בטחון כמ"ש הט"ז דהא הטור כתב ואם כל אחד נותן משכון לחבירו וכו' א"כ אין כאן יתר בטחון שהרי גם חבירו מוחזק כמותו וע"כ כוונתם שיתקיים בזה הקנס והדר ה"ל אסמכ' ובזה נכון דאין קושיא על המהרש"ל מלשון התוספות בקידושין דף חית ד"ה מנה אין כאן שכתבו ושמא בשידוכין אמרינן וכו' כיון כשהאחד מהן חוזר הב' מתבייש בדבר דתוס' כתבו שם אם אחזיר בי אתן לך כך וכך ומשמע שאחד לבד נתן משכון לחבירו ובזה שייך סברת הט"ז שנתן המשכון ליתר בטחון והיינו שלא הזכיר הרא"ש מ"ש תוס' משום בושת משום דהרא"ש איירי בנתנו ערבונות זה לזה ותו ולא שייך ליתר בטחון כנ"ל ועל הש"ע שכתב אם נתן משכון וכו' דמשמע שא' נותן משכון לחבירו ולא השני אין קושי' דהרי הש"ע לא הזכיר לעיל דעת הטור דאינה אסמכתא בשידוכין ומ"ש הט"ז דאף שחייב מדין בושת מ"מ נ"מ אם החוב מתחיל מעכשיו אז חל עליו תורת משכון להיות קודם לב"ח הוא דוחק מאוד וגם צ"ע לדין זה דאף אם הוא בתורת קנס אינו חל אלא משעה שחזר בו ואם אינו ברשותו באותו שעה לא קנה את המשכון קודם החיוב ואם הוא ברשותו בשעת חזרה זכה בו מדין תפירה קודם בע"ח אחר וצ"ע

סימן נ"א סעיף א' בהג"ה ואין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים עיין בחידושינו לכתובות דף ק"ט תוס' ד"ה תשב דמוכח מן הסוגי' דקאמר מי לא עסקינן דגרשה והדרה וכו' דאפי' בנשואים שני' מהני פסיקא בין איש לאשתו

שם קנו אותן הדברים ואע"פ שלא הי' ביניהן קנין משמע דעיקר רבותא דר' גידל אם פסקו ליתן פירות וכלים ניקנין הם בעצמן אע"ג דאין מטלטלין נקנין בכסף ההוא הנאה עדיפא טפי וכסף בעין וכה"ג כתב ב"י ח"מ סי' ק"ל בשם התוס' שהבי' הר"ן דבנותן לאדם חשיב ההוא הנאה מיחשב ככלי דיהב הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין ולפ"ז אף מטלטלין קנה עכ"ל ומיהו הכא עדיף טפי דאפי' מטבע שאינה נקנה בחליפין אפ"ה בפסיק' נקנה אותו מעות עצמו דהא רב סתמא קתני כמה אתה נותן משמע אפ"י מטבע וכן כתב בהדי' העיטור שהבי' הגהמ"י פ' ך"ג מה"ל אישות ואפי' היא מטבע אלא דהעיטור ס"ל דאפי' הוא דשלב"ע מהני כפסיק' דלא חילקו חז"ל בפסקי' והרמב"ם ז"ל נראה דס"ל כיון דמצינו גבי הקדש בקדושת דמים וגבי ש"מ דנקני' באמירה אפ"ה לא מהני אלא בדשב"ע כדאיתא בכתובות דף נ"ט ובכמה דוכתי' ה"כ באמירה זו הדין כן וכן משמע בלשון ירושלמי וז"ל שהאב אינו זכאי אלא בדברי' ובלבד דברי' שהן נקנין באמירה משמע דאתי לאפוקי דברי' שאין נקני' בכל מקום באמירה כגון בהקדש ובש"מ וכן משמע בב"ב דף קל"א דא"ל ר"פ לאביי הא אין אדם מקנה לדבר שלבל"ע אע"ג דהתנאי הוי בשעת נישואין וכמ"ש הב"ש בס"ק זי"ן בשם הריב"ש דבשעת נישואין כמי קנה ולדעת העיטור צ"ל דמקשה מהא דאמר במתני' דאפי' לא כתב לה ולא התנה בשעת נישואין ואפ"ה מחייב מתנאי ב"ד ולפ"ז צ"ל דהא דאמר רבא בריש פ' הנושא מסתברא מלת' דרב בבתו נערה דקמטי הנאה לידי' פירש"י כסף קידושי' לאבי' לאו מטעם קנין כסף דהא כסף לא קנה במטלטלי אלא דרבא כמי נחית לטעמא דכסף קידושין עדיפא לקנות טפי משום הנאת החיתן אלא דלא מסתבר לי' למימר משום הכאת החיתון לחוד ונראה דמוכח הכי מדקאמר דאלת"ה אבי הבן מאי הנאה אתי' לידי' וכו' קשה הא רבא עצמו אמר דף זיין בקידושין בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו' ע"ש א"כ אבי הבן הוי כאילו אמר לבנו תן מנה דהיינו כסף קידושין לאבי הבת ואתן לך כך א"כ אם הקנין הוי מטעם כסף אין חילוק בין אבי הבן לאבי הבת. וכ"ש לדעת הפוסקי' לקמן סי' נ"ב דחיוב הפסיקתא של אבי הבת הוא ולא לחתנו א"כ בבתו נערה הוי כאומר הילך מנה והתקדשתי לפלוני דאמר רבא שם דמקודשת מדין עבד כנעני וה"נ הי' קנתה מן האב נדוניתה ע"י כסף קידושין שנותן הבעל לאבי' מדין עבד כנעני וה"נ י"ל דקונה הבן מאביו מדין ערב ואין לומר דא"כ בבתו בוגרת נמי הוי כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לו דאמר רבא מקודשת מדין שניהם מדין ערב ועבד כנעני א"כ ה"נ מת חייב לבתו בוגרת בכסף קידושין שמקבלת הבת וכ"ש לדעת הפוסקי' דפסיקא של אבי הבת לחתנו א"כ הוי כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ואין חילוק בין אבי הבן לאבי הבת מ"מ הוי לי' לרבא ל מימר הכי ולמה הוצרך לטעמא דבההיא הנאה דקמתחתכי אהדדי אע"כ צ"ל דוודאי ח"י כסף לחוד לא שייך קנין במטלטלי אלא בצירף טעם דקמתחתני אהדדי והיינו דקאמר רבא דלא תימא דבעינן דוקא הנאה גדולה שמקבל הכסף קידושין עצמן אלא אפי' בלא הנאה זו מהני ולכאורה הוי אפשר לומר דאפ"ה בעינן צירוף קנין כסף וכמו שכתבנו דאבי הבן ובבוגרת נמי איכא קנין כסף מיהו באמת משמע מדברי הפוסקי' דטעמא דמתחתני אהדדי לחוד כמי מהני אפי' במקדש בשטר או בביאה דליכא הנאת כסף וכן משמע מדכתב הרמב"ם דמהני הפסיקתא אף בשעת נישואין דלא מטי הנאה לידי' ועיין בסמוך ולפ"ז נראה דהא דאית' בירושלמי דלא מהני פסיקתא באח ואחותו ולא מחלק בין קדושי כסף בין קדושי שטר היינו דוקא לענין קנין פירות עצמן דהוי רבותא טפי דעדיף מכסף אבל לענין להתחייב עצמו דמהני אף בכסף ה"ה דמהני באח ואחותו ואפי' אדם אחר בקדושי כסף אם אחייב א"ע ליתן לו מנה אם יקדש אחותו בכסף בוודאי מועיל מדינא דרבא דלעיל באמר תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ואפי' בנישואין שנים אלא דמיירי בירושלמי שם לענין קנין הפירות עצמן ע"ש דלא בא ואפוקי אלא לענין שיקנה הפירות עצמן שאין הפירות נקני' במעות לדוקא משום חיבת חיתון דעדיף טפי מכסף וזהו דוקא באביו ובנשואין ראשונים וצ"ע

שם והוא שיהי' הדברי' שפסקו מצויי' וכו' כתב הב"ש מיהו אם מתחייב א"ע וגופו יוכל להתחייב וכו' וכאן נקנה באמירה וכ"כ הב"ח ובפרישה מסופק בזה וכו' ע"ש ונראה דמוכח הכי ממתני דמחי' עצמו לזון בת אשתו חמש שני' אף דאין המזונות בעין ומזומנים אצלו בשעת נישואין אפ"ה מהני ויותר נראה מזה דאפי' אם לא אמר בלשון חיוב שהוא מתחייב עצמו וגופו לזונה אלא אמר סתם אתן לה מזונות מהני בשעת נישואין כמו חיוב דאי נימא דמתני' מיירי שאמר בלשון חיוב ולא מדמה להא דר' גידל אלא בהא דמהני באמירה בלא קנין א"כ הא דאמר לקמן דלא ניתן ליכתוב ומפרש דהא דאמר במתני' דהפקחין הי' כותבין היינו אומרין ואם אמר בלשון חיוב וצוה לעדים ליכתוב ה"ל שטר גמור כמ"ש הח"מ והב"ש וע"כ הא דאין כותבין אפי' מדעת שניהן היינו כשאמר אני נותן ואפ"ה מתחייב אע"פ שאינו ברשותו ועוד מוכיח לקמן דמוכח מן הסוגיא דמתני' מיירי כשפסק בלשון אתן והא דכתב הרמב"ם דלא קנה היינו דאם פסק שיתן לו איזה דבר ידוע שיבוא לידו אח"כ דלא קנה אותו דבר עצמו שפסק. וכן אם אמר אתן לך מאה זהובים שתגבי אותם ומנכסי ע"ז כתב הריב"ש בסי' שמ"ה דכוונתו על מעות ידועים שיהי' בנכסיו שיבואו לידו אח"כ וזה הוי דש"ל בל"ע. אבל אם אמר סתם אתן לך מאה זהובים. הוי כאילו אמר אתן לך מזונות. משא"כ כשהדבר מצויי' ברשותו קונה אותו דבר ממש ואינו בידו אלא כפיקדון ולא שייך בזה שום כתיבה לטרוף ממשעבדי וכ"כ הריב"ש שם דעל זה לא שייך שטר יצא לנו דבהך דר' גידל איכא תרי אנפי הא' דבדבר המצויי' קונה אותו ממש ועדיף מקנין חליפין כנ"ל והב' דבדבר שאינו מצויי' מהני אמירה להתחייב בה לגבות ממנו מב"ח. והיינו מתני' דר"פ הנושא דמתחייב לזון בת אשתו ומדמה לי' להא דר' גידל דקונה הדברים עצמו באמירה דהוי רבותא טפי דעדיף מקנין