המקנה - קונטרס אחרון שעו

שם בהג"ה אבל מן הנשואין הקדושין חוזרין ועיין בח"מ שכתב הטעם משום דלא שייך בזה שיאמרו קדושין תופסין באחותה משום דאין תנאי בנשואין והנה ביבמות דף צ"ד ע"ב פירש"י בד"ה אבל נישואין וכו' הא כ"ע ידעי דא"א עושה בב"ז וכו' ולכאורה קשה דאכתי איכא למיחוש אם קדש אחותה קודם הנשואין א"כ אם תחזור הקדושין יאמרו העולם שקדושין תופסין באחותה הואיל והם קודמין לנשואין שלה וצ"ל דס"ל דלא חיישינן לשמא כבר קידש וכן משמע בקדושין דף מ"ה כמ"ש בחדושנו שם בהאי דקאמר הכל יודעים וכו' ע"ש אך לפ"ז אכתי קשה לפמ"ש הב"ש דמשמע מדברי הרי"ו דבשניות דקנסו אותה דאין להן כתובה צריכה להחזיר הקדושין וכו' מיירי לאחר הנשואין ע"ש קשה דלא שייך בזה לומר א"א עושה בב"ז כיון דהיתה אסורה לו כמ"ש הב"ש בסי' קמ"ח ס"ק ד' דהיכא דאסורה לו לא שייך א"א עושה בב"ז ע"ש וצ"ל כמ"ש תוס' בכתובות דף ע"ג בד"ה לא תימא וכו' דהיכא דכנסה לחופה חלו קדושין למפרע משום דמחל התנאי ועוד י"ל לפמ"ש לעיל ר"ס ל"ח דבקדושי עבירה אף אם התנה התנאי בטל כיון שאינו תוכל לעשות ע"י שליח ע"ש א"כ אין לחוש שיאמרו העולם תנאי היה בקדושין ולא נתקיים דבקדושי עבירה התנאי בטל אפי' בלא נשאת כדמשמע מדברי הב"ש בס"ק ב' וצ"ע. ועיין בתשובת מהר"ם לובלין שכתב דנוהגין שהקדושין עצמן אינן חוזרי' אלא מנכין לה מכתובתה וכנראה הטעם בזה משום דקאמר בב"ב שם והא דר' אשי בדותא היא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא א"כ ה"כ איכא למיחוש דאיכא דשמע בהחזרת קדושין ולא שמעו מן הנשואין משא"כ כשמנכים מן הכתובה דמי ששמע שניכו הקדושין מן הכתובה ממילא ידע נמי שהיתה נשואה דאין כתובה לארוסה ואף שהיה בדעתו שתחזיר לו הקדושין עצמן אין בזה שינוי מדעת הנותן במה שאינה מחזרת לו הקידושין ממש דהא אפי' במתנה ע"מ להחזיר שהתנה בפירוש כתב הרא"ש שיוכל לחזור לו דמים כמ"ש בסי' כ"ח מיהו מ"ש הב"ש בשם מהרי"ל אחר הנשואין תחזור הקידושין אם מת הוא או הדר הוא וכו' וכ"כ בתשובת מהר"ם לובלין דאפי' הדר הוא חוזרין הקידושין בנישאת ע"ש קשה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנת כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דפעמים כשהקידושין הם יותר מדמי כתובה אכתי תהיה קלה בעיניו להוציאה אפי' אם הם פחותים הא קי"ל כר"מ דכל הפוחת לבתולה ממאתים וכו' משום דתקנת חז"ל שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה רזה השיעור מנה ומאתים כולו ולא דמי לשאר חוב אם היה מחוייבת לו דכיון שיוכל לגבות ממנה כשהיא תחתיו לא תהי' קלה בעיניו להוציאה משא"כ בקידושין ודוחק לומר דמעות הקידושין הוי כאלו נתן מתנה לארוסתו דלקמן סימן פ"ח סעיף חית דכשנשאה הבעל אוכל פירות ומשום זה לא תהיה קלה בעיניו ז"א דאי נימא דהבעל אוכל פירות מהמעות הקדושין א"כ במה תתקדש וצ"ל דמתקדשת בהנאת הפירות מן הקדושין עד הנשואין ואפשר דמזה הטעם כתב הב"ש לעיל סימן כ"ז דאין לקדש במטבע אף דבמשנה קמייתא תנן בדינר ובפרוטה וכן כמה דוכתא היינו משום דבזמן הש"ס הי' נוהגין לקדש בשעת שדוכין להמתין י"ב חודש עד הנשואין ושייך ביה הכאת פירות עד הנשואין אבל בזה"ז שהקדושין וחופה כאחד ע"כ נוהגין לקדש בטבעת ומשום דבטבעת אע"פ שהדין הוא שחוזר מ"מ מתקדשת בהנאת קישוט דאיתא לעיל רסי' כ"ט אבל במטבע כיון דהבעל אוכל פירות בשעת נשואין והמנהג לקדש סמוך לנשואין אין בפירות שבין ארוסין לנשואין שוה פרוטה

סעיף ב' המקדש אחותו המעות מתנה וכו' הש"כ בח"מ סימן שנ"ו ס"ק זי"ן כתב בשם הראב"ן דהלכה כרב דהמעות פקדון וכתב שם שכן משמע דעת הרי"ף מדלא הביא פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו וכן נראה דעתו שם להלכה ע"ש וגם המל"מ בפ"ו מהל' זכיה הביא בשם תשובת הריב"ש סימן תע"ח דס"ל במקדש אחותו המעות פקדון. והרא"ש בפ"ק דב"מ לא כתב אלא דאין ראיה דהלכה כרב במקדש חחותו ע"ש והטור לא הזכיר הדין במקדש אחותו ולשיטת הרמב"ם ז"ל צריך לחלק כמ"ש הרא"ש דהא דפסק הלכתא כרב בהכיר בו שאינו שלו היינו כדאמר בסוגיא דלא עבדי אינש דיהיבי מתנות לנכראה. ונראה דס"ל להרמב"ם דכל עריות דינם כמו אחותו כיון דאית בהו צד קורבא ומה שהקשה הלח"מ ע"ז ממ"ש הרמב"ם תחנה ואם הי' קדושי טעות חוזרין משמע דאפי' במקדש א"א כיון שאין לו כדי לטעות המעות מתנה ע"ש נראה דלק"מ דהא כתבו התוס' בב"מ שם ד"ה ונתן לו וכו' דאין זה פשט דהא אמר רב מכורה יצאה ע"ש א"כ י"ל דכיון דאיכא רב הונא דסבר בס"פ המגרש דא"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אפי' שלא בפניו הוי קדושין מטעם דאין אשה מעיזה א"כ י"ל כאן ג"כ דאין הדין זה פשוט כיון דאיכא מ"ד דסבר הכי דטעה וסבר שנתגרשה וכ"ש אם הבעל בעיר כדלעיל ר"ס י"ז ומ"ש הרמב"ם דאדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות אין אשת איש בכלל עריות ויותר נראה דקדושי אחותה שאני דלא שייך כ"כ סברא דרב דהא דלא אמר לפקדון סבר לא מקבלה מיניה דהא השתא נמי היא יודעת שאין קדושין תופסין בה ואפ"ה מקבלה מיניה וצ"ל ע"כ דהוא סובר שהוא אינה יודעה משא"כ בגזלן שמוכר דמיירי שהגזלן החזיק בשדה ואכל פירותיה כדק אמר התם בסוגיא ואוכל בגוויי' כי היכא דהוי קעביד איהו וכו' ע"ש א"כ המוכר נוטל את המעות ומחזיקה לעצמה בדמי המכר שפיר י"ל דהלוקח נתכווין לפקדון ולא רצה לומר לפקדון דשמא לא יקבל ממנו פקדון ונראה שזה דעת הרשב"א שהביא רנ"א בח"מ סי' קמ"ו סעיף י"ח אם אמר שידע ולקחה ב' פעמים הדין עה המוכר דוודאי נתן כשם מתנה ע"ש ותמה הש"ך שם ס"ק י"ז דהוי דבא כהלכתא עי"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שנתן מעות שני פעמים וודאי הלכתא כשמואל כיון דהמוכר יודע כמו לוקח לא שייך טעמא דרב ועיין בחידושים דף מ"ו ע"ב שהוכחנו סברא זו מן הסוגי' מן שאיני נקוב לתרץ בזה קושי' מהר"ם ע"ש והא דלא עבד הש"ס צריכותא בהכי היינו משום דבכלל הכיר בו שאינו שלו הוא אפי' מוכר שדה של אחר ולא גזלה דגם המוכר לא נתכווין בתורה מכירה כיון שאינו מוחזק בו א"כ הוי ממש כמקדש אחותו וה"ל לרב לאשמעינן בדידי' בהכיר בה שאינו שלו גופא בין שהוא מוחזק בו בגזל א שאינו מוחזק להכי הוצרך למיעבד צריכותא במקדש אחותו ובאמת יש להסתפק כיון דהרמב"ם וטוש"ע בח"מ רס"י שע"ג כתבו דין זה בהוחזק בה בתורה גזילה י"ל דדוקא בענין זה שהחזיק בשדה בגזילה ומכר אבל מוכר שדה של חבירו שלא מעולם ושניהם יודעים דהמכירה אינו כלום ודמי ממש למקדש אחותו י"ל דבהא קיי"ל כשמואל דהוי מעות מתנ' מדל' אמר לשם פיקדון. וצ"ע

סעיף ג' חוץ והמאכל והמשתה וכו' זהו דעת הרמב"ם ור' מיגש דהך דרבנן פליג אמתני' ומיירי אפי' לא אכל ודעת הי"א הוא דעת הטור דרבין מיירי באוכל אלא דקמ"ל דמאכל ומשתה אפי' הן מרובין מאוד כיון שאפשר לאוכלם ולשתותם אין צריך להחזיר' וכ"כ הרמב"ן והביאו הב"י אלא דאין מפורש בדבריו אם הם קיימים דאפי, אם הן קיימים עדיין א"צ להחזירם כיון שהי' אפשר לאוכלם ולשתותם אבל מלשון תשובת הרשב"א שהביא הב"י משמע דמאכל ומשתה הם דומיא דכייבא וסבכתא דאמרו בגמ' דאפ' אם הם קיימים א"צ להחזירן וכן משמע הב"י לפרש דברי' הר"ן שכתב ומיעוטן היינו מאכל ומשתה ובגדים דהיינו כייבא וסבכתא משמע דשווין הם וכן נ"ל לפרש דברי הרמזים שכתב ומאכל ומשתה אינם חוזרין אע"פ שלא אכל דלכאורה משמע פירושו דאפי' לא אכל שם החתן שוה דינר והיינו דרבין לא פליג אמתני' אלא דמפרש למתני' בסבלונות שהן בגדי' העשויים לבכות אבל מאכל ומשתה אפי' לא אכל

אך אי לפרש כן הוא סותר דברי עצמו שכתב בטור' דאפילו מאכל ומשתה בעינן דוקא כשאכל שם החתן ונראה דמ"ש אע"פ שלא אכל היינו שהמאכל ומשתה עדיין הם קיימין משום דדין מאכל ומשתה כמו כייבא וסבכתא דמשמע בסוגי' דבזה ליכא ספיקא כלל דאפי' לא. בלו א"צ להחזיר וכן נראה לפרש לשון הטור שכתב דאין צריך להחזירם ואפי' אם הן עדיין בעין ולא כתב דהוא איבעי' דלא איפשטא כמ"ש באינך איבעי' ונראה משום דקאי נמי על מ"ש לפני זה וכן אם שלח לה מיני מאכל ומשתה וכו' דבזה אפי' הן בעין אין צריך להחזיר כמו כייבא וסבכתא ונראה לי מלשון הרשב"ם שכתב שם בד"ה בעי רבא וכו' אם לא בלו בשעת חזרה אותן שאין עשוים ליבלות מיהדרי עמהן או לא. דכוונת דהאי בעיא הי' אם הי' עשויין ליבלות עד זמן הנשואין אלא שלא בלו מפני ששעת חזרה הי' בתוך זמן זה וכיון שהי' ניבלי' אם הגיע עד זמן הנשואין אם לא חזרו היינו דאיבעי לן על שעת החזרה במה שלא נבלו עד זמן הנשואין אבל אם היה עשויין ליבלות עד שעת חזרה אלא שהיא לא שמשה בהם לכך נתקיימו בזה וודאי זכתה בהם דהרי דעתה הי' למתנה והיא צמצמה עם שלה: ובזה יש לפרש דברי הטור דמ"ש דשמשה בהם היינו לרבותא אעפ"י ששמשה כדרך הראוי להשתמש ואפ"ה לא בלו ועדיין הן בעין מפני שלא הי' הזמן ליבלות והי' ראוי להתקיים עד שעת נישואין אפ"ה אין צריך להחזיר אך מה שדקדק הרשב"ם בשעת חזרה אותן שאין עשויין ליבלות וכו' הוא לשון מיותר ועמ"ש לקמן וכל זה כתבנו לדעת הטור אך לולי דבריו הי' נראה דמה שלא הזכירו הרי"ף והרא"ש דכייבא וסבכתא היינו משום דמפרשי דהוא דלא משני מתני' דמיירי בבלו כמו שדקדק הרשב"ם ז"ל היינו משום דמשמע לי' להמקשין דהא דקתני במתני סבלונות מרובי' וסבלונות מועטים לאו בשני מיני בגדים מיירי אלא במין אחד והחילוק הוא בין רב למעט דמה שהוא כדי שתשמש א"צ להחזיר ומה שהוא יותר מזה שאי אפשר שתבלה אותם בזמן אירוסין ותביאם לבית בעלה צריכה להחזיר וכ"כ הנ"י אם שלח לה כמה זוגות בגדים ע"ש וכ"כ תוספת בד"ה סבלונות וכו' א"נ במעוטות בעינן דוקא שאין עשויי' ליבלות וכו' ולפ"ז הי' מן ההכרח לומר דבשלח לה סבלונות מועטין אף דבשעת חזרה עדיין קיימים כיון דהיה ראוי לבלות עד זמן הנשואין אין צריך להחזיר דאי בבלו לא הי"ל להזכיר מרובה ומועטין אלא מה שבלה פטורה והמותר צריכה להחזיר וע"ז משני דלעולם י"ל דבלא בלו צריכה להחזיר ומתני' מיירי בבלו והא דקתני סבלונות מועטים לאו במין אחד מיירי אלא במין לבוש אחר העשוי' לבלות בזמן אירוסין וא"כ אין חילוק אפי' בכייבא וסבכתא דבעינן דוקא בבלו

שם אבל אם הי' קיימים וכו' לכאורה קשה נהי דס"ל להרמב"ם דהך דרבין פליג אמתני' דאפי' בלא אכל אין צריך להחזיר דברי' העשויין ליבלות אבל בהא דאם לא בלו צריכה להחזיר כיון