המקנה - קונטרס אחרון שעא

למי נתקדשה לזה או לזה לא חיישינין לקלא לכל א' נגד חבירו ומותרת לכל א' בלא גט משני כיון דאין קול ברור מזה יותר מזה אך לפ"ז אפי' הוחזק הקול הראשון תחלה ואח"כ יצא הקול השני נהי דמראשון צריכה גט בוודאי משום שהוחזק בזמנו והוי קול השני כאמתלא לאחר זמן ע"מ מלשון הרמב"ם וטוש"ע אחד מגרש וא' כונס משמע דאפי' אם הראשון נושא צריכה גט משני ואמאי לא להוי קול הראשון שובר לקול השני כיון דכבר נתקדשה לראשון ואין לומר דהחשש הוא שמא יאמרו שגרשה הראשון דלא מצינו חששא זו דא ל"כ כל אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין ניחוש שמא גרשה הראשין ותצטרך גט מן השני והא דחיישינן בר"פ האשה רבה ברשאת ע"פ ב"ד צריכה גט משני שלא יאמרו שגירשה הראשון היינו דוקא משום שנישאת ע"פ ב"ד או ע"פ עדים שהעידו בב"ד וכן וכן הכא בקדשה השני קדושי תורה כיון שצריכה גט משני דלא אתי קלא דראשון להפקיע קדושי שני יאמרו מדה צריכה הב"ד גט מסתמא גרשה הראשון אבל הכא בשני הקולות למה נצריכה גט מן השני כלל דמה"ת ניחוש שגרשה הראשון ודוחק לאוקמי כגון שקול השני הוא שקדשה קודם זמן הקול שקדשה הראשון דבזה שפיר צריכה גט מן הראשון הואיל ויצא הקול שלו תחלה ונתחזק כבר ומן השני הואיל שזמן קידושין שלו היא קודם זמן הראשון דמלשון הטור לא משמע הכי. גם דוחק לומר דהטעם הוא משום שיאמרו שגרשה הראשון והא דלא חיישינן להא בכל א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין להצריכה גט משום שמא יאמרו שגרשה הראשון היינו משום דא"כ תאסר על בעלה כי היכי דלא חיישי' לקלא דבתר נשואין ואפי' בארוסה שקבלה קדושין דלרב אשי לעיל חיישינן לקלא דבתר אירוסין היינו כשיצא הקול שנתקדשה קודם שנתארסה לזה אבל אם יצא הקול שנתקדשה אח"כ מודה ר"א דא"צ גט משום שתאסר על הארוס משום מחזיר גרושתו אבל בקול מן הראשון כיון דלא הוי קדושי וודאי אין חוששין לזה שפיר הצריכה גט מן השני משום חששא דגירושין אך כל זה דוחק אלא נראה עיקר דכל שיש הכחשה בין שני הקילות איכו חשוב כאמתלא דשמא יאמינו לקול זה יותר מזה ודמי להאי דאיתא בגיטין דף פ"א דאע"ג דאיכא דקרי לכתיבה כתיבה חיישינן לקלא כיון דאיכא כמי דקרי לנתינה כתיבה ודוקא באמתלא שאינו מכחיש את הקול כמ"ש לעיל. ונראה עוד דהא דצריך לגרש השני ולא מהני לכשתאמר בפניו שלא קדשה ותהי' נאמנת מדר' המנונא דאין אשה מעיזה דנהי דלגבי הראשון י"ל כמ"ש לעיל כיון דכבר נתקדשה לשני שוב אינה נאמנת לגבי הראשון כדאי' לעיל ר"ס י"ז אבל לגבי השני למה לא תהי' נאמנת מדר' המנונא. ונראה הטעם בזה משום דכיון דקול הראשון מסייע לה דכבר נתקדשה לראשון ואין קדושי השני כלום וקול עדיף מעד א' כמ"ש התו' בכתובות ד"ה והאמר ר' יוחנן כו' דהיכא דע"א מסייע לה שפיר יכולה להעיד ואינה נאמנת וצ"ע

סעיף ח בהג"ה מיהו אם הי' מודה אח"כ וכו'. הנה הב"י הקשה מסוגיא דקדושין דף י"ב דאמר שם לאו כל כמינה דאימך דאסרת לך עלואי וכו' ותי' משום דשם מיירי שהיא לא ידעה בבירור אלא אמרה כך בשם אמה אבל אם אומרת ברי נאמנת ע"ש וזה דחיק דמשמע דאפי' אם הי' אומרת שהי' מאמנת לאמה אפיה לא אמרי' דשוי אנפשה חתיכה דאיסורה. ויותר נראה דהכא שאני דכיון דאיכא נמי קול אע"ג דקלא דבתר נשואין לא חיישינן לי' היינו כשאין אומרת נתקדשתי אבל אם אומרת הוי קול כמו רגלים לדבר דמהני באומרת אלא טמאה אני כדאיתא בסי' קט"ו וע"ש בב"ש דאם ע"א מסייע לה ה"ל רגלים לדבר וקול עדיף מע"א כמ"ש התו' בכתובות דף כ"ו בד"ה והאמר ר"י וכו' ע"ש א"כ כ"ש דקול אפי' לבתר נשואין הוי רגלים לדבר ובזה אתי שפיר הא דאמר שם והאיכא סהדי באורית וכו' ופי' תוס' בד"ה והאיכא סהדי' וכו' שיצא הקול שיש עדים באורית כו' ע"ש ולכאורה קשה כיון דאמר שם לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרי' וכו' א"כ הוי קלא דבתר נשואין ודוחק לומר דלא הי' אלא קדושין לבתרא וס"ל כרבא דלבתר אירוסין חיישינן אי נמי דהיא לא שמעה מאמה שהי' ש"פ עד השתא והיתה אנוסה דמותרת לבועל אכב דינו כמו ארוסה לרב אשי. אך כל זה דוחק דהא קיי"ל אפי' לבתר אירוסין לא חיישי' גם דוחק לומר דמיירי שכבר יצא הקול קודם שנתקדשה לשני אלא נראה דהא היתה מאמנת לאמה וה"ל כאומרת מקודשת אני ושוי אנפשה חד"א וכיון דאיכא קלא אף לבתר נישואין הוי רגלים לדבר אלא דלכאורה קשה ע"ז דא"כ מאי מקשי אמתניתן ואסרינן לה אגברא האמר ר"א כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה וכו' ומאי קושיא דלמא מיירי כשהיא אומרת נתגרשתי אלא דלא ומהימני להפקיע א"ע מבעלה כמו באומרת טמאה אני לך רק ע"י הקול דאיכא רגלים לדבר ואין אומר דא"כ בל"ז מהימני' משום חזקה דרב המנונא אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ז"א דכיון שהקול מסייע לה מעיזה ומעיזה דאפי' אם ע"א מסייע לה קיי"ל דמעיזה ואינה נאמנת וכ"ש קול דעדיף מעד אחד כנ"ל וקמ"ל מתניתן דנאסרת ע"י הקול משום דהוי רגלים לדבר ושוי אנפשה חד"א. ונראה די"ל דע"כ לא איירי מתניתן באומרת גרשתני דא"כ אפי' אמתלא לא מהני דמ"מ איכא רגלים לדבר דהא כתב הרמב"ם והש"ע לעיל דבדאיכא אמתלא סומכין על דבריה וכיון שהיא אומרת נתגרשתי לא מהני אמתלא ובזה א"ש מה שדקדקנו לעיל דבהאי דבפ"ק דקידושין דחשו אביי ורבא לקלא אף שלא היה קול גמור אלא דאיכא עדים ושמא לא יעידו עדים בב"ד ולפמ"ש א"ש דכיון דהוא מאמינה לאמה לא מהני אמתלא וה"ה בקול שאינה ברור דמסייע לה מהימנה אלא דאכתי קשה לי מסוגיא דגיטין דף פ"א שפח ליה רב יוסף וכו' והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין וכו' ומאי קושיא דלמא מיירי שהיא מודה בגירושין אלא דלא מהימנה להפקיע א"ע מבעלה אלא ע"י הקול שהוא רגלים לדבר ובזה מהני אפי' קלא דאחר הנשואין י"ל בדוחק דא"כ אפי' לא קרי לנתינה כתיבה כיון שכתב לה גט אע"ג דקיי"ל כב"ה דבכתיבה אינה נאסרת מכל מקום הוי רגלים לדבר שנתן לה והיינו דלא מקשה והאמר ר"א מעיקרא עד דמשני דצריך בדיקה היינו אם קרא לנתינה כתיבה אי נמי י"ל דלשון יושבת תחתיו ומשמשתו משמע דאינה מודה כן נראה לענ"ד ליישב שיטת הרא"ש בתשובה הנ"ל אך אלשון הרמ"א שכתב הואיל ויצא הקול בתחלה משמע דלאחר נשואין לא מהני קול אם הי' מודה ונראה דנפקא ליה מדמקשי הש"ס בפשיטות ואסרינן לה אגברא והאמר רב אשי וכו' משמע אפי' כשהיא מודה

ובזה אתי שפיר מ"ש רמ"א דאם יצא הקול בתחלה אפי' קול הברה בעלמא מהני כשהיה מודה משום דס"ל דהך סוגיא דפ"ק דקדושין מיירי ע"כ שיצא קול בתחלה קודם שנתקדשה לבתרא ואע"ג דלא הי' קול גמור אלא דאיכא עדים ולא נתחזק בב"ד אפ"ה כיון שהי' מאמנת לאמה מהני קול הברה שבתחלה לאוסרה והנה הח"מ כתב וז"ל מפשט הלשון משמע אף שלא הוחזק הקול בתחלה בב"ד וגם אפשר עתה כשב"ד רוצים לבדוק לא מצאו בקול ממש אפ"ה כיון שהיה מודה שנתקדשה כבר שוויתי' לנפשה חתיכה דאיסורא וכו' ע"ש. ונראה דמוכרח לומר כן לשיטת הרמ"ה מדקאמר מאי והעמידו הדבר על בוריו אילימא דאי מגליא מלתא דקדושי קמא לאו קדושי נינהו מבטלינן קלא וכו' ומאי קושי' דלמא מיירי שלא הי' קול ברור אלא שהי' מודה בקדושין דהוי קול הברה רגלי' לדבר לכך אמר דצריך בדיקה דאם נתברר שהקול שקר אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה ובזה מודה שמואל דמבטלינן כיון דלא היה קול ברור ע"כ צ"ל דפסיקא לי' דכשהי' מודה וגם יצא הקול בתחלה אפי' כשעתה ב"ד רוצים לבדוק לא מצאו בקול ממש אפ"ה כיון שהי' מודה אסורה א"כ האיך אמר שמואל העמידו דבר על בוריו דאי מגלי' מלתא דקדושי קמא לאו קדושי עליא נינהו הוי מבטלין קלא וצ"ע

סימן מ"ז סעיף ב ל"ש שזרק לה קדושי וכו' נראה דהרבותא הי' דלפמ"ש בסעיף שאח"ז גבי כת אחת דהיכא דהם מכחישים זא"ז בספק קרוב לו לא אזלינין בתר חזקת פנוי' דאיתרע לה ולדעת הר"ן איכא למיתלי בטעות וה"א דאפי בניסת לא' מעדים תצא ולא דמי לכת אחת דהתם אף שהוא טועה מ"מ כיון דאינו לפנינו אלא ע"א וכ"ש אם לא היה זריקת קדושין אלא בפני אלו שנים דאפי' אם הוא טועה ה"ל מקדש בעד א' אבל בשנים כיון דעכ"פ יש שני עדים על הקדושין ה"א כיון דליכא חזקת פנוי' תצא וקמ"ל דאפ"ה לא תצא דלא גרע משניהם אומרים מת דלעיל ס"ס י"ז דאיכא חזקת א"א ואפ"ה ל"ת משום דאיכא חזקה דאשה דייקא כנגדה כמ"ש תוס' בכתובות דף כ"ב ע"ב ועמ"ש לעיל סי' למ"ד סעיף ה' דהריב"ש סי' רס"ו חולק וס"ל כיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן אפי' נישאת לאחר לא תצא ועיין מ"ש שם לשיטתו ולשיטת תוס' ע"ש

סעיף ג ואם זרק לה קדושין וכו' הנה מלשון הטוש"ע משמע שאינו ידוע' לנו עיקר הזריקה אלא מפי עדים אלו וכ"כ בפרישה ע"ש ודלא כמשמעו' תוס' בכתובת דף כ"ג שכתבו תוס' שידענו שזרק לה דמשמע אפי' בלא אלו העדים ידועה לב"ד הזריקה ולכאורה הי' נראה דהוכרח התו' לזה דאם אין ידוע לב"ד הזריקה אלא עפ"י אלו העדים למה לא יאמן העד שאומר שהי' קרוב לו במיגו שהי' מכחיש הזריקה לגמרי ונראה דס"ל להטוש"ע דלא שייך בזה אינו דהוי כמיגו במקום עד השני כי היכא דלא מהני מיגו במקום שני עדים מיהו מדברי הת"י והר"ן בכתובות שם שהקשו שיאומן העד שיאמר נתגרשה במיגו דאי בעי שתק מן הקדושין ע"ש משמע דס"ל דאמרינן מיגו במקום עד וע"כ צ"ל לשיטת' דהי' ידועה לנו הזריק' בלא אלו העדים. ולכאורה הי' נראה דמוכח כדברי הטוש"ע דהא הקשו תוס' שם בדף כ"ב ע"ב בד"ה תבא עלי' וכו' תימא דבחטאת קאי וכי' מדאורייתא אוקמו אחזקה וכו' ואור"ת דחזקה דאשה דדייקא ומינסבא הרע לה להך חזקה וכו' ע"ש א"כ הכא גבי קדושין נהי דחזקת פנוי' איתרע הכח הזר קה מ"מ נימא חזקה דאשה דייקא ומינסבי ותנשא לכתחילה ולשיטת הטוש"ע י"ל כיון דכתבו התוס' שם בדף כ"ו ע"ב בד"ה אנן אחתינהו וכו' וי"ל דמ"מ דייקא לפי שיראה שמא יוזמו עודי' או יפסלו אותם בגזלונותא וכו' ע"ש א"כ י"ל דהכא לא שייך חזקה דדייקא שאינה יראה שאם יוזם העד שאומר לא נתקדשה או יפסול בגזלנותא הרי לא יהי' עדים על הזריקה וממילא אין לאוסרה כיון דליכא עדים על הזריקה אבל לדעת התוס' דידועה לב"ד הזריקה בלא אלו העדים א"כ איכא חזקה דדייקא וצ"ל דאפ"ה אסורה לכתחילה משום לזות שפתים כדקאמר שם גבי ע"א אומר שמת ולאחר