המקנה - קונטרס אחרון שע

יודעת אין סומכין על האמתלא ולכאורה היה נפקא ליה להרמב"ם דין זה מהא דאמר בקדושין דף י"ב ע"ב אביי ורבא לא ס"ל להא דרב חסדא אם הקלו בשבויה ניקל בא"א וכו' וכתבו התוספות בד"ה והאיכא סהדי וכו' שיצא הקול שיש עדים באורית וכו' והרי התם לח היה קול ברור שהיה בו ש"פ אלא דאיכא סהדי שיודעים מזה וכל זמן שלא העידו בב"ד אין בדבריהם כלום ויכולין לחזור בהן ואפ"ה אביי ורבא חוששין לקלא אפי' לפמ"ש לעיל דהרמב"ם לא פסק הלכתא כאביי ורבא בהנהו עובדא דפחות מש"פ מ"מ קשה על אביי ורבא עצמן דס"ל הכא דהוי אמתלא ומבטלין את הקול ובקדושין שם מחמירין בא"א ע"כ צ"ב דהא דמקילין באמתלא היינו אם הי' אומרת ברי שלא נתקדשה שהיה פחות מש"פ משא"כ התם בקדושין דמשמע דלא ידעי שהרי אמר שם אמרה לי אמי וכו'

סעיף ד בהג"ה נתברר אח"כ ששקר הי' וכו' לכאורה מדכתב הרמבים דאם נראין הדברים לב"ד סומכין על האמתלא אפי' לאחר עשרה ימים וכן מדכתב הרי"ף דלית הלכתא כרבה בר"ה דלא מהני אמתלא לאחר יו"ד ימים משמע אבל אם נתברר מבטלין. אך ז"א דמשמע בש"ס דלא תליא הך פלוגתא דרבה בר"ה ור"ז בהך פלוגתא אם מבטלין או אין מבטלין והיינו משום דבאמתלא יצא הקול האמתלא בעיר כלישנא דמתניתן דמקודשת ומגורשת שפירש"י שיצא קול דמגורשת בזה בוודאי דמבטלין קלא כיון דהקול ושוברו שניהם יצאו בעיר אבל בהאי דמבטלין דפליגי בי' היינו כשנודע לב"ד שהוא שקר אבל לא יצא הקיל בעיר מזה א"כ שפיר י"ל דאע"ג דאמתלא מהני לאחר יוד ימים אפ"ה כשלא נודע בעיר אפי' אם נודע לב"ד בבירור אין מבטלין ועוד דבאמתלא אין קול השני מכחיש לגמרי את הקול הראשון אלא שהיה בתנאי או בספק קרוב לו אבל בהאי דמבטלין הוא הכחשה לקול ואיכא למיחש דלמא יאמינו לקול הראשון והרמ"ה מב שהביא הטור ס"ל איפכא ופסק כמ"ד כשנודע שהחיזוק שנתחזק בב"ד היה שקר ובאמתלא בקול פסק כר"י דאינו מועיל לאחר עשרה ימים כיון דעדיין הוא ספק אמנם נראה פשוט דאם באו עדיף והעידו שלא נתקדשה כלל פשיטא דמבטלין את הקול לכ"ע ואפי' עד א' י"ל דמצטרף עם חזקת פנוי' להכחיש את הקול כדאיתא בכתובות דף כ"ו דנפיק עלי' קלא דבן גרושה ואמתני' ואתי ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא ואסיקנא וכו' וכמ"ש תוספות שם בד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' אלא דהכא מיירי שהביטול היה אינו להכחיש את הקול שלא נתקדשה אלא להכחיש את החיזוק שנתחזק בב"ד על פיהם ואין להקשות א"כ אמאי קאמר הש"ס אילימא דאי מגליא מלתא דקדושי קמא לאו קדושי מעליא נינהו מבטלינן קלא וכו' דלמא אמר אי מגליא מלתא ע"י שני עדים שהעידו שלא נתקדשו. ז"א די"ל דהא מלתא דפשיטא היא ותו דלא שכיח כולי האי שיכולין להעיד בבירור שלא נתקדשה דדלמא קדשה ע"י שליח קבלה או שליח הולכה אבל אם יכולין להעיד בבירור שלא נתקדשה כלל נראה פשוט דמבטלין אותו. ובזה מיושב מ"ש הב"ח דמעשים בכל יום שיצא הקול שנתקדש' והעידו העדים בב"ד ואח"כ נתברר ע"פ הדין ע"י גדולים אשר בארץ המה שהקדושין אינם כלום ומתירין אותה דלפמ"ש אם נודע בבירור שהקול הוא שקר ואינם קדושין כלל לכ"ע מבטלין ולא פליגי אלא היכא שנתברר שהחיזוק בב"ד הוא שקר אבל הקול אפשר שהוא אמת ולפ"ז מ"ש הב"ש בס"ק י"א לדעת הרמב"ם דמפרש הא דאי' בסוגיא אפי' למ"ד לא מבטלינן קלא בהא מבטלינן קלא מימר אמר עיינו רבנן בקדושין ולא הוי בהו ש"פ וכו' וכן בעובדא דאיקדשא לחד מבני פלוניא איירי שיצא הקול ואח"כ נתברר והי' קטן או שלא הי' ש"פ כו' ולפמ"ש ז"א דאם נתברר שאין הקידושין כלום מודים כ"ע דמבטלין הקול אפי' אם אין שום אמתלא ולא הוצרך לומר מימר אמרו עייני רבנן וכו' ובאמת בש"ג לא כתב אלא אם נתברר הדבר בב"ד מתירין אותו והיינו שנתברר ע"ה העדים שבאו ממדינת הים והכחישו חת העדים שבאו לפנינו אבל אם נתברר שאין הקידושין כלום פשיטא דמבטלין ובל"ז אי אפשר לפרש כן דאם נתברר לב"ד שהי' קדושין פחות מש"פ הי' ספק מקודשת לשמואל שמא ש"פ במדי כמ"ש הב"ש. גם מה שדייק הב"ח מדברי הרא"ש והטור שכתבו נתברר ע"י אותם שהוציאו הקול הייני אותן העדים שהעידו בפני ב"ד הם עצמן חזרו בהן בפירוש' לא נהירא דקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ותו דא"א משים את עצמו רשע כדאיתא בכתובות דף י"ח ע"ב ואפי' אם עדים אחרים באים ומכחישים את הראשונים שהעידו בב"ד אין זה כדאי לבטל הקול דמאי חזית דסמכי אהנהו יותר מהנהו משא"כ כשבאו העדים ממדה"י ויכחישו דנאמנים יותר כמ"ש הרמב"ן והביאו הב"ש לעיל סי' א"ב וסי' קט"ו מ"ש הטור שהוציאו הקול קאי על העדים שבאו ממדה"י שעל פיהם הוציאו את הקול

סעיף ה ואם גירש השני וכו' כתב הרא"ש דהלכתא כר"ה מדאמר ר"פ אף זו מגרש וכו' נראה הא דהוצרך לזה ולא קאמר משום דר"ה לחומרא שום די"ל דאין ראיה מדברי ר"ה דהא כתב הרשב"א והביאו הב"ש י"ז דהוי ס"ס שמא לא קידש הראשון ושמא לא גירש א"כ י"ל דר"ה לשיטתו דס"ל דאין אשה מעיזה אפי' שלא בפניו לכך יסברו העולם שבוודאי גירש ולא הוי ס"ס אבל למאי דקי"ל דלא כר"ה ה"ל ס"ס לכך הוצרך לאתויי מדר"פ. ולכאורה היה נראה דמוכס מדמצריך ר"ה גט מראשון ולא אמרי' דהוי ס"ס שמא לא קידש ואת"ל קידש שמא גירש דמשום חזקה דאין אשה מעיזה כיון דס"ל לר"ה דחיישי' לחומרא מ"מ ספיקא הוי וכיון דאיכא ספיקא דשמא לא קידש הוי ס"ס א"כ מוכח דמחמירינן אפי' בס"ס אך ז"א די"ל דחומרא דא"א שאני כדאיתא לעיל סימן מ"ה גבי סבלונות דחייש ר"ה אפי' למעוטי משום חומרא דא"א ובזה נראה לענ"ד לפרש הסוגיא דגיטין שם שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא קול מראשון וכו' שלח להו תצא והעמידו הדבר על בוריו וכו' יש להבין מאי היה שאלתם דהא משנה מפורשת יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת ופשיטא דבקול צריכה גט ודוחק לומר שנסתפקו אם אינו אלא לכתחילה וגם א"א לומר שנסתפקו אם צריכה גט משני דפשיטא דבלא עדים גמורים אין להפקיע קדושי שני ותו מאי זה שהשיב להן העמידו דבר על בוריו על אשר לא שאלוהו ונראה דספיקא דידהו הוי כיון ד ר"ה ס"ל דא"א שנתקדשה אפי' שלא בפני בעלה צריכה גט הא דס"ל הכא לר"ה דמגרש ראשון ולא אמרינן דא"צ גט מראשון משום דאין אשה מעיזה היינו משום דכתבו תוס' בד"ה ואידך כי אתמ' כו' דר"ה לא אמר אלא להחמיר אבל לא להקלי א"כ י"ל דנסתפקו בזה כיון דאינו אלא קול מראשון וגם פשטה דה וקבלה קדושין מאחר א"כ הוי ס"ס שמא לא נתקדשה לראשון ואם נתקדשה שמא גירשה כבר דא"א מעיזה כדרב המנונא דכיון דלה חמיר חיישינן לדרב המנונא אפי' שלא בפניו ע"כ ה"ל ספק א"כ בכה"ג ה"ל ס"ס אלא דבאמת ר"ה מחמיר אף בזה ומצריכה גט מן הראשון א"כ י"ל דשמואל השיב להם דתצא והיינו דצריכה גט אף מראשון וכדי שלא יטעו בו דמשום חומרא הוא כדס"ל באמת לר"ה כנ"ל לכך שלח להם העמידו הדבר על בוריו להודיעם דלא חיישינן כלל לדרב המנונא שלא בפניו אך מ"ש הרא"ש דמשמע מלישנא דר"פ דאמר אף בזו וכו' ולפמ"ש אינו מוכרח כ"כ כיון דר"פ מחמיר אף ביצא קול מזה ומזה אף דהוי ספק ספיקא תו אין לחלק אף בקידשה השני קדושי תורה והא דקאמר ר"פ אף בזה היינו משום דבזה איכא עוד ספק מחמת קול השני ועוד נראה דאין ראיה מהא דר"פ דהא אמר בסוגיא שם לעיל אמר רב כהנא לר"פ ואת לא תיסברי וכו' לאו משום דאמרינן על תנאי קידש ומשני ר"פ שאני התם דאתי בעא וקא מערער א"כ כראה דלרב כהנא דתלינן התם בתנאי ולה חיישינן שיאמרו שהחזיר גרושתו שנתקדשה כדאיתא שם ר"פ האשה רבה ה"נ יש לומר בקדושי שני דעל תנאי הוי. ור"פ לשיטתו. דמשני לעיל ש"ה דאתי בעל וכו' וכיון דפסק הרי"ף כרב זביד י"ל דטעמא הוא כדרב כהנא אך כבר כתבנו לעיל דסתמא מסקנא דסוגיא ר"פ אשה רבה דטעמא לאו משום תנאי הוא וכדמשני ר"פ לעיל מיהו אכתי אינו מוכרח ה"כ כנ"ל ע"כ נראה דלא החמירו אלא לכתחילה כמ"ש הב"ש אבל אם נשאת לראשון לא תצא ועיין לעיל סי' מ"ה ס"א בהג"ה

שם ואם כנסה שני קודם שגרש ראשון הרי זה אסורה וכו' דין זה כתב הטור וב"י כתב עליו ופשוט הוא והב"ש כתב שיהי' עכ"פ עידי יחוד אבל אם לא הי' אלא חופה מותרת עכ"ל ונלענ"ד דהטור הוציא זה מדברי רש"י ז"ל בד"ה דבתר נשואין וכו' וקיי' כשם שאסורה לבעל וכו' הרי דין זה מפורש דאם כנסה השני ואח' כל גירשה הראשון הרי זה אסורה על זה משום איסור סוטה לבעל ולבועל לפ"ז מוכח דאפי' בנכנס לחופה אסורה דהא ר' אשי בקלא בתר נשואין מיירי אפי' יצא הקול אחר החופה מדקאמר הא דבתר ארוסין חיישינן משמע דאם נכנס עמה לחופה נמי אסורה לי' אם מגרשה הראשון דאל"ה מאי טעמא דלא חייש לה רב אשי מיהו מלשון התוס' בד"ה והאמר ר' אשי כל קלא וכו' וא"ת ולוקינן בתר אירוסין וכו' אף דהתם איירי בכהן אה דאסורה לו משמע דס"ל דלא כפירש"י דטעמא הר' אשי לאו משום איסור הוא אלא משום דבתר נשואין הקילו חכמים שלא להוצאה אמרו א"כ אין ראי' לדין זה די"ל דאף כשנכסה לחופה לא הוי אלא ספק שמא בא עלי' וכיון דהוי ספק י"ל דאין חוששין לקול כמו בספק קרוב לו או קרוב לה ותו דה"ל ס"ס ספק קידשה הראשון וספק שונא לא בא עלי' השני וה"ל כיצא כנ"ל דמותרת לשניהם משום דהוי ספק ספיקא ודוקא בחופה לחודא אבל היכא דנתייחדה עמו יחוד גמור בפני עדים י"ל דלא הוי ספק. כדקי"ל בסי' ס"ח בר' יוסי דאמר נסתרה לאלתר ביבמות דף קי"א ע"ב דלא שייך הכא מ"ש הב"ש לקמן סי' קמ"ט דהיכא דאסירה עליו לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה כיון דלא ידעי מן הקול כשנשא אותה וצ"ע

סעיף ו' אחד מגרש ואחד כונס וכו' בסוגי' איתא יצא קול מזה ומזה וכו' והלכתא מותרת לשניהם ולכאורה נראה דאם שני הקולות יצאו ביום אחד ולא הוחזק הקול הראשון כד שיצא הקול השני נהי דמהני הקול עלמא כמו בנתקדשה לחד מבני פלניא. מ"מ לגבי אותם שנים עצמן שיצא הקול עליהם כיון דלא הוי קול ברור