המקנה - קונטרס אחרון שסט

אדם הנכנסין ויוצאין ואפ"ה בעי עולא דוקא כרות דולקות וכ"ש לרב ששת דס"ל דסגי' בנשים אפי' בדר' אבא וע"כ צ"ל דבעינן שיפרטו שמותם משום דבעינן דמירתתו שמא יבואו אותן עדים שפרטו אותם ויכחישם שלא יאמרו להם כלל משא"כ אם אמרו ששמעו מבני אדם סתם דלא שייך הכחשה ובזה א"ש חיבור דברי הרמ"ה שהביא הטור דבתחלה כתב אפי' מפי אשה מהני והיינו כרב ששת א"כ ע"כ צ"ל דפלוני ופלוני דוקא שיפרוט השמות דאל"כ היינו כדעולא וע"כ הטעם משום דבעינן מירתת ודוקא הלכו אבל מתו לא כנ"ל וצ"ל לשיטת הרמב"ם דהיינו דדייק הרמב"ם בקלא דר' אבא שיאמרו שנתקדשו בפני פלוני ופלוני דזהו עיקר החילוק בקלא דר' אבא שישמע דבר הברור דשנים הראשוני' ראו את הקידושין אבל הטור שלא הזכיר שראו את הקידושין ע"כ צ"ל דבעי' דוקא הלכו למדה"י דמירתת פן יבואו ויכחישו ונראה עוד דס"ל להרמב"ם דאין חילוק בין קלא דר"א לקל א דעולא אלא בזה לבד דבקלא דר"א כיון שמעידים לדבר הברור שנתקדשה בפניהם א"צ לומר היום אבל בקלא דעולא כיון שאומרת סתם צ"ב היום אבל בשמחת אירוסין שניהם שוה ונפקא לי' מברייתא דלעול דקתני ארוסה ונשואה אין חוששין לה וקאי בין אקלא דעילא ובין אקלא דר"א כל שלא ראו הוכחה משמחת אירוסין וה"ה גבי קלא דגירושין בעינן נמי שיהא הוכחה שב"ד חוקרין בדבר שיש בו בו ממשות כמ"ש הרמ"א בהג"ה בשם מהרי"ק

שם בהג"ה אלא כשהוחזק בב"ד וכו' נראה דהיינו דוקא אם הי' מכחשת ואומרת לא נתקדשתי אבל היא אומרת שנתקדשה ונתגרשה אינה נאמנת במיגו דאי בעי אומרת לא נתקדשתי כיון דאיכא קלא דנתקדשה כדמשמע בב"ב דף ל"ב בעובדא דרבה בר שרשום ובח"מ סי' קמ"ט וסי' ק"נ בהג"ה סי' ע"ב שם דמשמע שם אפי' לא הוחזק הקול בב"ד לא הוי מיני ועיין בב"ש לעיל בסי' ז' סעיף ז' ובחדושינו כתובות דף כ"ג ע"א ע"ש מ"ש שם בזה ולכאורה נראה דבכל הסי' מיירי שהמקדש אומר קדשתי או שאינו לפנינו אבל אם אמר לא קדשתי נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה כדאיתא בב"ב דף קל"ד ונא אמרי' דמחמת הקול הוי כמיגו במקום עדים ולכאורה מוכח כן מדקאמר בסוגי' דגיטין שם ע"ב אהא דשמואל דשלח להו תצא והעמידו הדבר על בוריו וכו' ופליגי דר' הונא וכו' וקשה מנ"ל דפליגי דלמא מיירי שהוא אומר שלא קידשה וכיון דהוא מסייע לה לא שייך אין אשה מעיזה כדאיתא בגיטין דף ס"ד וע"כ צ"ל דאם הוא מכחיש א"צ גט ממנו במיגו דאי בעי מגרשה וע"כ מיירי שאינו לפנינו או שאמר שקדשה. מיהו לפי' מאי דמסיק שם בב"ב חוש לה וכתב הרשב"ם דהא דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש משום דאם גירש' קלא ה"ל למילתא א"כ משמע דה"ה נמי איפכא דבמקו' קול אינו נאמן אפי' במיגו. וצ"ל דהא דלא משני דמיירי באומר לא קדשתי דא"כ מאי קמ"ל שמואל פשיטא דלא מהימני' לומר שנתגרשה כיון דליכא העזה כיון דנתברר ע"י עדים שנתקדשה לו וצ"ע

עוד יש להסתפק ביצא הקול והוא אומר קדשתי והיא מכחשת אותו בפניו או נימא דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה דעדיפא טובא לאפוקי נפשה מבעלה ולגבות כתובתה כדאיתא לעיל ר"ס י"ז או נימא כיון דקלא איכא לא מהני חזקה דאיתרע לה מחמת הקול. ואין לדקדק מהא דאמר שמואל תצא מזה ומזה משמע דצריכה גט מראשון ולא מהני כשתאמר בפניו שלא נתקדשה די"ל דכיון שנתקדשה שלא בפניו שוב אינה נאמנת כדאי' לעיל בסי' י"ז סעיף ב' ועמ"ש לקמן סעיף ד' בזה

סעיף ג' אבל אם הי' שם אמתלא וכו' לכאורה משמע דהאי אמתלא היינו בקול שיצא בעיר שהקול הי' שנתקדשה בספק או על תנאי אבל אם הקול הי' סתם אלא ווה שנתחזק בב"ד ע"י שמיעת העדים מנשים השמחות לה ואומרת פלונית נתקדשה או קלא דר' אבא ששמעו מפלוני ופלוני הי' בקדושי ספק או על תנאי לא הוי אמותל' אבל מלישנא דר"י ובני אדם נכנסי' ויוצאין אמרו דבר זהו קול לא אמרו דבר זהו אמתלא וכו' משמע דקאי על אותן בני אדם שהי' אמתלא בדבריהם אלא דלפ"ז הא דאמר לאפוקי מדרבה שאמר אפי' מכאן עד עשרה ימים וכו' קשה דלמא רבה בר"ה דאמר אמתלא שאמרו קאי על אמתלא דמתני' דהיינו אמתלא בקול ור"י מיירי של חיזוק ב"ד. ונר' לפרש עפ"י מ"ש ה"ה והר"ן לפרש דברי רב זביד במקום אמתלא חוששין לאמתלא שהב"ד מבינם האמתלא ע"פ העדים שלא אמרו דבר ברור אז חוששין לאמתלא שהוא בקול אפי' אחר יו"ד ימים והיינו דאמר ר"י אמרו דבר וכו' דמשמע לי' אמתלא דמתני' דאפי' לאחר עשרה ימים כמו שיבואר לקמן אלא דס"ל דלא מהני אמתלא שהוא ביציא' הקול אלא אם איתן בני אדם לא אמרו דבר דהיינו שלא אמרו דבר הנראה לב"ד שהוא כן אז מהני האמתלא שהיא בקול אפי' לאחר יו"ד ימים והיינו כמ"ש הרמב"ם והש"ע בסמוך אם נראין הדברים לבד שהוא כן וכו' היינו שבשמיעת העדים לא שמעו דבר הנראה לב"ד שהוא כן וע"י כן נראה לב"ד שהאמתלא הוא אמת כן כר' לענ"ד לפרש שיטת הרמב"ם ז"ל

והנה רש"י פי' בד"ה במקום אמתלא וכו' אפי' אין אמתלא אלא מקום ופתח יש לדבר וכתב הר"ן דלפרושו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו ע"ש והוא דחוק דהל"ל אמר רב זביד. ונראה דהא דאמר רבה בר"ה אפי' לאחר עשרה ימים היינו משום דקשי' לי' דאי באמתלא מיד היינו רישא דקתני מקודשת ומגורשת ה"ז מגורשת משום דהוי קיל ושוברו עמו כדאמר בסיגי' לעיל והדר תני דאפי' גרשה ע"ת הוי אמתלא לקידושין כמ"ש הרמב"ן אף דהקידושין הי' בוודאי והספק בגירושין כ"ש בזריק לה הקידושין ספק קרוב לו דהוי ספק בקידושין עצמו אלא ע"כ צ"ל דמיירי באמתלא לאחר יו"ד ימים א"כ ברישא מיירי שיצא בתחילה הקול שהי' מקודשת ומגורשת ולאחר יו"ד ומים יצא הקול שהגירושין הי' ע"ת דבזה למיחוש שיאמינו לקול הראשין אבל בספק קידושין קמ"ל דלא חיישינין שמא יאמינו לקול הראשון שנתקדשה קדושי וודאי וע"ז קאמר רב זביד דאינו מוכרח דאיכא למימר דסיפא קמ"ל דאפי' אם אינו רק פתח למצוא אמתלא שהי' ספק קרוב כו כגון אם הי' הקיל שזרק לה קדושין ממילא יש למצוא פתח שהי' ספק קרוב לו וצ"ע שנא הביאו הפוסקי' דעתו כלל ונראה דס"ל דר"פ פליג עלי' ומדקאמר רב כהנא לר"פ ואת לא תסברא ומשני נישאת דעבדה אסירה קנסוה רבנן ובר"פ האשה רבה דף פ"ט קאמר סתמא דתלמודא כי האי שינוי' דהחילוק בין נתקדשה לנישאת משום דלא עבדי אסורא לא קנסוה רבנן משמע דס"ל לסתמא דלא כרב זביד דלר"ז המ"ל משום תנאי כדמקשי רב כהנא וקי"ל כסתמא דתלמודא ולפמ"ש הה"א והר"ן בשיטת הרמב"ם דהיינו שנראין הדברים לב"ד שהוא כן צ"ל דהקושי' ואת לא תסברא כרבה בר"ה דמיקל טפי דמהני אמתלא אע"פ שאין הדבר ם נראין לב"ד שהוא כן ומשני כר' זביד וקי"ל הכא כסתמא דש"ס ביבמות. אך זה דחוק דמשמע דאמר לי' לר"פ ואת לא תסברא קאי אמאי שהקשה ר"פ לרב זביד וע"כ הפי' ואת לא תסברא כר' זביד ועיקר נראה דרב כהנא ס"ל דאין תנאי בנשואין כמ"ש התו' שם בריש פרק האשה רבה וסוגי' דיבמות שם ס"ל דיש תנאי בנשואין כשהתנה בשעת נישואין וכמ"ש התוס' בכתובות דף ע"ג ע"ש וע"כ צ"ל דנישאת דעבדה איסורא קנסוה רבנן

שם או אם יש להסתפק וכו' הרמב"ם לא הביא זה וכתב הב"ש דמפרש הסוגיא כמ"ש הש"ג דמיירי שנודע לב"ד שהיה פחות מש"פ או שהיה קטן וס"ל דאין מבטלין קלא ובכה"ג מבטלין ע"ש. ועמ"ש לקמן דא"א לפרש הכי ותו דאכתי לא מתרצי בזה דלפמ"ש הב"י דהרמב"ם ס"ל להלכה דאין מבטלין ה"ל להביא דבפחות מש"פ או בקטן מבטלין ולכאורה היה נראה דס"ל כפירש"י דבמקום אמתלא היינו שיש פתח לאמתלא א"כ י"ל דהנהו אמוראי שהתירו בפחות מש"פ וקטן ס"ל כרב זביד דכיון שיש למצוא פתח לאמתלא שהיה פחות מש"פ או שנתקדשה לקטן הוי כמי אמתלא וכמ"ש הר"ן וכיון דר"פ פליג עלי' דרב זביד וסתמא דתלמודא ביבמות דטעמא משום דעבדא אסורה קנסיהו רבנן הוא כר"פ וקיי"ל הכי כנ"ל לכך לא הביא הך דפחות מש"פ וקטן כיון דלאו הלכתא כוותייהו ונראה דנפקא ליה להרמב"ם ז"ל מסוגיא דגיטין דף פ"א ומבואר לעיל סימן ז' דאע"ג דאיכא דקרי לנתינה כתיבה חיישינן לקלא ולא אמרינן דהוי אמתלא משמע דליתא לדרב זביד ולא כהני עובדא דאביי ורבא. אך ז"א לפמ"ש לעיל דמשמע מלשון הרמב"ם דמפרש דברי רב זביד דלא כפירש רש"י ונראה דס"ל דאביי דהקיל בההיא דקדיש בציפתא היינו משום דס"ל כרב יוסף בקידושין דף חית דקידושין צריכה שומא אף דכתבנו שם דאפי' לר' יוסף מידי ספיקא עכ"פ לא נפקא מ"מ הכא כיון דהוי פחות מש"פ הוי כס"ס להכי אין לחוש לקול כדמשמע לקמן סעיף וי"ו גבי יצא קול מזה ומזה דכל היכא דאיכא ס"ס לא חיישי' וכן בהאי דרבא דנפק עלי' קלא דאיקדשא לחד מבני פלניא יש להסתפק אם אמר כך בלשון קדושין שתהי' מקודשת לאחד עבניו ובזה אין חשש לרבא דס"ל דף מ"א דקדושין שאין מסורים לביאה לא הוי קידושין ואפי' אם ניחוש שפרט שם אחד מבניו יש להסתפק שמא פרט את הקטן וכיון דהוי ס"ס תו לא חיישינן לקלא אבל למאי דקיי"ל כרבה דא"צ שומא וכאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין ממילא דלית הלכתא כהני עובדא

אך העיקר נראה בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל מבטלין קלא תדע דהא אמר בסוגיא שם דלמ"ד עד שישמעו מפי הכשרים ש"מ מבטלין קלא וכמ"ש לעיל בטעם הדבר דהא בהא תליא וכיון דמשמעות לשון הרמב"ם באו שנים משמע דוקא אנשים ולא נשים ממילא ס"ל דמבטלין קלא והא דלא כתבו בפירוש משום דממילא הוא כן כיון שכתב דקלא דלא איתחזק ביה דינא לא חיישינן ליה א"כ כיון שנתברר לב"ד שהחיזוק שנתחזק לפניהם היה שקר ממילא דלא חיישינן ליה וכיון דאמר בהני עובדא אפי' אין מבטלין ע"כ ומיירי שנתברר הדבר שהחיזוק היה שקר וע"ז אמר כיון דאיכא כמי סברא דמימר אמרי עייני בהו רבנן וכו בהא וודאי מודים כ"ע דמבטלין וכיון דס"ל להרמב"ם דאל"ה מבטלין לא הוצרך להביאה להני עובדא

שם שואלין אותה וסומכין על דברי' וכו' משמע מלשון זה דהא דמהני אמתלא היינו דוקא אם היה לפנינו ומכחשת אבל אם אינה לפנינו או שאינה