המקנה - קונטרס אחרון שסח

השליח מיד כשנתן לה דזכין לאדם שלא בפניו וליכא איסורה בנתינ' לידה בשבת כיון דכבר זכה לה אבל לשם קידושין אינה מקודשת עד שיתן לה אך במהרי"ק שם משמע להדיא שנתן ליד השליח בשבת וצ"ל דס"ל דאף דאסור ליתן בשבת אין האיסור על הנותן אלא על המקבל כדאי' בעירובין דף ע"א מיקני רשות' בשבת אסור וכו' אסתלק רשות' בשבת שפיר דמי וכו' משא"כ בקדושין דאיסור הוא גם עליו וצ"ע

שם בהג"ה אבל בקלא דסבלונות וכו' נראה דמיירי כגון שהם מכחישים הסבלונות אין לחוש לקול וכן הוי בעובדא דמהרא"י שם ע"ש אבל אם הם מודים לסבלונות אלא דהוי באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי דנאמנים במיגו כמ"ש הב"ש בס"ק ג' בשם הט"ז מ"מ היכא דאיכא כמי קלא דסבלונות תו לא הוי מיגו להכחיש את הקול כדאיתא בח"מ סי' קמ"ט וסימן ק"ן בעובדא דרב' בר שרשום וכיון דלא הוי מיגו חיישינן לסבלונות ועיין בסמוך

סעיף ג' חוששין לכתובה וכו' לשון הסוגיא החזיק שטר כתובה בשוק א ולשון זה משמע שאין עדים ברורים על הכתיבה אלא דאתחזק קלא שראו שטר כתובה בשוק. אך לפמ"ש הרמ"א בסמוך בשם פסקי מהרא"י דלא חיישינן לקלא דסבלונות משום דהוי תרי חומרת א"כ הכי כמי נימא בשטר כתובה וכנראה דמיירי שהם מודים שכתבו הכתוב' אלא דהא נאמנים במיגו אבל כיון שהוחזק בשוק ה"ל קלא תו לא הוי מיגו להכחיש את הקול כמ"ש בסמוך ולפ"ז אתי שפיר דע"כ איירי באתר' דרובא כתבי והדר מקדשי כמ"ש הטוש"ע דאל"ה בל"ז לא הוי מיגו במקום מנהג מדינה

שם אע"פ שלא הגיע לידה וכו' כתב הב"ש דהיינו כשנכתב מדעת שניהם וכן נראה דאם לא נכתב מדעתה מה"ת יהא נאמן לאוסרה דלא עדיף מאומר קדשתיך דלא מהימן וע"כ צ"ל או שהגיע לידה או שנכתב מדעתה ועיין בחדושי' שכתבתי דיש לפרש לפרש"י דהחשש קדושין הוא בכתובה עצמה כמו בסבלונות והיינו או מדין שטר שכתב בכתובה הוי לי לאנתו או מטעם כסף שקדשה בשט"ח על עצמו כמ"ש הב"ש לעיל סימן כ"ט ס"ק יוד. מיהו היינו דוקא כשתגיע לידה אבל אם לא הגיע לידה אף דהא דכותבין כתובה לאיש אע"פ שאין אשתו עמו הוא מטעם דעדיו בחתומין זכין לו כדאיתא בב"מ דף י"ג א"כ כיון שנכתב מדעתה זכו לה כמי מטעם קידושין מ"מ י"ל כיון דאמרינן בב"מ שם דלא מהני עדיו בחתומיו זכין לו אלא היכא דמטי לידה זוכה משעת החתימה אבל היכא דלא מטי לידה לא י"ל דה"נ לענין קדושין הדין כן דכל היכא דלא מטי לידה לא הוי קידושין עד דמטי לידה וצ"ע

סימן מ"ו סעיף א' פנוי' שיצא עלי' קול וכו'. משמע דבהא בעינן כמי קול הברה כמו בחלוקה שני' גבי עדים דבעינן קול הברה זולת מה ששמעו מהעדים כמבואר בסעיף שאח"ז ושמענו הברה ושמענו וכו' והיינו שיצא שמה בעיר כלישנא דמתני' יצא שמה בעיר וכו' כמ"ש הב"ח בשם מהר"ל מפראג דפולא ור"א דאמרו לא ששמעו קול הברה קאי אמתני' דקתני' יצא שמה בעיר וכן משמע הח"מ ס"ק ב' ועמ"ש לקמן

שם שנתקדשה היום לפלוני וכו' ובגמרא איתא האי דנפיק עלה קלא דאיקדשה לחד מבני פלניא כו' משמע דלא בעינן שיפרטו אדם יחיד בפרטין והא דנקט בברייתא שלא לפלוני אין חוששין לו היינו למעט כשאמרו סתם שנתקדשה לאיש אבל אם הקול יוצא אפילו לאחד ממשפחה הידוע מהני הקול לגבי אחרים והטעם נראה לכאורה בזה דוקא כשאמרו ארוסה סתם דאז תהא אסורה לכ"ע דאינו ידועה מי מגרש אותה ובהא לא חוששין אבל כשאמרו לחד מבני פלניא כיון שיכולין לגרש חוששין לה וצריכה. גט מכל אחד וכן מוכח מלשון התוס' בסוגיא דגיטין שם בד"ה בעולה וכו' ור"י אומר דסתם בעילה דזנות שאין ידוע ממי פסולה לכהונה וכו' ולכאורה קשה הא וודאי קול בעולה לא עדיף מקול קידושין דבעי' שיהא הקול שמקודש' לפלוני ה"נ בקול בעולה ע"כ מיירי בקול פרטי שנבעלה לפלוני וא"כ ממילא שהי' ידועה שהוא פסול ולפמ"ש דהטעם היינו משום דא"א להתירה לשום אדם לא חוששין א"כ גבי בעולה שאפשר שתנשא לישראל שפיר הוי חשש אפי' בבעולה סתם ולפ"ז בקול שנתקדשה ונתגרשה אשורה לכהונה אפילו אם אינו ידוע למי שהיתה מקודשת וכן ונשמע לעיל סי' ד' סעיף ט"ו גבי א"א שיצא עלי' קול שזינתה דאע"ג דלא הי' קיל על אדם פרטי מהני לאוסרה לכהן אך נראה דמה שפירש"י בד"ה שם מזנה לעכו"ם או לעבד וכו' וכן גבי בעולה לכה"ג היינו משום טעם הנ"ל דס"ל דכל שהקול אינו על אדם פרטי לא אלימי קול כמו גבי ארוסה וה"ה גבי בעולה צ"ל שהקול הוי שהבעולה לאדם פלונו וממילא משמע שהוא כשר מדלא נקט לשון זנות אלא בעולה. ועי"ל דס"ל לרש"י דטעמא דארוסה אין חוששין לו היינו משום דאין חשש בזה שאם תתקדש לאיזה איש יאמרו העולם שנתברר שזה קדשה וכ"ש בשם מזנה שיאמרו העולם שלכשר נבעלה משא"כ בבני פלניא כשתתקדש לאדם אחר איכא חששא ולכאורה הי' כראה לפרש דתו' ס"ל דהא דאמר שלא לפלוני אין חוששין היינו דוקא בקלא דעולא שאינו דבר ברור אבל בקלא דר"א לא בעינן שיאמר לפלוני וא"כ גבי בעולה ושם מזנה דלא שייך קולא דעולא ע"כ צ"ל דמיירי בקלא דר' אבא ובזה א"צ לומר לפלוני אך זה דוחק דברייתא תהי' חלוקה דבעולה מיירי בקלא דר"א ושלא לפלוני מיירי בקלא דעולא דוקא וכן הוא בגירסת הרמב"ם לפמ"ש הריב"ש דבעי' גבי קלא דר"א נמי לפלוני ואפי' לפי הגירסא דלא גרס מפלוני היינו בשמיעת עדים אבל בקול הברה בעי' מפלוני

שם כגון שבאו שנים והעידו וכו' וכתב הב"ש בשם רי"ו דצריכים להיות כשירים ובאמת רי"ו לא כתב זה אלא בקלא דרבי אבא וכמ"ש התוס' בד"ה עד שישמעו וכו' אע"ג דאמר לעיל ונשים אומרת וכו' משום דהתם איכא רגלים לדבר וכו' ואף שהתוס' כתבו דהגירס' הוא ובני אדם וכו' מ"מ גירסת הרמב"ם וטוש"ע הוא ונשים שמחות לה ואומרת וכו' אלא דבאמת צ"ע דמלשון התוס' משמע דכשירים קאי על אותן עדים הראשונים שהעדים שלפנינו שמעו מפיהם לכך הקשו מהך דנשים אומרת אבל מלשון רש"י ז"ל שפירש בד"ה מפי כשירים שיאמר מפלוני שמענו וכו' משמע דקאי על העדים שלפנינו ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' די"ל דגם בקלא דעולא בעינן שאותן שמעידים בפני ב"ד כשירי' מיהו גם לפירש התו' שכתבו לחלק משום דהתם איכא רגלים לדבר היינו לפי פרושם דקאי על ה עדים שאינו לפנינו שייך זה אבל בעדים שהם לפנינו לא שייך לחלק כיון שאין ידוע הרגלים לדבר אלא מפיהם ומסתמא בעינן שיהי' בין לקלא דעולא בין לקלא דר"א. ולכאורה נראה לפי פירוש התוס' א"ש הטעם הא דקאמר שם בסוגיא מדאמר כשירים ש"מ מבטלין קלא היינו, כמ"ש הרמב"ן והביאו הב"ש בסימן קט"ו ס"ק ד' דבכל עד מפי עד הראשון נאמן טפי ולכך מבטלינן קלא כפירש"י כשחזרו אותן פלוני ופלוני ממ"ה ואמרו להד"ם ולזה הפירוש הסכימו התוס' ג"כ אבל למ"ד מפי נשים א"כ כיון שהעדים לפנינו הם כשרים אפי' אם הנשים מכחישות אותם ואמרו להד"ם נאמנים העדים יותר לכך לא מבטלינן קלא גם י"ל דלמ"ד דס"ל שמעידים מפי כשירים היינו דס"ל דלא המנוהו אלא משום דמירתת שמא יבואו ויכחישו ויבטלו את הקול ש"מ דמבטלינן דאל"ה לא מירתת ומאן דאמר מפי נשים ס"ל דלא מבטלינן קלא אפי' אם מעידים מפי כשירים דהא גבי נשים וודאי לא מירתת ואפ"ה חיישינן לקול ולפי שיטת רש"י ז"ל יש לפרש איפכא דלמ"ד דבעינן כשירים היינו משום דס"ל דמבטלינן קלא וא"כ איכא חששא טובא דאיכא דשמע בהאי ולא שמע בהאי כדאיתא ביבמות ר"פ החולץ א"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דשמע בהאי וכו' ע"כ אין להחזיק את הקול אלא מפי עדים כשרים שבאו לפנינו דמסתמא מעידים האמת וליכא למיחוש שמא יבואו העדים ויכחישו אבל עפ"י נשים אין להחזיק הקול ולאסור משום חששא דיבואו ויכחישו כנ"ל

שם והעידו שראו הנרות וכו' כתב הב"ח אמירות אלו שמעידים בפני ב"ד א"צ להיות באותו יום אלא אפי' אם באים אח"כ והעידו שהנשים הי' אומרת נתקדשה פלונית היום מהני וכו' ע"ש. ונראה דבזה א"ש הא דאמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא וכו' והקשה הר"ן וא"ת כל שלא הוחזק ממש יחזיקו אותו עכשיו ויבדקו עליו ושמא אם ניסת קודם בדיקה אין בודקין אחר נישואין וכו' עכ"ל והוא דחוק דהא דקלא בתר נשואין אמר שם רב אשי בתר הכי ולולי דבריו ז"ל כראה דקאי אפלוגתא דרבה בר"ה ור' זביד דס"ל לר' זביד דלא מהני אמתלא לאחר עשר' ימי' כמו שפי' הרי"ף ז"ל ואהא קאמר דאם לא נתחזק הקול בב"ד אלא לאחר יו"ד ימים ובאותו יום יצא האמתל' מהני אמתלא ונרא' דזהו דעת הרמב"ן שהביא הר"ן שם ומ"ש הה"מ בפ"ט שם דנראה מדברי הרמב"ם שצריך שהקול יוחזק בזמנו כראה פירושו שהחיזוק הוא מה שראו העדים כרות דולקות וכו' וכן לר' אבא צריך שישמעו מפי עדים בזמן שיצא הקול דאז נתחזק הקול ע"י שמיעת העדים אבל אם הקול הוא בזמן אחר ושמיעת העדים הוא בזמן אחר לא נתחזק הקול מחמת שמיעת העדים והב"ש כתב דיש לחלק דבקלא דעולא בעינן דוקא שיעידו עדים בפני ב"ד באותו יום ואין בזה טעם ומ"ש מדברי הרשב"א ר' אבא לא פליג אעולא שאלו הי' בשעתו בעינן כדעולא היינו דחיזוק דברות דולקת דעולא לא שייך אלא ביום ארוסין אבל שמיעת עדים דר' אבא הוא אפי' לאחר יום אירוסין אבל לענין מה שיעידו העדים לפני ב"ד אין טעם לחלק ביניהם

סעיף ב' או מתו וכו' בטור כתב בשם הרמ"ה דבעי' דוקא הלכו למדה"י דמרתת שמא יבואו ויכחישו אבל תלו בשנים שמתו לא הוי קלא לכאורה נר' דמוכח הכי דאל"כ למה הצריכו שיאמרו ששמעו מפלוני ופלוני אפי' בשאמרו סתם ששמעו מפי שני בני אדם נמי יועיל וא"ל דאין ה"נ אפי' אמר כל א' סתם ששמע מאדם אחר מהכי ולאו דוקא נקט פלוני אלא הכוונה שלא ישמעו שניהם מאדם א' ז"א דא"כ היינו קבא דעולא שאמרו העדים ששמעו מבני