המקנה - קונטרס אחרון שסז

אם הוא אומר שקדשה כבר הי' נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואפי' שלא בפני בעלה ס"ל לרב הונא עצמו בגיטין דף פ"ט ע"ב דאשת איש שפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת מדרב הממנלא וכו' ואפי' בארוסה שייך חזקה זו כדאית' שם ותו דכיון דמעיזה נגדו אית לה מיגו דאי בעי אמרה גרשתני דנאמנת כדאית' שם ודוחק לומר דר"ה מיירי ברובא מקדשי והמ"ס ורובא עדיפא מחזקה וממיגו ז"א מדקאמר עלי' דרב הונא מאי הוי עלה אר"פ באתרא וכו' משמע דרב הונא מיירי אפי' היכא דלא הוי רובא ואפי' באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי י"ל דמהני אפי' במקום רובא כיון דחזקה דאין אשה מעיזה עדיפא טובא להוציא מחזקת איסור א"א ואי מיירי שהוא ומר שלא ק דש א"כ פשיטא שהוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה כדאית' בב"ב דף קל"ג ע"ב ואפי' למ"ד שם בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן היינו משום דקלא אית לה למילתא ועיין לקמן ר"ס קנ"ב ובב"ש שם משא"כ הכא וב"ש באתרא דרובא מסבלי הדר מקדשי ואין לומר דאין, זה מיגו, משום דאם יאמר גרשתני אסר אבקרובותי' דאכתי הוי נאמן במיגו להתירה לעלמא דאמרינן מיגו למחצה כמ"ש התוס' בב"ב שם בד"ה הואיל ובידו לגרשה וכו', אע"ג דהאי מיגו לא חשיבא מ"מ חשיב מיגו לפוטרה מיבם ע"ש ודוחק לומר דרב הונא מיירי הכא לענין דאסורה היא בקרוביו והוא בקרובותי' דהא לפמ"ש דרב הונא מיירי אפי באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי הטעם בזה משום חומר דאיסור א"א כמ"ש התוס' בד"ה ה"ג מקדשי והמ"ס וכו' משא"כ באיסור קרובי' ונר' דהיינו דפי' רש"י ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון היינו דמשמע לי' דחוששין לסבלונות היינו לקידושין עצמן כמו במתני' וכמ"ש הרא"ש ומפרש דלהכי לא חייש לשמא כבר קדש משום דכיון דנתקדשה לאחר נאמנת כדס"ל לרב הונא עצמו כנ"ל וה"ה אם לא נתקדשה אלא אמרה שלא קדשה מקודם נאמנת דאינה מעיזה אלא דרש"י ז"ל נקנו ונתקדשה כלישנא דר"ה שם א"א שפשטה ידה וכו' משא"כ לפירש"י דאם אמרה שלא כוונה לשם קדושין אין כאן העזה כיון דאינו יודע כוונתה ואפי' לפמ"ש לעיל דלפי' רש"י חיישינן שמא אמר לה בתחלה שישלח קדושין מ"מ לא שייך כאן העזה משום די"ל דמילי לא דכירי אינשי ואין זה העזה אם אורה שקיבלה לשם סבלונות והיתה סבורה שיקדש אותה אח"כ וצ"ל בדוחק דס"ל להתוס' כמ"ש הרא"ש בסוף גיטין דאף דס"ל לרב הונא דשלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו דוקא לחומרא אבל לקולא לא ומיירי שהוא אומר שקידש אותה והיא אמרה שלא בפניו אי נמי דס"ל דמיירי שאומר שלא קידש וס"ל לר"ה דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה משום דס"ל לרב הונא כמ"ד בב"ב שם דלא פלגינן דיבוריה ואינו נאמן לומר גרשתי אפי' להבא וכל זה ס"ל לרש"י לדוחק ובזה נראה ליישב מה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל גבי הוחזק שטר כתובה בשוק ע"כ חיישינן שמא קידשה כבר די"ל דמיירי שם שהוא אומר שקדשה וס"ל להסוגיא דהכא דלא כרב הונא דאשה שאמרה גרשתני אינה נאמנת שלא בפניו ועוד וי"ל דמיירי שהוא אומר שלא קדשה והא דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרשה דא"כ יצטרך ליתן לה כתובה כיון שהיחזק שטר כתובה ואף שהיא אומרת שלא נתקדשה מ"מ אינה רוצה לחייב את עצמו בכתובה דאולי תחזור בה ותתבע ממנו עפ"י הודאתו וכ"ש אם היא חייבת לאחרים דיכולים לגבות ממנו מדרבי נתן ועמ"ש לקמן בזה

ונראה דנ"מ עוד בין פירש"י לפירש ר בשלח ע"י קטן וכיוצא בו דלאו בני שליחות נינהו עוד כתב הב"ש דבריב"ש סימן ה' משמע לפירש"י לא מחמרינן אא"כ הרוב מקדשי' והמ"ס וכן משמעות לשון הטור ועיין בחידושנו שכתבנו טעם בזה דלדעת ר"ח הנ"ל ה"ל רובא דתליא במעשה כמ"ש הרמב"ן בספר המלחמות וצ"ל דרובא מסבלי והדר מקדשי דליכא מעשה משא"כ לפירש"י דחיישינן לסבלונות עצמן דאין בהן מעשה אלא כוונה בעלמא שפיר שייך למיזל בתר רובא וצ"ע

שם בהג"ה י"א דכל סבלונות וכו' יום או יומים וכו' הנה המהרי"ק שם כתב דאף לשיטת רש"י אין לחוש דקדשה אותה בסבלונות כיון דלא נתן בעצמו הסבלונות אלא שלח ע"י שליח דאם איתא דמקדשה אותה הוי מקדש בעצמו ע"ש והקשה הב"ש דהאיך מיישב כל הסוגיא דשלח ע"י שליח וחיישינן לפירש"י וכו' ואפשר לדחוק וליישב וכו' ובתשובת הנ"ל איירי במיעוט מקדשי והדר מסבלי וכו' ע"ש אך ז"א לפמ"ש הב"ש בס"ק ד' בשם הרי"ו וד"מ דיש להחמיר כגירסת ר"ח דרובא מסבלי והדר מקדשי אפי' לפירש"י אף ששלח ע"י שליח אך הנראה לענ"ד דמהרי"ק ז"ל לאו מסברא דנפשי' אמר אלא להוציא זה מדאמר רב הונא עצמו בגיטין דף ס"ד הבעל נאמן דאם איתא דלגירושין הוי יהיב ניהלה לדידה הוי יהיב לה וכתבו התוס' שם בד"ה בעל נאמן וכו': וי"ל דלא מהימן אלא בשלשתן בעיר דשייך האי טעמא דלדידה הוי יהיב לה וכו' וכן הוא בש"ע לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ה ויליף מזה דכ"ש דלגבי קידושין דמצוה לקדש בעצמו דאמרינן סברא זו דאם איתא דלקידושין לדידה הוי יהיב לה ומסתמא נתכווין לסבלונות שדרך לשלוח ע"י שליח ולפ"ז אין קושיא מן הסוגיא די"ל דמיירי שהוא בעיר אחרת דלא שייך סברא זו: אך היותר נראה דלא שייך סברא זו אלא כשאין הבעל לפנינו או שאומר דלא נתכווין דקידושין כהאי דגיטין שם דאמר לפקדון נתתי אבל כשבעל אומר לקידושין נתן אין ראיה משם א"כ יש לפרש דהאי דרב הונא דאמר חוששין לסבלונות היינו כשהבעל אומר לקידושין נתכווין כמ"ש מהרי"ק בשורש כ"ח דמשמע כן מדברי המרדכי ובזה א"ש לפירש"י דלא חשש רב הונא לשמא קידשה כבר דכיון דהבעל אומר שכיון לקדשה בסבלונות תו אין לחוש לשמא קידשה כבר כמ"ש בתשובת רמ"א סימן למד והביאו הב"ש בס"ק א' דהיכא דהוא אומר שכוון לקידושין אין לחוש לשמא קידשה כבר ולפ"ז מ"ש הרמ"א בתחלה אפי' אמרו שניהם שלא נתכוונו היינו דווקא ששלח מעיר אחרת דאז יש לחוש גם לפירש"י מיהו אכתי באתר' דרובא מסבלי והדר מקדשי נר' דנאמן במיגו דאיבעי מגרש לה כדאיתא לקמן סימן קנ"ד וצ"ע וע"ש בב"ש ס"ק א' שם

שם בהג"ה אפי' שלח לה אח"כ ג"כ וכו' עיין ח"מ וב"ש שכתבו דמדברי מהרי"ק משמע איפכא ע"ש אך המעיין שם יראה שאין מדבריו ראי' שחולק על דברי הרשב"א דמהרי"ק מיירי שם במנהג שהי' נוהגים ליתן תמיד סבלונות בשעת שידוכין וע"ז כתב דמאלו הסבלונות אין שום הוכחה לשאר סבלונות דאיכא מיעוטא שאין נותני' סבלונות שנים עד דמקדשי תחלה אם אין מנהג ליתן סבלונות אחר הקנין מיד וזה נתן בלא קידושי תחלה ממילא אין לחוש אפי' לשאר סבלונות כיון דגלי דעתיה שמסבל בלא קידושין כמ"ש הרשב"א בתשובה אך קשה לי דא"כ מאי מייתי ראיה בסוגיא שם רבה מנא אמינ' לה כדקתני טעמא שמחמת קידושין ראשונים וכו' דלמא מתני' שאני כיון דקידש בתחילה בלא סבלונות חזינן דהאי גברא מקדש והדר מסבל ואיכא למיחוש טפי לקדושין גמורי' משמע דלא אזלינין בתר דידיה וצ"ע

שם בהג"ה ויש מחמירין אם שלח בעדים וכו' הטעם כתב הת"ה משום דחזקה שליח עושה שליחותו הוי כמקדש בעדים דאנן סהדי שעשה שליחותו דומה לסברא זו כתבו קצת מפרשים לקמן ר"ס ק"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם דהיכא דאיכא עידי חתימה לא בעינן עידי מסירה משום דא דאנן סהדי שנמסר לידה הוי כעידי מסירה אך באמת צ"ע דכיון שהאשה יכולה להכחישו שלא נתן לה כלום ולא מהני חזקה שע"ש אם היא מכחש' לגמרי כמ"ש הב"ש בס"ק י"א למה יועילו הקדושין אפי' אם הי' מודה כיון דילפינן דבר דבר מממון דאפילו אם שניהם מודים לא הוי קידושין כיון שהיו יכולין להכחיש ולא דמי להאי דסי' ק"ל כיון דגט חתום בעידי חתימה בידה ותו דלא מצינו חומרא זו אפי' בקידושין ממש אם שלח בעדים ונתן לה השליח הקידושין בלא עדים שיהיה חשש קידושין מחמת חזקה דשע"ש

ועיין ב"ח שמחמיר לומר דאפי' אם ליכא עדים אלא שהמנהג הוא לשלוח מתנה אחר השדוכין ורובא מקדשי והדר מסבלי אנן סהדי כאילו קדשה אותה בפנינו ע"ש והוא חומרא גדולה כאן דילפינן דבר דבר מממון וכי נימא נמי דיכולין להוציא הסבלונות בלא עדים וקצת ראי' מהא דאיתא בגיטין דף יו"ד ע"ב ירד ר"ש לשיטתי' דר' אליעזר וכו' והאמר ראב"א מודה ר' אליעזר במזויף מתוכו וכו' משמע דבדאורייתא אע"ג דחזקה דערכאות לא מרעי נפשייהו מהני אפי' להוציא ממון משאר שטרות אפ"ה משמע דמדאורייתא לא הוי גיטא כלל ולא אמרינן כיון דאנן סהדי משום דחזקה דלא מרעי נפשייהו הוי כעידי מסירה כ"ש הכא דאין להוציא ממון מחמת המנהג אך כבר כתב לעיל דאף לדעת רש"י ז"ל באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי חיישינן שמא נתן לה בעדים כמו לשיטת ר"ח וכמו שהארכנו לעיל בזה וצ"ע

שם בהג"ה כגון ששלח בשבת וכו' הנה הב"ש בס"ק א' כתב דיש נ"מ בין פרש"י לפי' ר"ח אם שלח בשבת דלפרש"י ליכא חשש דאין מקדשין בשבת ולכאורה קשה דהא כתב הב"י בא"ח סי' תקכ"ז בשם המרדכי והביאו המג"א בסי' ש"ו ס"ק ט"ו דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ובשבת וכן הביא שם המג"א בשם הריטב"א דהוי כקונה קנין בשבת דאסור אפי' לדבר מצוה אא"כ השעה דחוקה וכו' ע"ש א"כ אפי' לשם סבלונות איכא איסורא. ועוד היה נראה דבל"ז אין לחוש לקדושין לפמ"ש התוספת בב"מ דף יו"ד ע"ב בד"ה אמר לישראל וכו' דאם יש בקדושין עבירה בטל השליחות וכן דעת הרמב"ם כמ"ש בחידושנו בר"פ האיש מקדש ובכתובות דף ל"ג ומשמע דאפי' באיסור דרבנן נמי אין שליח לדבר עבירה דשייך ביה נמי דברי הרב וד"ת דברי מי שומעין א"כ בל"ז ולא הוי קדושין כיון דבטל השליחות ולכאורה הי' נראה דמיירי שנתן ליד השליח בחול דהיה יכול ליתן לה קודם השבת ובזה לא שייך לומר דאין שליח לדבר עבירה כמ"ש בכתובות שם כיון שלא אמר לו ליתן בשבת. ובזה מיושב גם קושיא קמייתא דאי נימא דלשם סבלונות נתן זכה לה