המקנה - קונטרס אחרון שסד

דבזה א"ש גירס' רש"י ז"ל בסוגי' דיבמות דף ל"ד בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג וכו' והקשה התוס' שם שאין יוכל לקדש עד שיגדיל די"ל דמיירי שקדשו בקטנותם לאחר שיגדלו ע"ש ולפמ"ש א"ש טפי י"ל דאתי' כר"ג דס"ל דקדושין גדלו עמו שפיר משכחת שקדשו קודם י"ג אפי' קדשו סתם וכשנעשו בני י"ג חלו קדושין כאחד. ולפ"ז לפי דעת הרי"ף ביבמות שם דפסק כר"ג וכמ"ש הרמ"א בסי' ל"ז ה"נ יש להחמיר גם בקדושי קטן דקדושין גדלו עמו. אך לפמ"ש הב"ש בסי' ל"ז שם ס"ק כ"ג וז"ל אע"ג קטנה שנתקדשה ע"י אמה ואחי' גדלה הקדושין אף שלא בעל כמ"ש הרי"ף בפ' ב"ש שאני הכא דלא הוי שם קדושין כשאב כאן וכו' משא"כ שם דהוי קדושין מדרבנן וכו' עכ"ל לכאורה אינו מובן דתלי' קדושי' תורה בקידושי דרבנן ונראה לפרש דבריו דצריך להבין טעמא דר"ג דאפי' בקדושי סתם אמרינן דממילא גדלו קדושין בהדה דהא פשוט דאפי' לר"מ דס"ל דהמקדש א"א לאחר שימות בעלך הוי קדושין מ"מ מודה הוא דהמקדש א"א סתם דלא הוי קדושין אפי' אם ימות בעלה ולא אמרינן שיחולו הקדושין אח"כ אלא טעמא דר"ג הוא כיון דתקנו רבנן קדושין לקטנה תיקנו נמי דלהוי כאלו אמר בפירוש דכשתגדיל יגמרו הקדושין מדאורייתא וכיון דקי"ל כל דמקדי' אדעתא דרבנן מקדש אמרינן מסתמא דדעתי' שיחולו הקדושין מדאורית' כשתגדול כתיקון חז"ל אבל בקטן דלא תקכו קדושין כלל מה"ת נימא כשמקדש פתם שדעתו שיחולו הקדושין לאחר שיגדול מ"מ י"ל לפמ"ש הב"ח בסי' א' כשמשיאו האב בשנת י"ג הוי קדושין מדרבנן שפיר י"ל דדמי ליתומה קטנה דגדלו קדושין בהדה מיהו כבר כתבנו שם די"ל בסוגי' דפ' ב"ש היינו משום דס"ל לר"ג כר"מ במקדש מעוברת דקדושין חלין בדבר שלא בא לעולם ועיין בחידושי דף ס"א ע"ב בתוס' ד"ה א"ב וכו' ובדף ס"ג בתוס' ד"ה לכשאקחך וכו' דהיכא דעבידי דאתי' כגון מוכר פירות דקל אפי' מכר סתם מהני לאחר זמן וה"ה בקדושי קטנות אפי' קידש סתם מהני כשתגדיל כיון דעבידי דאתי א"כ י"ל דסוגי' דיבמות דף ל"ד היינו נמי כר"מ כדמוקי התם בתחלה ותני' כר"מ כדאמר מאן האי תנא וכו' ר"מ הו' וכו' א"כ י"ל דאף בשנוי' בתרא דקאמר ואי בעית אימא באיסור בת אחת וכו' היינו נמי דאתי כר"מ בדשלב"ל אלא דקאמר דא"ש אפי' לר"ש דלית לי' איסור כולל אבל למאי דקי"ל דאין קדושין חלין בדבר שלב"ל ממילא דלא הוי אמרינן דקדושין גדלו עמו ולכאורה הי' נראה דר"מ מודה בקטן שהגדיל כדאיתא בגיטין דף י"ג ע"ב אימא דאמר ר"מ דבר שלא בא לעולם אבל לדבר שלא בא לעולם מודה וה"נ בקטן שהגדיל הוי לדבר שלא בא לעולם א"כ ע"כ צריך לחלק דמחוסר זמן שאני דלא ה"ל לדשלב"ל ומיני' ניליף לרבנן אך כבר כתבו התוס' שם ובכתובות דף נ"ח ע"ב בד"ה לאחר שנתגייר וכו' דלאחר שאתגייר לא חשיב כ"כ לדשלב"ל כיון שהגוף בעולם וכו' א"כ ה"נ י"ל כן וכ"ש אי נימא דהאי ואב"א שם הוא מדברי רב דאמר שם בתחלה הא מני ר"מ הי' אין ראי' משם דהא רב עצמו ס"ל כר"מ בדשלב"ל כדאיתא ביבמות דף צ"ג. אך נראה דע"כ צ"ל דלא בעי הש"ס לאוקמי כר"מ בדבר שלב"ל דאל"ה הוי מצי לאוקמי כפשטא אליבא דר"ש כגון שהי' האחיות נשואות לאנשים אחרים ואילו האחי' קדשו אותן בהיותן תחת בעליהן לאחר שיגרשו בעליהן דס"ל לר"מ בהא דחלו קדושין לאחר גירושין כדאיתא במתני' דקדושין דף ס"ב נמצא בשעה גירושין חלו כל האסורי' דלא הי' חל איסור נדות על איסור א"א לר"ש דלת לי' איסור מוסיף ואי משום דבעינן שיהיה שני הגירושין כאחד שפיר משכחת כגון שנתגרשו ע"י שלוחם ופגע שליח בשליח אע"כ דלא בעי לאוקמי כר"מ בדשלב"ל א"כ מוכח כדברי המשנה למלך דמשום מחוסר זמן לא ה"ל דשלב"ל

ועוד נראה דע"כ האי ואבע"א לא מדברי רב הוא דלרב הוי מצי לשנויי כפשטא כגון שקדשו אותן לאחר למד יום דחלו שני הקדושין כאחד והוי מצי לאוקמי שיחול גם איסור נדות באותו שעה כגון שהי' יושבת על דם טוהר ובסוף למד יום כלו ימי טהרה ומיירי בשיפעת מתוך לאחר מ"ם כדאיתא בנדה דף ל"ה ע"ב דלרב דס"ל מעין אחד הוא התורה טיהרתה והתורה טימאתה שפיר חלו כולן כאחד אלא ע"כ דלא מדברי רב הוא אלא דאכתי קשיא לי לפי דברי המל"מ דמחוסר זמן לא הוי דשלב"ל אכתי הוה מצי לשנויי כגון שהיו נשואות לאחרים וגרשום בעליהן שיחולו הגירושין לאחר למד יום ובתוך אותן למד יום קדושי' האחרו' דלפי סברתו לא ה"ל דשלב"ל כיון שאינו אלא מחוסר זמן נמצא שפיר חלו כל האיסורים ביחד בשעת גירושין כאחד משום דלא היה חל איסור נדות על איסור א"א כנ"ל וצ"ל דמחוסר זמן כהאי גרע טפי כיון דקי"ל דמגרש לאחר למד יום יוכל לחזור בו עד למד יום וממילא נתבטלו הקידושין ה"ל דשלב"ל ובזה נדחה מ"ש המל"מ שם דעבד ושפחה שקבלו גנו שחרור לזמן דיכולים לקבל הקידושין תוך הזמן שהרי האדון יוכל לחזור בו אך נראה דלפמ"ש התוס' בגיטין דף י"ג ע"ב בד"ה לדבר שאינו בעולם וכו' ורב נחמן הוי איפכא מד מדרב הונא דאית ליה התם דכשתל' קנה וכו' והוא דעת היש חולקין שהבי הרמ"א בהגה"ה סי' ר"י סעיף א') היינו לדבר שלב"ל עדיף טפי א"כ י"ל דקטן שק דש עדיף טפי מקטנה שנתקדשה דלקטן הוי דלשלב"ל והא דמשני ביבמות שם מתוך י"ב לאחר י"ב לאחיובי אינהי מיירי שנתקדשו האחיות ע"י אביהן. דהוי קידושין דאורייתא ובזה א"ש הא דמקשי ביבמות שם בתר הכי מפרישין אותן וכו' והא אין אשה מתעברת בביאה ראשונה וכו' הא דפסיקא ליה להש"ס שלא היה נשואות לאחרים בתחל' היינו לבתר דמשני מתוך י"ב וכו' ע"כ ליכא למימר שהיו נשואות לאחרים תחלה משום דא"כ כבר אין לאביהן רשות בהם ואף שנתקדש מתוך י"ב לאחר י"ב ה"ל דשלב"ל דאינו קונה משא"כ בקטן דהוי כמקנה לדשלב"ל עוד נראה דמה שפירש"י שם ביבמות דהקדושין היה ביום אחרון של שנת י"ב ונדחק המל"מ שם לפרש בשיטת הר"ת בנדה דף מ"ט בתוס' ד"ה ואב"א וכו' דפליגי ביום אחרון של שנת י"ג ויום א' לזכר ודוקא לאחר שהביאו שתי שערות ס"ל לרש"י דאינו, אלא מחוסר זמן שחסר להם הערב שמש ומש"ה מהני הקידושין לפי שהזמן בוודאי אתי וממילא קאתי וכו' ע"ש ודבריו דחוקים מאוד חדא דרש"י ז"ל מפרש בנדה לפני הפרק קודם עונת נדרים דלא כפר"ת ועוד דמשמע מסוגיא דנדה שם דאם הביא' תוך הפרק נעשה מיד גדולה וא"צ הערב שמש כמשמעות לשון רש"י ז"ל שם בד"ה תוך הפרק ואי משתכחי מחזקינן לה בגדולה וכו' ועוד דקאמר הכא אליבא דר"ש ור"ש ס"ל תוך הפרק כלפני הפרק אלא נראה דס"ל לרש"י דאפי' אי נימא דמחוסר זמן הוי דשלב"ל מ"מ ביום האחרון של שנת י"ג ס"ל דאינון מחוסר זמן כיון דמיד כשחשכה חלו הקידושין אין מחוסר זמן לבו ביום כדאיתא ביומא בדף ס"ג ובזבחים דף י"ב ומנחות דף ה' וממילא מחזקי' ליה בהבאת שערות כחזקה דרבא בנדה שם והנה המל"מ הביא שם ראיה מבכורות דף מ"ט מעודה את בנו בתוך שלשים יום דמודה שמואל היכא דאמר שיחול הפדיון לאחר שלשים יום ולא נתאכלו המעות דבנו פדוי דלא הוה דבר שלא בא לעולם אף דמחוסר זמן ולענ"ד נראה דאין ראיה משם דהא פדיון חוב גמור הוא וטורץ ממשעבדי למ"ד מלוה כתובה בתורת ככתובה בשטר דמיא א"כ לא גרע ממוכר פירות דקל לחבירו בב"מ דף ס"ו דאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה א"כ כיון שהכהן תופס המעות ואין הבעלים חוזרי' בהם פשיטא דבנו פדוי ולא דמי לקידושין וגירושין דבעי' אמירה ונתינה בשעה שבא לעולם וע"כ צריך לחלק הכי לדעת הפוסקים שהביא הרמ"א סימן ר"ט כשיאמר לכשיבא לעולם מהני כמ"ש בחידושנו דף ס"ג וצ"ע בזה וקצת משמע מהא דאמר בקידושין דף ס"ב ואלא הא דא"ר אושעיא הנותן פרוטה לאשתו וכו' נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וכו' הרי דאף דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אפ"ה ה"ל דשלב"ל כיון דאין בידו לקדשה וה"ה גבי קטן דאין בידו עתה לקדשה ועמ"ש בזה בחידושינו דף י"ט יצא לנו דבקטן שקדש וכ"ש כשיאמר בפירוש שיחולו הקדושין לאחר שיגדל או אפי' בסתם כשהשיאו אביו בשנת וכ"ש ביום אחרון של שנת י"ג הוי ספק קידושין וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל בס"ס מ"ם דבהוכר עוברה הוי ס"ק דיש להסתפק גם בקטן כנ"ל וצ"ע

שם ודוקא מנה ומאתים וכו' איתא בתוספתא ס"פ הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת מת נוטלת כתובה מנה וכו' ולכאורה משמע דס"ל דהא דתיקנו לה כתובה מאתים היינו דוקא אם גירשה כיון דטעם כתובת גרושה הוא משום דלא תהיה קלה בעיניו להוציאה שייך גם בזו לאחר שנתגדל אבל כתובת אלמנה דטעמא הוא משום חינא כמ"ש התוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא מאי וכו' תימא לר"י כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תיקנו לה כתובה וכו' תקינו נמי לאלמנה משום חינא וכו' והיינו כדפירש"י שם דף פ"ד בד"ה משום חינא וכו' שימצאו האנשים חן בעיני הנשים ויהיו נישאת להן וכו' כיון דהתקנה הוא משום תחילת הנשואין א"כ י"ל בקטן שאסור להשיאו לא שייך בו תקנה משום חינא דאדרבה איכא איסורא להינשא לו והיינו דקאמר בתוספתא מת נוטלת כתובתה מנה כשאר בעולה הנישאת אבל כיון שלא הוזכר זה בש"ס ופוסקים משמע דאין חילוק

סימן מ"ד סעיף א' לפיכך אם בא פיקח וכו'. כתב הב"ש דה"ה אם פקח קדש אשה חרשת ובא פקח אחר וקידש אותה תופסין קדושי שני כמ"ש לעיל בשני שקדשו לפני עדים קרובים מדרבנן עכ"ל ולכאורה לפי סברתו דמדמי לקדושין דרבנן דלעיל ה"ה בקדושי יתומה קטנה אם בא אחר וקדשה צריכה גט ממנו אלא דלא נ"מ מזה וקיי"ל לקמן סי' קנ"ה דקטנה שעמדה ונתקדשה לאחר הן הן קדושין הן הן מאוני' מ"מ נ"מ בשתי אחיות יתומות קטנות שבא א' וקידש שתיהן זו אחר זו תפסי קדושין אף בשני' ולא משמע הכי מסתימת הפוסקים מיהו נר' עיקר דאין לדמות קדושי דרבנן זה לזה דהא אמרינן ביבמות דף קי"א שמע מיני' קסבר רב חרשת קנוי' ומשויירת קטנה קנויי ואינה קנוי' וכו' ולפ"ז הדן שכתב הב"ש בחרשת הוא אמת כיון דקנוי' ומשויירת מהני בה קדושי שני משא"כ בקטנה אלא דאכתי קשי' לי דהא דאמר שם במתני' מי שהי' נשוי וכו' וכן שתי חרשות אלמא דאפי' בשתי חרשות כיון דשתיהן שוות לא מהני ביאת השני כלום וצ"ע

שם והיא מותרת לבעלה החרש וכו' כתב המ"מ דלא חיישינן שמא יאמרו גירש וכו' דלא גזרינן גזירה זו בנשואי חרש שהם רק מדרבנן וכו' לפ"ז נר' דכ"ש בחרשת שחזרה ונתקדשה לחרש