המקנה - קונטרס אחרון שסא

אך לפמ"ש הש"ך שם בשם הב"ח דאין חילוק בין אם אמר בפני פלוני ופלוני אלא החילוק הוא אם אמר מנה מניתי לך לפ"ז גם הכא אם אמר קדשתיך סתם לא הוחזק' כפרנו' אבל אם אמר קדשתיך בטבעת או בחפץ אחר והיא אמרה להד"מ הוחזקה כפרנית

מיהו מ"ש הרמ"א בהג"ה והוא מדברי מהר"ם פאדווה דאם מכחשת שלא קבלה כלום והעדים מעידים שקבלה שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי ע"ז יש לפקפק כיון דמעולם לא הודה בקדושין לא שייך לומר דשווי אנפשיה חד"א ומה שהביא מהרמ"פ שם ראיה מפ' שבועת הדיינים דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי א"כ ה"נ י"ל דמה שאמרה לא קבלתי הקידושין הוי כאילו אמרה שלא קבלה לשחוק ושוי' אנפשה חד"א צ"ע דהא שם אמרינן דאפי' אם העדים עצמם אומרים דיזיף ופרע אפ"ה אמרינן דה"ל כאילו הודה שלא פרע אם כן אם נדמה הך דינא להתם א"כ אם העדים אומרים שקבלה הקידושין לשחוק כמי נימא כיון שאמרה בתחילה שלא קבלה הקידושין ה"ל כאינו הודה שלא קבלה לשחוק ונימא דשוי' אנפשיה חד"א אע"כ דלא דמי להתם. ובאמת נראה כמ"ש לעיל דהכא דמיא להאי דמנה הלויתך בח"ה סימן ע"ט ס"ד ושם נראה פשוט דדוקא שלא ידעו העדים אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה כמפורש שם אבל אם אמרו העדים דרך מתנה נתנם לו לא אמרינן דהוי כאומר שלא ניתנם לו דרך מתנה כמ"ש באומר לא לויתי משום דאין זה כהודאה בפירוש אלא כיון שלא טען בתחילה שהיה בדרך מתנה שוב אינו יוכל לטעון מעצמו כן וכיון שראה שמנה לו ואין לי טענה כנגדו צריך להחזיר לו מסתמא הוא בחזקת הנותן א"כ לפמ"ש הח"מ דהכא מסתמא לשחוק נתכוונה אף בלא טענותם א"כ אף שלא טען בתחלה לשחוק מ"מ לא שוי' על נפשייהו חד"א דלא הוה כאילו אמר בפירוש לקדושין נתכוונתי וצ"ע בזה

אמנם בעיקר הדין שכ' הח"מ דאפי' אם הם מודים לפנינו שקבלה לשם קדושין אינה כלום הדבר תמוה דאין ראיה מדברי הרשב"א דלא כ' אלא אף ששמעו מפי' שקבלה לשם קדושין וכו' והיינו דיכולה עתה לומר שכוונתה הי' לשחוק ואין זה דברים שבלב כיון שלא ראתה את העדים אבל אם הם אומרים בפנינו שכיוונו לשם קדושין פשיטא דשוי' חתיכה דאיסורא דלא עדיפא משני עדים שאמרו שלא נתקדשה והיא אומרת דנתקדשה דקי"ל דשוי' אנפשה חד"א וכדאיתא בי"ד סי' א' סי"ב וכ"ש שיש לתמוה על דברי מהרי"ט שהביא הב"ש דאפי' אם הי' כוונתם לשם קדושין לא אהני והטעם משוה דהתורה הפקיע הקדושין וכו' ולא ידענא יוכלן הא כיון דהא דבעינן עדים היינו דילפינן דבר דבר מממון א"כ מנ"ל הכא דלא מהני בלא ראיתם את העדים יותר מממון ולכאורה היה נראה ליישב דברי הח"מ דהיכא דשניהם לא ראו את העדים אף ששניהם מודים שקבלו לשם קדושין לא שייך לומר דשוי' אנפשיה חד"א כיון דהוא א"י מה בלבה והיא א"י מה בלבו ואם א' מהן מתכווין להשטות לא הוי קדושין א"כ אף שכל אחד אומר שכוון לשם קדושין איכא למימר דהשני ה' מתכוון להשטות ולפ"ז היכא שאחד מהן יודע כגון שהכמין לה עדים אחורי הגדר אף שהיא אינה יודעת מן העדים כיון שמודה שכיוונה לשם קידושין שוי' אנפשה חד"א

ונראה דטעם מהרי"ט דס"ל דהוי כמקדש בלא עדים היון שאין העדים יודעים בשעת קידושין אם תודה שכיוונה לשם קידושין או תאמר לשחוק הוי כמקדש בלא עדים וכן נראה מדבריו שם דבעינן שידעו העדים בשעת קידושין דודאי מקודשת אך צ"ע דמנ"ל הא דהא לעיל בסי' כ"ז ס"ב בהג"ה אם הבינה דבריו וכו' הרי דאף שהעדים בשעת קידושין אינם יודעים אם תאמר שהבינה או תאמר שלא הבינה כמ"ש שם דהן עדים על הספק עד שיתברר מפיו אם הבינה ה"נ הן עדים על הספק עד שיתברר מפיו אם כוונה לשם קידושין ונראה דמהרי"ט נמי ס"ל סברת הח"מ דמסתמא לא קיבלה לשם קידושין והוי כמקדש בלא עדים דהא עדים סברו שהוא לשחוק וא"כ לא שוי' אנפשה חד"א כלל כיון דליכא עדים וממילא דלא קשה מהאי דלעיל סי' כ"ז אם אמרה שהבינה דהתם הוי להעדים נמי ספק בשעת קידושין ובאמת בהני לשונות דמסתמא אינה מבינה לא מהני אפי' אם אומרת שהבינה כמ"ש שם באריכות דהוי כמקדש בלא עדים אלא דעדיין צ"ע דא"כ כל עדות מיוחדת שראה א' הקדושין מחלון זה ואחד מחלון זה נימא דלא הוה קידושין לדעת רוב הפוסקים דקדושין בע"א לאו כלום היא דכיון שכל עד שאינו יודע מן השני הוא סובר כיון דהקדושין היו בלא עדים הוא לשחוק והוי כמקדש בלא עדים ותו קשה דאי נימא שצריך שידעו העדים שכוונתם לשם קדושין קשה הא דאמרינן בדוכתא טובא דאיכא חששא בקידושי טעות כדאיתא בסנהדרין דף פ"ז ע"ב גבי זקן ממרא ע"ש וכדאמרינן בקדושין דף ע"ד ע"ב שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ומה בכך הא אם יקדש אחותה כיון דהעדים סוברים שאין קדושין תופסין באחותה ה"ל מקדש בלא עדים ומה חששא יש בזה משמע אפילו אין העדים יודעים שהם קדושין אפ"ה הוי קדושין וכן בהאי דלנה עמו בפונדק לא הזכירו שום אחד מהפוסקים דבעינן שעידי היחוד ידעו שהיא מגורשת מהאיש הזה שנתייחד עמה אפ"ה אמרינן דכיון שאנו יודעי' שנתייחדה עמו לפני עדים ואנו יודעים שהיא מגורשת מאיש הזה אמרינן דמסתמא כיוונו לשם קידושין אף שאין העדים יודעים בשעת היחוד שכיוונו לשם קידושין ועין לקמן סימן מ"ה גבי סבלונות כתבנו עוד שם ראיה ברורה לזה ואפשר לחלק דבכל הני כיון שידוע לנו בבירור שהם קידושין גמורים אע"פ שאין העדים יודעים מ"מ הוה קידושין אבל כשאינם רואים את העדים אף שנתכווין לשם קידושין אין לנו עדים על כוונה זו ולפ"ז מ"ש הב"ש בס"ק י"א דאם הקדושין היה לפני עדים פסולין והם לא ידעו דעדים פסולים הם ועדים כשרים אחרים ראו ג"כ הקדושין מרחוק והם לא ראו את העדים אלו י"ל דתלי בשני טעמים הללו וכו' ולטעם מהרי"ט אף בכה"ג לא הוה קידושין עכ"ל ולפמ"ש דגם מהרי"ט טעמיה משום מסתמא לא כיוונו לקדושין א"כ לא מיבעיא אם ראו העדים הכשרים מרחוק את הפסולים כיון שלא נודע שהם פסולים והרי ידעו שכוונתם לשם קידושין אלא אפי' אם לא ראו הכשרים את העדים הפסולים מ"מ כיון דכבר הוכחנו כשידוע לנו בבירור שכוונתם היה לשם קידושין אף שהעדים סברו בשעת קידושין שאין כוונתם לשם קדושין אפ"ה הוי קדושי מעליא א"כ ה"כ הרי אנו יודעים שראו שניהם את העדים הפסולים והי' כוונתם לשם קידושין הוי קדושי אך ראיתי במהרי"ט שם שכתב טעם אחר דהוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול ונתבטל גם עדות הכשרים אך ז"א לדעת הרי"ף בח"מ סי' ל"ו דכל שאין העדים כשרים מכירים הפסולים לא נתבטל עדותן וגם אינו לדעת הרא"ש מדבעינן שיעידו ג"כ בב"ד כאחד כמו שנתבאר לעיל בסעיף הקודם ודברי מהרי"ט ז"ל והח"מ והב"ש בזה צ"ע

סעיף ד' בהג"ה יכולים אחרים שראו המעשה וכו' הוא מן הריב"ש ומוכח כו מן הסוגי' דף מ"ג אילימא משום דלא קאמר לי' הוי לי עד אלא מעתה וכו' ולא משני כשיחד עדים אחרים אלא שאינם בפנינו ונראה דהא דפשיטא ליה להש"ס דלא בעינן אתם עידי אפי' הוזמנו אחרים היינו משום דהא דבעינן עדים בשעת קדושין משום דילפינן דבר דבר מממון א"כ כי היכי דמהני לענין עדות ממון ה"נ מהני לענין עדות קדושין ויש להסתפק בהא דאמר לעיל סי' כ"ט ס"ה אמר לה הילך דינר משלי והתקדשי לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח וכו' אם הוא נעשה עד בדבר אף דקי"ל שליח נעשה עד מ"מ בכה"ג שהוא נותן משלו י"ל דהוי כגופי' וכן באומר הילך מכה משלי ותתחייב לפלוני יש להסתפק אם הוא נעשה עד בדבר ויש קצת להביא ראיה אלשון הירושלמי שהביאו התוס' בקדושין דף מ"ג ע"ב הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא ולא מפליג בכסף עצמו דאם השליח נתן הכסף משלו אינו נוגע בדבר משמע דבכה"ג אינו נעשה עד משום דהוי כגופי' מיהו בהאי דלעיל סי' כ"ט ס"ב אמרה לו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך נראה דמקבל הוי עד וכן באומר תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך שיוכל המקבל להיות עד בדבר כיון דאינו נוגע וצ"ע

שם בהג"ה וצריכים העדים לראות הנתינה ממש וכו' הוא מתשובת הרשב"א והב"ש כ' בהמרדכי בפ' האומר חולק ע"ש ונראה דאין כאן פלוגתא דרשב"א מיירי בענין שיש להסתפק שנתן לה במתנה אף ששמעו שאמר לה שתתקדש לו בזה אולי חזר בו ונתן במתנה והמרדכי איירי באומדנא דמוכח טפי כגון שעמדו אצל המקדש והמתקדשת וראו הטבעת בידו ושמעו שאמר הרי את מקודשת לי בזה אלא שהעלימו עין בשעת נתינה ומיד ראו הנובעת בידה בענין שא"א לה לומר שלא רצתה לקבל בתורת קדושין ונתן לה במתנה ידיעה כזו ודאי מהני ובזה מיושב מ"ש הרמ"א לעיל שנוהגין לכסות פני הכלה בשעת קידושין כמ"ש שם וכן משמע מתשובת הרשב"א שהביא הרמ"א במי שקידש דרך חור וכו' דמשמע דוקא שלא ידעו העדים אם הי' שם אשה אחרת אבל אם הי' ידוע לעדים שלא הי' בחדר שום אשה אלא היא לבדה אף שבשעת קידושין לא ראו אותה מהני ידיעה בלא ראי' ועיין לעיל סימן למד ס"ה מ"ש בשם תשובת מיימוני סוף ספר נשים ע"ש בעובדא דמהר"ם ז"ל ועיין בסמוך

שם בהג"ה ובלבד שלא יהי' עדים המכחישים כו' פי' שהעידו שבוודאי שמעה דהוי מיגו במקום עדים ע"ש בתשובה וכן אם יש עדים אחרים שהיא היתה שם ולא אחרת דאין לו מיגו אך יש להסתפק דהוי כמעידים על חצי דבר שעדים אלו לא ראו את האיש ועדים אלו לא ראו את האשה דלא מהני כל עדות מידי ותלי' בפלוגתת הרי"ף שהביאו התו' בפרק מרובה דף ע' בד"ה למעוטי נשים וכו' דבעינן דוקא שיועיל עדות א' לשום דבר ולדעת התוס' שם כיון שראו כל מה שהיו יכולין לראות מהני וכן כשעדים אלו אינם יודעים אם שמעו ועדים אחרים שהיו אצלה מעידים ששמעה יש להסתפק כיון דאותם עדים לא ראו את המקדש אם הוי חצי דבר ואינם נאמנים אם היא מכחשת ונראה דבהא י"ל כיון דעדים שמעידים ששמעה קול המקדש עכ"פ מהני להיות ספק מגורשת אף דאינם יודעים מי המקדש תו לא הוי חצי דבר ובדין הראשון י"ל כיון דמהני עדות העדים שראו שנתן לידה אם תכחיש