המקנה - קונטרס אחרון שס

היחוד בעדים נאמנת במגו כן נראה לענ"ד לפרש דברי הירושלמי ובזה נלענ"ד לפרש הא דאמר בסוגיא איתיבי המגרש את אשתו ולן עמה בפונדקי וכו' אלא לאו בע"א וכו' דלכאורה אינו מובן דה"ל לפלוני בכל מקדש בע"א ועמ"ש בחידושינו ונראה דקס"ד דמיירי שמעיד העד שבא עלי' כדמוקי ר' יוחנן בגיטין דף פ"א ע"ב בראוה שנבעלה דהוי ס"ד דב"ש נמי ס"ל דא"א עושה בעילתו בעילת זכות כדס"ל לרבה ור' יוסף ביבמות דף ק"ז דטעמא דב"ש שם משום דא"א עושה בב"ז אלא דפליגי כיון דאין אלא ע"א על הביאה ס"ל לב"ש דנאמן שלא בא עלי' לשם קדושין במגו שהי' מכחישו שלא נתייחד עמה כלל וב"ה ס"ל דה"ל מיגו במקום חזקה וע"ז מקשי דא"כ במגרש מן האירוסין נמי כיון שראוה שנבעלה כדמקשי הש"ס בגיטין שם על ר' יוחנן אע"כ דמיירי שלא ראו שנבעלה וממילא דאיכא לאוקטי אפי' בב' עדים

והנה לכאורה היה נראה דמשמע מסוגיא דשמעתין כדברי הר"ן דלא מהני בשני עדים זה אחר זה דאל"כ מאי מקשה הש"ס ממתניתן האומר לאשה קדשתיך וכו' אי דאיכא עדים וכו' דלמא מיירי שהיו שני עדים בזה אחר זה וכיון דאין ע"א יודע מחבירו יכולה היא להכחיש לאחד מהן ואף שהיא מודה לעד שני ה"ל מקדש בע"א ואינו כלום אע"כ דלא מהני בזא"ז וה"ל כמקדשי בע"א וכן יש להוכיח קצת מקושיא שנייה דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו' ה"ד אי דאיכא עדים וכו' הו"ל למימר דאיכא ב' עדים שנתייחד עמה אלא שלא ראו אותם כאחד רק זא"ז ופליגי בפלוגתא דריב"ק ורבנן וכ"ש לפמ"ש דהוי ס"ד דפליגי במינו במקום חזקה ה"כ י"ל בשני עדים זה שלא בפני זה אלא וודאי דזא"ז הוי כמקדש בע"א אך כ"ז אינו דמתניתן ליכא לאוקמי בב' עדים בזא"ז דא"כ תיקשי סיפא דקדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי וכו' דמשמע דהבת אינה יודעת מקדושין ואי איכא תרי סהדי אפי' בזא"ז למה תהיה מותרת בקרוביו וכן במתניתן דלנה עמו בפונדק י"ל דלא ניחא ליה לאוקמי בראוה שנתייחדה עמו בזא"ז משום דלא שייך סברא דא"א עושה בעילתו בעילת זכות כשנתייחד עמה בפני עד הראשון אכתי הוי ב"ז כיון שלא הי' שם אלא ע"א וכנ"ל וצע"ג על המחבר דכתב בפשיטות דאם נתקדשה בב' עדים בזא"ז איכה מקודשת כלל ולא נזכר מזה בדברי הראשונים ז"ל אלא לענין יחוד ומ"ש הב"י בשם הרשב"א דאפי' בא עליה לשם קדושין אינם קדושין דהמקדש בע"א וכו' היינו דמש"ה אין לחוש שבא עליה לשם קידושין בשעת יחוד הראשון כנ"ל ויותר תמה דבח"מ סי' למד כתב הב"י בעצמו במסקנתו דאפי' לענין אישות מצטרפין והכי נקטינן ע"ש והאיך כתב כאן בפשיטות דלא הוי קידושין ודוחק לומר דס"ל דעידי קדושין שאני כיון דליכא למשקל כתובה מיניה כדיני נפשות דמיא כמ"ש הב"י בח"ה שם לענין דרישה וחקירה ע"ש ואפשר דמ"ש כאן דאפי' קדשה זה שלא בפני זה לא מיירי כששניהם מודים שכ' לפני זה ומיירי כשאחד מכחיש דנאמן כנ"ל שוב מצאתי בתשובת מ"ב סי' נ"א שחולק ג"כ על מ"ש הב"י בח"ה שם אלא שכתב שם ליישב התוספתא וז"ל ואמר ואמרו אני דטעם התוספתא דלא מצטרפי הוא משום דעידי הקידושין הן עידי קנין דאין הקדושין נקנין אלא ע"י ב' עדים וכו' ולא מצטרפי להיות קנין דלא בשחרית היה הקנין ולא בין הערבים וכו' אבל עידי הלואה דלאו עידי קנין הן אלא עידי ראיה וכו' ע"ש לכאורה אין דבריו מובנים דא"כ גבי קינוי וסתירה נמי נימא דאין קינוי וסתירה לחצאין וכן מוכח מהא דפרק השולח בעידי כתובה דמצטרפין אף דהוי כמו עידי קנין וכן ממ"ש התוס' שם בעידי ביטול כנ"ל ונראה ליישב דבריו דמחלק בין היכא שב' עדים מעידים על מעשה אחד כגון עידי כתיבה בגט שעשה לשני העדים שלוחים לחתום על גט אחד וכן בעידי ביטול הגט ששניהם מעידים על ביטול גט אחד וכן בקדושין כשמעידין שניהם שקדשה בדבר אחד דהיינו כמ"ש לעיל שאם אמר לפני ע"א התקדשי לי בפקדון שבידך וכן אמר לפני עד השני באמת מהני אבל אם קידש לפני כל אחד בקדושין אחרים אין שני הקידושין מצטרפין להיות קנין אחד ובזה מיושב לשון הירושלמי דגבי ע"א אומר נסתרה בשחרית וע"א אומר נסתרה בין הערבים כיון דהסתירה היא גורמת חששא דזינתה בשעה שנסתרה ואין סתירה דשחרית גורמת לזנות של בין הערבים ע"ז אמר בירושלמי ייבא כהדא דאין עידי יחוד משחרית ומבין הערבים מצטרפין דאין קדושי ביאה דשחרית וקדושי ביאה דערבית מצטרפין אבל הקינוי כיון דשני הקנויים היו על הסתירה אחת דומה ממש לעידי כתיבה דפליגי ביה ריב"ק ורבנן והיינו דקאמר מאחר שהוא איש והיא האשה פי' דשני הקנויים על סתירה אחת של אותו האיש והאשה וכן מסתבר דאטו נימא בקידש לפני ע"א בביאה ולפני ע"א בכסף שיצטרפו אלא דקשיא ליה להמ"ב דהא בהלואה אחר הלואה נמי שני מעשים הם ע"ז אמר דהלואה אחר הלואה שאני דאינם אלא עידי ראיה ולפ"ז אפשר לפרש גם דברי הש"ע הכא היכא דבל א' מעיד על קדושין אחרים אלא דאין זה מסכים למ"ש הב"י בסי' זה ובח"מ שם וצ"ע

שם בהג"ה אבל אם אחד מכחיש וכו' הנה מפורש בסוגיא דאף שאחד מכחיש אם השני מודה לגבי אותו שמודה ה"ל גבי' קדושין דהא מקשי ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך וכו' ובעי לאוקמי בע"א אלמא אע"ג דהיא מכחשת אפ"ה הוא אסור בקרובותי'. והב"ח כ' דאם אחד אומר להשטות נתכוון נאמן במיגו דאי בעי מכחישו ואז אף השני אין צריך לחוש לקדושין והב"ש כ' דאין זה מגו כיון דהיה. צריך להכחיש העד כמ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דרבי אבא וצ"ע דהא כתבו התוס' שם בנסכא דר' אבא דדוקא במקום שיתחייב שבועה אבל בלא"ה אמרינן מגו דהעזה בע"א ע"ש וכן מוכח, ממ"ש לעיל דהא קשה לר"פ דס"ל דחוששין לקדושיו ורב יהודא דמספקא ליה בשניהם מודים הא מפורש בהתוספתא הנ"ל דאם נתייחדו בפני ע"א אין חוששין לקדושין וצ"ל כמ"ש לעיל דכיון דלא ידעו העדים שבעל לשם קדושין אלא דאמרינן חזקה דא"א עושה בב"ז היינו דוקא בב' עדים דהוי ודאי קדושין אבל בע"א נאמן לומר שלא בעל לשם קדושין במיגו דהי' מכחיש היחוד והח"מ כ' מטעם אחר דאף דנאמנת במגו מ"מ ה"ל דברים שבלב ונראה דכיון דלאו אורחא לקדש שלא בעדים סברא הוא שלא מכוון לשם קדושין ולא הוי דברים שבלב ונאמן במיגו כמ"ש התוס' בקדושין דף מ"ט ע"ב בד"ה דברים שבלב וכו' דהיכא דמוכח לא הוי דברים שבלב מ"מ מ"ש הב"ח דכיון דהיא נאמנת במיגו השני א"צ לחוש לקדושין צ"ע דכיון דגבי דידי' ליתא למיגו דאי בעי היתה מכחשת דא"כ הי' אסור בקרובותי' א"כ ח"נ לגבי דידי אך י"ל דכיון דאילו נוגע בדבר דאית לה מיגו חשיבא כע"א שכוונתו להשטות כיון דאין העד מכחישו בזה וכיון דאין כאן חזקה לאיסור נאמן ע"א

שם בהג"ה והוא לבד ראה וכו' כתב הח"מ דמשמע מלשון זה דדוקא שהוא אומר שהשני לא ראה אבל אם אומר שהשני ראה הוי כע"א אומר קידש קדושין גמורים והשני אומר שלא קידש דלא תנשא לכתחלה היכא דאיתרע חזקה פנוי' מיהו לדעת הרמב"ן דהתולה דבריו בחבירו וחבירו מכחישו נאמן חבירו נגדו ה"ל כמקדש לפני ע"א ונראה דמשמע מסוגי' זו כרמב"ן דמקשי ממתניתין דאומר לאשה קדשתיך וכו' אי דאיכא עדים וכו' וצ"ל דהא לא מוקי מתני' באומר הבעל שקדשה בפני פלוני ופלוני והם מכחישים ואפ"ה אסור משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורא היינו משום דא"כ מאי קמ"ל מתני' דהוא מותרת בקרוביו וכן בסיפא דהקטנה מותרת פשיטא דאין האם יכולה לאוסרה נגד העדים דאפי' האב אינו נאמן נגד ב' עדים אך אכתי הוי מצי למימר שהא' מהעדים מעיד כדבריו וא' מכחיש ואומר כדבריו שלא נתקדשה ושפיר קמ"ל דמותרת אע"ג דע"א והבעל אומרים שקדשה אע"כ כיון שזה העד צריך להעיד שחבירו ראה ג"כ הקדושין וכיון שחבירו מכחישו נאמן יותר כמ"ש הרמב"ן והדר ה"ל מקדש בע"א ומאי קמ"ל דמותרת בקרוביו שפיר דייק מינה דחוששין לקדושין ועיין בח"מ לקמן ר"ס קט"ו ס"ק ד' שכתב דאף לדעת הרמב"ן דוקא אומרת פלוני חכם אמר לי שהכתם זה טהור או פלוני אמר לי שהכרי זה מתוקן והחכם מכחיש אינה נאמנת דמפיו היא חי' אבל אמרה ראיתי שטיהר או ראיתי שתיקן אין החכם נאמן להכחישה לפ"ז גם כאן כשאמר שראה פלוני שהי' עמה והוזמן לעד דלא מפיו היא חי' אך כתבתי שם בסי' קט"ו דאין דבריו מוכרחים ומשמעות הר"ן והרמב"ן אינו כן כמ"ש הריטב"א ע"ש

סעיף ג אבל אם מכחשת וכו' הקשה הח"מ וז"ל למה במשטה אני בך קי"ל דאף דאמר להד"מ אין טוענין לי' וטענת השטאה ומילי דכדי לא דכירי אינשי וכו' וקושי' זו יש להקשות כמי על הב"ח שהביאו הב"ש בס"ק ו' דמחלק בין אם אומר לשחוק כוונתי ואז אף השני א"צ לחוש ובין אם מכחיש לגמרי שלא הי' קדושין כלל השני צריך לחוש ואמאי לא נימא אפי' אם מכחשת דלשחוק נתכוונ' ומילי דכדי לא דכירי אינשי ויהי' מות' גם השני אף שאינה חוזרת וטוענת משטה הייתי דהא כתב הש"ך בח"מ שם ס"ק ג' דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך טענינין לי' וכבר כתבנו לעיל דהיכא דמכחשת את העד מפורש בסוגי' דהשני אסור ויש לדחות דהתם כיון דמקדש בע"א לא טענינן לי' דלא מוכח מלתא כולי האי כנ"ל והעיקר כראה דלק"מ דהא איתא שם בסי' ע"פ סעי' ד' אמר לו מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני ואמר לי' להד"מ ובאו עדים שמנה אעפ"י שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה הוחזק כפרן וכו' וה"נ להא דמי' שאין דרך לשכח קבלת הקדושין אף אם הי' דרך מתנה או פקדון ודוקא בדברים בעלמא אמרינן הכי כמ"ש הסמ"ע בר"ס פ"א מיהו לפמ"ש הסמ"ע שם בסי' ע"ט ס"ק יוד בשם מהרש"ל דדוקא כשאומר בפני פלוני ופלוני דס"ל להשים על לבו על מה שנעשה בפניהם וכו' אבל אם תבעו בב"ד סתם וכו' שומעין לו כשחזר ואמר אותו מנה הי' במתנה וכו' א"כ ה"נ אם אמר קדשתיך בפני פלוני הוחזק כפרנות אבל אין לומר כיון שהיא לא ראתה העדים יכולה לחזור ולטעון משטה דהא בהאי דינא דבסי' ע"ט דמנה הלויתיך נמי הי' העדים רואין אותו מבחוץ כדאיתא בשבועות דף ל"ד ופירש"י דלא הכיר בהם הנתבע ואפ"ה אמרינן דהוחזק כפרן כיון שהוא אמר בפני פלוני ופלוני.