המקנה - קונטרס אחרון שנט

דלא אמרה הן ואפי' אם אותה שקבלה היא אחת מן האחיות אפ"ה אן האחיות מקודשת ולא אמרינן דמסתמא נתכוונה. על עצמה מ"מ נראה דלפ"ז אם האחיות עשאו אותה שליח בסתם לקדשם לאיזה אדם שתרצה דבכה"ג ודאי אמרינן דמסתמא נתכוונה על עצמה דהוא מצוה דרמי' עלי וכן נראה אפי' בנשים נכריות שעשאו שליח לקדשן למי שתרצה והוא אמר אחת מכם תתקדש לי י"ל כיון דלא אמרו לאיש פלוני מסתמא נתכוונה על עצמה וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים מזה

סעיף ג' אם אמר הראוי מכם לביאה וכו' הנה התו' כתבו בדף נ"א בד"ה קידושין וכו' וקשה דהא חייבי לאוין אינם ראוין לביאה וכו' לכך נראה לפרש קשאמ"ל כלומר שאיסור הביאה ע"י קידושין וכו' ע"ש לפ"ז נראה דאם אמר הראוי לביאה תתקדש לי אפי' יש בהן חייבי לאוין אינן בכלל כיון דאינן ראוין לביאה דאין לומר דהלשון ראוי לביאה היינו נמי שאיסור הביאה ע"י קדושין דהא כתב בסעיף שאח"ז דאם היה בהן שפחה או ערוה ואמר הראוי לביאה והרי הם אסורות בלא קידושין ואפ"ה אינם בכלל א"כ ה"ה חייבי לאוין נמי וצ"ל דנקט אותן שאין בהם תפיסת קידושין משום סיפא אם אמר כולכם דבחייבי לאוין כיון דתפסי בהן קידושין הם בכלל וצ"ע. מ"מ משמע דאפי' אם היתה אחד מהן נדה מקרי ראוי לביאה משום דיש לההיתר לאחר זמן ובידה לטבול

סימן מ"ב אין האשה מתקדשת וכו'. נרא' דהא דאמרינן דבאשה שאנסוה אפי' אמרה רוצה אני לא הוי קדושין לאו דוקא אונס הגוף אלא אפי' אונס ממון דהא מדמי' לה בש"ס לתלוה וזבין והתם מיירי אפי' באונס ממון כדאיתא בח"ה סימן ר"ה ס"ה מעשה באחד ששכר פרדס וכו' ע"ש אלא דלפ"ז קשה הא דאמרי' בקדושין דף י"ג ההוא איתתא דזבין וורשכא וכו' ומבואר לעיל סימן כ"ח דאם אמרה הן מקודשת ומי עדיפ' אמירת הן מכשאמרה רוצה אני דלא מהני ולכאורה הי' נרא' דהא דאמרינן דתלי' ויהיב או תלי' וקידש היינו שעיקר אונס היה בשביל הקידושין אבל אם האונס היה בלא הקידושין אלא שהיא מצלת ע"י הקדושין או על ידי המתנה הוי כאונס הבא מחמת דבר אחר דאיתא שם בס"ס ר"ה דלא הוי אונס לבטל המקח והוי כהאי דכלב רץ אחרי' דאמר בדף ח' ע"ב בהאי הכאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה ומקני נפשה א"כ בהאי עובד' דוורשכא דחטיף מינה בתורת גזילה אף דניתרצית להתקדש לו כדי שיחזיר את הגזילה הוי קידושין אך כראה דאותו דבר עצמו שגזל ה"ל אונס גמור וכן משמע ממ"ש הרמב"ם ובח"ה ס"ס קנ"א דכשהוחזק גזלן על שדה זו ואפי' מנה לו המעות לא מהני א"כ קשה דבהאי עובדא דוורשכא אפי' מדינא דאורייתא לא הוי קדושין כיון שהוחזק גזלן על הורשכא עצמו וגם דוחק לחלק דמיירי שהיתה יכולה לתבוע להוציא ממנו בב"ד ואפשר דלזה דקדק הש"ע בסי' כ"ח ס"ב והוא מלשון הרמב"ם ז"ל כשאמר לה התקדשי לי ונתן בידה אמרה הן וכו' דכיון דאמרה הן בשעה שנתן כידה ודאי נתרצה דמי הכריחה לומר הן כיון שהוא נתן בידה ובאמת אם אמרה הן כשאמר לה קודם שנתן לידה כיון שאמר לה אי יהבינא ליך מקודשת לי הוצרכה לומר הן כדי שיחזור לה להכי בעינן שתאמר הן בשעת נתינה ממש וצ"ע על האחרונים שלא הזכירו מזה

שם והמקדש אשה בע"כ וכו' ובגמ' המקדש בביאה מאי איכא למימר שוי' רבנן בעילתו בעילת זנות אין להקשות דבמקדש בביאה כיון דאמרינן בכתובות דף נ"ב ע"ב דאשה שנאנסה חיישינן שמא תקילתה באונס וסופה ברצון א"כ אמאי לא ניחוש הכא לשמא נתרצה בסוף ביאה והוא עיקר הקדושין דאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה ודוחק לומר כיון דאמר שם דמותרת לבעלה משום דיצר אלבשה ה"כ לא הוי קדושין מדעתה. ונראה דנהי דנתרצית בסוף ביאה היינו על הביאה ולא על הקדושין ואף דאמרינן בכמה דוכתא א"א עושה בעילתו בעילת זנות ומתכוון לשם קדושין והיינו שאשה גמי מתכוונת לשם קדושין ואפ"ה לא אמרינן הכא דשמא נתרצה לשם קדושין כיון דבתחילת ביאה היתה אנוסה

בהג"ה לקח יד אשה בחזקה וכו' כ' הח"מ מפשיט' הלשון משמע דמקודשת ודאי אבל א"א לומר כן דה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות וכו' מכ"ש הכא דתחלתה באונס הי' וכו' נראה לענ"ד דאין מזה הכרח ואדרבה י"ל דהכא עדיף טפי אפי' לר' אחי דס"ל דלאון כולה נשי דיני גמירי היינו בנתן לה שלא מדעתה סבורה היא דאעפ"כ תתחייב באחריות כשתפשע בו אבל בלקח ידה בחזקה והיא לא רצתה ליכא למיטעי שתתחייב באחריות בע"כ ומדלא זרקה י"ל דניחא לה מ"מ נראה דהוי ס"ק גם מה שהקשה דסותר למ"ש הרמ"א בסי' כ"ח ס"ד וכ' דהרמ"ה ס"ל כר' אחי והג"מ ס"ל כר"ה לחומרא דבריו תמוהין דא"כ קשה על הש"ע דבסי' כ"ח פסק דהוי ס"ק והיינו כר"ה ובסי' למד ס"ו העתיק דברי הרמ"ה אך העיקר בזה דאין זה ענין לפלוגתא דר"ה ור"א וחיישינן לחומרא כר"ה אלא דר"ה מיירי בעובדא דציפתא דאמר שם שקלתא ואישתיקא דהיינו שעשאה מעשה המוכיח להכי איכא למיחוש שנתרצית אע"ג דאישתקא אבל בההיא דסי' למ"ד ס"ו הם דברי הרמ"ה בטור סי' כ"ח דדייק דוקא שקלתינהו אבל לא שקלתינהו כיון דליכא מעשה המוכיח אין לחוש כלל והכא מיירי שלאחר שנתן לה בחזקה החזיקה בו ולא השליכה כלל וזהו מעשה המוכיח והוי ממש כההיא דר"ה ואין כאן סתירה כלל ונראה דגם דעת הב"ח כן ומ"ש דמיירי שנערה היינו כיון שזרק לתוך חיקה ולא שקלתה ממילא כשעמדה והלכה לה נערה אותו וכ"ש בזרק לה תוך ד' אמות כיון ששתקה ולא עשתה מעשה כלל לא הוי קדושין אלא כשנתרצית בתחילה כמ"ש הרמ"ה שם ובזה סרה תלונות הב"ש עליו בסי' כ"ח ע"ש

סעיף ב' ואפי' שניהם מודים וכו' מלשון אפי' משמע דבתחילה איירי כשאחד מכחיש וכן הוא בסוגיא דף ס"ה בעו מיני' מרבי יהודא שניהם מודים מאי אין ולאו וכפי' בידי' וכו' משמע דר' יהודא מיירי בהכחשת אחד מהן ולכאורה הוא מלתא דפשיטא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפשר דקמ"ל דאע"ג דשתיק לא אמרינן בהא דשתיקה כהודאה כדס"ל לרבא בדף ס"ו שם דבדבר שבערוה לא אמרינן דהוי שתיקה כתודאה ונ"מ לדעת היש מחמירין במודים אבל שתיקה לא הוי כהודאה

שם זה שלא בפני זה וכו' זהו מתוספתא שהביאו הרי"ף והרא"ש בפ' מי שאחזו וז"ל ראוהו שנים שנתייחדה עמו צריכה ממנו גט שני אחד א"צ ממנו גט שני א' בשחרית וא' בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין וכ' הר"ן וז"ל אע"ג דלגבי ממון קי"ל בפ' זה בורר דהלואה הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעינן להו עכ"ל ולפ"ז אפי' אם הם מעידים על חד קדושין כגון שאמר לה בפני ע"א התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך ואח"כ אמר כן בפני עד השני ואפי' עדות מיוחדת כגון שראה ע"א מחלון זה וע"א מחלון אחר נמי לא הוי קדושין כמו בדיני נפשות כדאי' במכות דף וי"ו ע"ב אך אני תמה דהא בגיטין דף ל"ג אמרינן בהדי' בעידי כתובה מי מצטרפי הא אמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד דלמא כריב"ק ס"ל וכו' הרי דריב"ק ס"ל דמצטרפין אפי' לענין אישות וכן הקשה הב"י בח"ה סי' למ"ד ע"ש וכ"כ התו' שם ע"א בד"ה רבי סבר וכו' אע"ג דאין דבר שבערוה וכו' מ"מ יכול לבטל בפני שנים זה שלא בפני זה וכו' ותו דהא לענין דרישה וחקירה קי"ל בסוף יבמות דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה משום דהוי כדיני ממונות וכמ"ש הרמ"ה בסעי' ד' בהגה דעידי קדושין א"צ דרישה וחקירה וכו' ומן התוספתא נראה דאין ראי' חדא דלמא התוספתא אתי' כת"ק דריב"ק מיהו בזה י"ל מדהביאו הרי"ף והרא"ש משמע דס"ל הכי אך העיקר נראה דאין שום ראי' משום דהתם לא שמעו העדים שנתייחדה עונו לשם קדושין אלא דאמרינן דא"א עושה בעילתו בעילת זנות כדאי' בגטין דף פ"א א"כ כיון דביחוד הראשון שנתייחד עמה בשחרית עדיין לא נתקדשה לא שייך חזקה זו דאכתי הוי בעילתו בעילת זנות דהרי לא הי' שם אלא ע"א ותו דהתם מיירי דהבעל והאשה אומרים שלא בא עלי' לשם קדושין אלא דאנו חוששין מתוך שלבו גס בה מסתמא בא עלי' וא"א עושה בעילתו בעילת זנות אבל ב"א בשחרית נאמנין במגו שהי' יכולין להכחיש את העד שלא נתייחד עמה כלל וכיון דאין העדים מעידים זה על זה יכולין להכחיש א' מהם וממילא דבטל גם עדות שני ותו נראה דכיון דבעינן שני עדים בשעת קדושין כדילפינן דבר דבר מממון ואפי' שניהם מודים צריך עדים והכא אין כל א' מעיד כ"א על חצי דבר דהיינו על קדושין בפני ע"א דאפי' אם שנים מעידים על קדושין בפני ע"א אינו כלום והוי כמו ע"א אומר אחד בגבו וא' בכריסו דאפי' בשני עדים ה"ל חצי דבר ועיין בתו' בב"ק דף ע' ע"ב בד"ה למעוטי שני' וכו' א"כ כיון שמכחישים אין כאן עדות גמור ואפי' היכא דמודה על היחוד אלא שאומרים שלא כיוונו לשם קדושין או שלא כבעלה נאמנים במגו ואין לומר דה"ל מגו במקום חזקה ז"א דמאן לימא לן דחזקה זו עדיפא טפי ממיגו דהא איבעי' דלא איפשטא בריש ב"ב וכמ"ש התוס' בכתובת דף ט' ע"ב בד"ה לאו דקא טעין וכו' דאין כל החזקו' שוות תדע דע"כ צ"ל כן לר"פ דס"ל בשנים מודי' דחוששין לקדושין קשה מהתוספתא הנ"ל דבנתייחדו לפני ע"א אין חוששין לקדושין ע"כ צ"ל דכיון שאמרו שלא כוון לשם קדושין נאמנים במגו כמו שיבואר לקמן ובזה נראה לענ"ד לפרש הא דאמר בירושלמי בפ"ק דסוטה שנדחק בפירושו הב"י בח"ה שם וז"ל נסתרה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים ייבא כהדא נתייחדה עמו וכו' קינא לה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים מאחר שהוא איש והיא אשה (קנויו קנוי או) (כך היא הגרסא בס' קרבן העדה) אין קנוניו קנוי ייבא כהדה אין מקבלין וכו' ריב"ק אומ' אפי' באו זה אחר זה ע"כ וצריך להבין מהו חילוק שבין סתירה לקינוי ולפמ"ש א"ש דבקינוי לא שייך מגו שהיתה מכחשת את העד שהבעל עצמו יודע בקינוי ומה יועיל הכחשתה שתה' מותר' לו ותו דאפי' לענין הפסד כתובתה אין זה מגו דאינה יכולה להעז בפני בעלה כדקי"ל באשה שאומרת גרשתני ופשיטא דלא אמרינן מגו דהעזה כי האי ואפשר דהיינו דקאמר בירושלמי ומאחר שהוא איש והיא אשה פי' דמש"ה לא הוי מגו ועוד נראה לפי דעת הר"ר שמחה שהביא בהגהת אשרי בפ"ב דכתובת דאשה שנתייחדה לפני עדים אבדה מגו שלה א"כ גבי קינא לה בע"מ כיון שהסתירה ידעה בעדים י"ל דאבדה מיגו שלה משא"כ בע"א על הסתירה כיון שאינו ידועה