המקנה - קונטרס אחרון שנד

טעם אחרינא הוא בין לתרוצא דרבא משום חזקה דראה ונתפייס בין לשנויא דרב אשי משום חזקה דגופא אלימא לגבי עצמה כמ"ש התוס' שם בד"ה כלה תדע דהא לא מהני כשמביא הבעל נחיה שהיה בה כשנתארסה אע"ג שהיה בה מומין ברשות אביה ע"כ צ"ל כתירוצם הנ"ל וצ"ל דמייתי ראיה מכלה בית אביה אע"ג דהתם להוציא כתובה מ"מ מייתי ראי' מכלה בית אביה לקדושין הרי דמוכח דאף להמסקנא צריך האב להחזיר הקידושין ועוד נראה דאפי' אם נדחק לומר דמתניתן מיירי בקדשה על תנאי מ"מ אין שים סברא לומר דאינה צריכה גט כיון דאיכא חזקת הגוף אע"ג דהשתא יש בה מום לפנינו מ"מ לא עדיף מחזקת הגוף כדאיתא בקידושין דף ע"ט גבי קדשה אבי' בדרך וכו' דאפי' לרב דס"ל הרי הי' בוגרת לפנינו לא עדיף מחזקת נערות וכ"ש לשמואל דס"ל שם חוששין לקדושי שניהם והכי קי"ל בכל אסורים כמ"ש המג"א בסי' תס"ז דנהי דמזמן לזמן מחזקינן אסורא מ"מ ספיקא הי' והאיך נאמר דתצא בלא גט ואף דמהני לגבי אב אפילו להחזיר הקדושין היינו ע"כ כתרוצא דר"א דחזקה דגופא דבת לא מהני לגבי אב ומטעם זה קי"ל בח"מ ר"סי רכ"ד דעל בעל החמור להבי' ראי' דחזקת החמור לא מהני לגבי דידיה כמ"ש התוס' בד"ה כלה וכו' אבל לענין אסורה בוודאי צריכה גט ומה שהקשה הח"מ והב"ש מהא דאמר אמימר בב"ב דף קמ"ה דקדושין לא הדרי אין ראי' דאין שום סברא להפסיד מעות הקידושין להבטל שהי' בטעות בשביל גזירה שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה ולא דמי כלל להאי דאמימר דהוי קידושין גמורים ואפי' אי נימא דבקדושי ספק א"צ להחזיר הקדושין היינו בשאר ספיקות לגבי ממון גופו כיון שהי' מוחזקת אין להוציא ממנה דדלמא הוי קדושין אבל קדושין שקבלה האב דמדינא צריך להחזיר לבעל כתרוצא דר' אשי אין להפסידו בשביל גזירה

שם ואם תמיד אינה נראית אינו מום. המחבר סתם סתם ויש לפרש דאפי' אם הי' גדולה או יש בה שער אינו מום כיון דאינה נראית והיינו כדעת הרמב"ם דבשומא אפי' גדולה בעינן דוקא על הפנים אבל כשאינה נראית אינו מום בין באשה ובין בכהנים ונראה דהרמב"ם מפרש דר"פ דמשני בעומדת תחת כיפה באמת א"צ שינויא דריב"ח ומיירי בגדולה או יש בה שער אלא דבכהנים כיון דזימנין דלא מיתחזי יוכל לכסות אותו בשעת עבודה במצנפת והוי כמו הא דמשני לעיל גבי ריח הפה כמי אפשר דנקיט פלפלא בפומי' בשעת עבודה אבל באשה הוי מום כמו התם אלא דקי"ל כשנוי' דר"י בר חנינא כמ"ש לעיל דר' פפא לשיטתי' אזיל

שם בהג"ה בד"א כשדרך הבנות לילך במרחץ וכו' כתב הפרישה מדלא כ' בד"א כשגם היא רגילה לילך למרחץ משמע דס"ל דאף אם היא אינה רגילה לילך למרחץ. אפ"ה אמרינן דסביר וקיבל משום דכיון דשאר בנות רגילות לילך למרחץ והיא אינה הולכת ה"ל לשום לבו על הדבר דשמא משום מום שבה היא מונעת עצמה מלילך וכיון שלא שם לבו. לחקור אחר זה אמרינן דסבר וקיבל אף אם יהי' בה מום עכ"ל וכן יש לדקדק מלשון הש"ע בסי' קי"ז ס"ו שכ' בד"א במקום שמנהג הנשים להלך בשוק וכו' אך נראה דלפי הדיוק הזה בלשון הטור בסי' זה דמיירי דהתנה בפי' ע"מ שאין בה מומין ע"כ צ"ל דהתנאי הי' על נכפה וריח הפה שאין יוכל לבדוק במרחץ כמ"ש התו' בדף ע"ה בד"ה אבל במומין וכו' וזה דוחק דמנ"ל להטור דין זה ואפשר לפרש דברי הטוש"ע דאם אינו ידוע אם הולכת למרחץ אמרינן מסתמא כיון דדרך הבנות לילך גם היא הלכה אבל אם ידוע בעדים שלא הלכה י"ל דהוי ס"ק וכ"ש כשהתנה בפי' וצ"ע

סעיף ה' המקדש אשה סתם וכו' משמע דאין חילוק בין אם הוא לפנינו ואומר שמקפיד ובין שאינו לפנינו כגון שמת ואח"כ נמצא הסימפון לעולם הוי ספק ולא אמרינן כיון דאפי' עומד לפנינו אינו אלא ספק א"כ כשאינו לפנינו ואינו ידוע אם מקפיד ה"ל כמו ספק ספיקא אלא דכולה חד ספיקא הוא דהא פירש"י אהא דאמר רבא תנא ספיקא מספקא ליה על סתם אדם אם אפשר באשה נדרני' או לא וכו' משמע דאזלינין בתר סתם בני אדם בדבר דהוי קפידא אמרינן דמסתמא יקפיד ובדבר שאין דרך להקפיד אמרינן נמי מסתמא לא יקפיד א"כ הוי כולא חד ספיקא וכן נר' דמוכרח ממה שהקשה התוס' והרא"ש על מתני' דקתני ע"מ שאין עלי' נדרים דמאי אירי' ע"מ אפי' בסתם כמי דהא בפ' אע"פ גזרינן שלא תאכל ארוסה בת ישראל בתרומה גזירה משום סימפון וכו' ומאי הושי' דלמא התם חיישינן שמא ישמע ויקפיד ומתני' קמ"ל דבהתנה בפירוש אפי' בסתם לא הוי קידושין אע"כ ס"ל דאין חילוק דאי הוי קפידא קפידא אמרינן נמי דמסתמא יקפיד וזה דלא כסברת הר"ר אברהם מברגווילי שכתבו התו' בריש יבמות בד"ה או שנמצאו וכו' אבל לאחר מיתה דלמא אם הי' קיים הי' מקפיד וכו' ועמ"ש בחידושי כתובות בלשון התוס' שם ועוד נ"מ בקדשו שנים אשה אחת בזא"ז ומתו ואח"כ נמצא בה סימפון דאין חוששין לקדושי שני ולא אמרינן דשמא הראשון הי' מקפיד והשני לא הי' מקפיד ותפסו קדושי שני משום דאזלינן בתר סתם בני אדם וכה"ג אמרינן בפ' האומר דף ס' גבי הא דאמר אביי בא אחד ואמר לה וכו' דלא חיישינן להכי ע"ש

שם ה"ז מקודשת מספק כתב הח"מ דאם שתק כשנודע לו אף דצוח לבסוף הוי קדושי וודאי ולא ידעתי מנ"ל הא דלא נימא בהא הוכיח סופו על תחילתו כדקיי"ל גבי מתנה בשתק ולבסוף צוח דהוי ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כדאיתא בחולין דף ל"ט ע"ב ולעיל סי' ליד סעיף י"א גבי קטנה שנתקדש' שלא לדעת אביה פליגו בזה הפוסקים אי שתיקה הוי כנתרצה. ואין לדמות להא דאיתא לקמן סי' קי"ז סעיף יו"ד בא על אשתו ושהה כמה ימים וכו' דהתם כיון דחזקה דא"א שותה בכוס אלא א"כ בודק א"כ כיון שבא עליה לאחר הבדיקה וודאי נתרצה וכן בהגיע זמן ולא נישא' דאמרינן שם בדף נ"ז ע"ב דמיבדק בדיק לה אע"פ ששתק כיון דנותן לה מזונות בתר הכי מוכח דנתרצה ואפשר דס"ל להח"מ כיון דבל"ז הוי ספק קדושין ובהוכיח סופו על תחילתו נמי קי"ל דהוי ספק ה"ל כמו ספק ספיקא וצ"ע

סעיף ו' והלכה אצל רופא וריפא אותה וכו'. כתבו הח"מ והב"ש אפי' ריפא אותה קודם שנודע לו והוא מוכרח לפמ"ש בסעיף ב' דאם התירה חכם לאחר שנודע לו נתבטלו הקדושין א"כ ע"כ ברייתא מיירי קודם שנודע לו ואפ"ה לא מהני אם הלכה אצל רופא ולכאורה קשה הא דאמרת ארוסה אוכלת בתרומה בהגיע זמן ולמשנה אחרונה משנכנסה לחופה משום דמיבדיק בדיק לה כדאיתא בכתובות דף נ"ז ע"ב ולא חששו שמא יודע לו אח"כ שהיה בה מום ונתרפאו כבר בשעת בדיקה וכשיודע לו יקפיד ויבטל הקדושין: וצ"ל דלא חיישינן להכי כיון שעתה אין בה מום לא חששו שמא הי' בה מום ונתרפא ולפ"ז אם באמת נמצא שהי' בה מום ונתרפא אפי' לאחר שנכנסה לחופה ושהה עמה כמה ימים הוי טענה לענין כתובה ולא הוי אלא ספק מקודשת דלא שייך לומר דראה ונתפייס די"ל דבדקה אחר שנתרפא אך הנראה לענ"ד יותר די"ל דהא דאינו מועיל אפי' נתרפא היינו דוקא בהתנה בפירוש אבל בקדשה סתם כיון דאזלינן בתר סתם בני אדם י"ל דסתם ב"א אינם מקפידים על מומין שנתרפאו דדוקא כשהתנה בפירוש ע"מ שאין בה מומין אמרינן דמקפיד אם יש בה מום ולא תתקדש אפי' היכא שתוכלו להתרפאות ולהכי לא חיישינן לסימפון בסתם בני אדם ועיין בחידושי כתובות דף ע"ד ע"ב בתוס' ד"ה חכם וכו' שכתבתי דבזה יש ליישב קושי' התו' במתני' דנקיט קדשה על תנאי דבפ' אע"פ משמע דאפי' בסתם אינה מקודשת משום דמתני' מיירי אפי' מתרפא כמ"ש לעיל עוד נראה לענ"ד דמוכח הכי ממ"ש הח"מ והב"ש דאם בשעת קדושין כבר נרפאו המומין שהי' בה קודם קידושין מקודשת דהא לא התנה ע"מ שלא הי' בך מומין מעולם וכו' והיינו מדהתנה ע"מ שאין בה מומין משמע שאין בה עתה מומין אבל אינו מקפיד על מומין הקודמין ואי נימא דבסתם נמי הוי קפידא אפי' אם נתרפאו אין לחלק בין נתרפאו קודם הקדושין או לאחר הקידושין אלא ע"כ דבסתם אין קפידא אם נתרפאו אפי' נתרפאו לאחר אירוסין וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם והש"ע שכתבו דוקא אם התנה וצ"ע

שם אבל אם התנה האשה וכו' לשון הרמב"ם אם הוא התנה ע"מ שאין עליו וכו' וכן הוא לשון רש"י בד"ה אבל הוא וכו' ועיין בחידושינו שם שכ' די"ל דדוקא אם התנה הוא דכיון שהוא בעצמו יודע שיש בו מומין ע"כ כוונתו אם יתרפא ועל דעת זה נתקדשה לו אבל אם היה התנם י"ל דמקפידת אפילו אם נתרפא. מיהו מלשון הרמב"ם שכתב דאין תנאי לאיש משמע דאין חילוק וצ"ע

ומה שנסתפק הח"מ אם מהני אם נתרפא לאחר שנודע לה נראה לכאורה דבתנאי האשה גרע טפי ואפי' החולקים דס"ל אפי' בנודע לה מהני היתר חכם הנ"מ בתראי המקדש אבל בתנאי על מומין שלו בוודאי דעתה שאם יודע לה ותקפיד יתבטלו הקידושין דאל"כ תהי' אסורה לעולם שמא יתרפא וראי' לזה ממה שהקשה הרא"ש בסי' ל"ח סעיף י"ח בע"מ שאראך מנה דמה גבול יש לו ומהרש"ל כתב שם בדעת תרמ"ה דדעתה היה כשתבע אותו צריך להראות לה ע"ש א"כ ה"כ נימא הכי דע"כ היה דעתה שאה יודע לה ותקפיד נתבטלו הקידושין אך הר"ן כתב בנדרים דף פ"ה דאם התנה על נדרים שלו חיישינן שמא ילך אצל חכם ויתר ע"ש ואפשר דמודה שיכולה לתבוע אותו ואם לא ירצה להתיר לה מיד מותרת להינשא כנ"ל בע"מ שאראך מנה. וצ"ע על הר"ן שלא הביא שם דברי הירושלמי כמו שהביא בכתובותי וצ"ע

סי' מ' סעיף א בפרוטה זו לאחר למד יום וכו' עיין בחידושנו ר"פ האומר שכתבנו דנראה דאפי' אם היה פחות מש"פ בשעה שנתן לה ובסוף למד יום נתיקר וש"פ מקודשת וראיה מהא דאמרי' שם בדף נ"ג בקדשה במעשר אע"ג דבמקומו אינו ש"פ מקודשת כשיגיע לירושלים מיהו היכא דנאבד או נאכל קודם שהיה ש"פ וודאי אינה מקודשת כדמשמע משה דהיכא דאיתנס באורחא לא הוי קידושין ולכאורה נראה דאם היה ש"פ