המקנה - קונטרס אחרון שנב

עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל ונתן לה ש"פ ה"ז מקודשת מיד עד שיאמר לא דברתי ולא עשיתי וכו' ומפר ש הרא"ש שם דנאמן לומר קיימתי התנאי כיון שאין האשה יכולה להכחישתו וכו' ולא פליגו רבנן אהא דאמר ר"מ שהוא נאמן על קיום התנאי וכו' ובפ' מי שאחזו גבי אתקין שמואל בגיט' דש"מ כתב הרא"ש וז"ל ותניא בתוספתא דקדושין פרק האומר ע"מ שאדבר עליך לשלטון או אעשה עמך כפועל וכו' עד שיאמר אם לא דברתי אם לא עשיתי וכו' ומפרש לה הרא"ש שם היינו דבעינן תנאי כפול ונראה דאין דברי הרא"ש סותרים זא"ז שהרי כ' בקדושין שם בסוף דבריו וז"ל ומיהא קשיא אמאי לא חיישינן שמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין וכו' הלכך צריך לפרש אם נתקיים התנאי כלומר אם ידוע בעדים שנתקיים התנאי מקודשת וודאי ואם לאו אינה מקודשת בוודאי אלא ספק מקודשת עכ"ל משמע דס"ל דכיון דאינו נאמן לומר שעבר על התנאי הכא נמי אינו נאמן לומר שנתקיים התנאי וכ"ש הוא כיון דמיירי בקוה ועשה א"כ אם נאמן לומר שעשה כ"ש שנאמן לומר שישב ולא עשה לכך הוצרך לומר דאינו נאמן אף על הקיום. ומ"ש נתקיים התנאי היינו נתקיים בעדים ונראה דס"ל להרא"ש דאין סברא לומר דר"מ פליג וס"ל דהבעל נאמן בין לקיום ובין לביטול דאי פליגי בהא ה"ל לרבנן לפרושי אם נתקיים בעדים כמ"ש הרא"ש בתחלה ותו דא"כ מאי פריך הש"ס ועוד תני חיישינן שמא יש לו ה"ל לשנויי הא ר"מ והא רבנן אע"כ דס"ל להרא"ש להמסקנא דגם לר"מ אינו נאמן לא לקיום ולא לביטול א"כ תו אין לפרש כמו שפי' הרא"ש בתחילה עד שיאמר היינו שיאמר אם נתקיים דהא אמירתו לא מעלה ולא מוריד ולעולם הוי ספק קדושין ע"כ צ"ל כמו שפי' הרא"ש בגיטין שם דקאי על תחלת התנאי שיהי' כפול לפ"ז אין מן התוספתא הכרע ולדעת הרא"ש לעולם הי' ספק מקודשת ואינו נאמן כלל לא לקיום ולא לביטול הנה לכאורה משמע מדברי הרא"ש דדוקא כשאינה יכולה להכחישתו אבל אם הי' מכחישתו ואמר שלא עשה עמה נאמנת והטעם פשוט כמ"ש הר"ן והסמ"ע בח"מ סי' רמ"א לפי שהוא בקום ועשה מוקמינן מסתמא שנשאר. הדבר כמו שהי' מעיקרא מש"ה צריך להבי' ראי' שנשתנה הדבר ולא קיים התנאי ומזה נסתר מ"ש הב"ח להחמיר דאם הוא אומר שנמחל התנאי והי' מכחישתו דהוי ספק מקודשת דהא כיון דטענת מחלת לי' אין להאמינו אלא במיגו דקיימתי כדאית' בח"מ סי' ע"ח וכיון דאינו נאמן על הקיום ה"ה דאינו נאמן על הביטול מיהו י"ל דהא דכ' הרא"ש דנאמן לומר קיימתי התנאי לפי שאין האשה יכולה להכחישתו וכו' היינו לפי מאי דפירש בתחלה שהוא נאמן לומר קיימתי התנאי שיהי' קדושין גמורי' דאם בא אחר וקדשה אינו כלום ע"ז כתב כיון שאין האשה יכולה להכחישתו אבל אם הי' מכחישתו י"ל דהוי ספק והטעם משום דלפי מאי דסבר בתחילה דהוא נאמן על הקיום או על הביטול אף דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו משום דכיון שנתקדשה אף שהי' על תנאי כבר איתרע לה חזקת פנוי' כמ"ש וממילא דעד, א' נאמן בין להתיר ובין לאסור אבל אם הי' מכחשתו אותו ה"ל ע"א בהכחשה והוי כאילו אין שם עד כלל והוי ספק מקודשת ובזה א"ש דברי הב"ח שכ' דיש להחמיר והיינו כדעת הרא"ש דאפי' הי' מכחשתו י"ל דגם הי' אינה נאמנת כמו ב"מ שיש לי מנה לעיל בסעיף י"ד וע"ש הח"מ והב"ש מה שכתבו בשם ה רי"ו ולא דמי לאומרת לא קדשתני דהכא שאני כיון דאיתרע כנ"ל ומיהו בדברי הרמב"ן מפורש דנאמנת שכתב וז"ל כל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז או ע"מ שאתן לך כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראי' לפיכך בקדושין הי' נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן ואסורה עכ"ל והר"ן כתב שם יותר מזה וז"ל ומיהו בתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקדושין ובין בגירושין כל א' נאמן בשאין חבירו מכחישו אבל במכחישו כגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שלא תשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה ע"מ שלא תשתי יין עד יום פלוני כתב הרמב"ן ז"ל שנראו הדברים שאע"פ שאמר לה עברת על תנאך מגורשת ולאו כל הימנו לאוסרה עכ"ל וצריך להבין למה הי' נאמנת בקדושין לומר שעבר על תנאו ושתה יין כיון דמן הסתם הוא בשב ואל תעשה ונר' לענ"ד דהטעם הוא כיון דהי' מכחישו נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה כי היכא דקי"ל באומרת לבעלה גרשתני נאמנת אפי' בארוסה כדאית' בגיטין דף פ"ט ע"ב ה"נ נאמנת לומר לא קדשתני אף דאיתר' חזק' פנוי' כמ"ש לעיל מ"מ איכ' חזק' דאין אשה מעיזה ובזה י"ל מ"ש הרמב"ן שם בע"מ שתתן לי דהיא נאמנת אפי' להתירה לשוק היינו נמי מטעם חזקה דאין אשה מעיזה ולפ"ז היכא דשניהם אומרי' שעבר על התנאי בתנאי שהוא בשב ואל תעשה י"ל דאינם נאמנים וגרע טפי ממכחישות אותו משום דתו לא שייך חזקה דאין אשה מעיזה וכ"ש כשהוא לבד אומר דעבר על התנאי כמו שנסתפק בזה הב"ש יצא לנו לדעת הרא"ש לעולם הוי ספק ואינו נאמן בין לקיום ובין לביטול ואין מחלק בין קום ועשה ושב ואל תעשה ולדעת הר"ן בשב וא"ת נאמן בקום ועשה אינו נאמן על הקיום ולדעת הרמב"ן נאמן על הקיום אפי' בקום ועשה. וכבר כתבנו לעיל בסעיף י"ד דנר' דבתנאי להבא אפי' שב ואל תעשה אם אמר הבעל שעבר על התנאי נאמן לבטל הקידושין במיגו דאי בעי מגרש לה וצ"ע על הרא"ש שכתב דאינו נאמן לומר לא דברתי ולא עשיתי ומדמה לה לע"מ שיש לי ואמר שאין לו וכבר כתבנו דהתם כיון שסותר דבריו הראשונים לא מהימן במיגו משא"כ בתנאי להבא ועמ"ש לעיל בסעיף י"ד לשיטת הרמב"ם דחיישינן שמא הוא מתכווין לקלקלה ע"ש

סימן ל"ט סעיף א' ואינה צריכה גט וכו' בירושלמי והביאו הר"ן איתא פלוגתא בזה אי חיישינין שמא תלך אצל חכם ויתיר את הנדר והב"ש כתב בשם הרי"ו דפסק לחומרא דחיישינן שמא תלך אצל חכם להתיר את נדרה ואע"ג דלקמן סי' קמ"ג איתא בתנאי שב ואל תעשה לא חיישינין שמא תעבור על התנאי אבל כאן חיישינן שמא תלך להתיר את נדרה אף שאין כוונתה לקלקול רק כוונתה לשם מצוה וכן נר' דיש להבי' ראי' ממה שאמרו המוציא אשתו משום נדר לא יחזיר משום קלקולא ולא אמרינן דמסתמא לא תלך אצל חכם להתיר שלא תקלקל את עצמה אע"כ דחיישינן שנתכווין להתיר את הנדר ולא אל לבה שע"י זה תקלקל ויהי' ברי' ממזרים. ונר' דלפי טעם זה הי' תקנה שתדור נדר הזה עוד פעם על דעת רבים דקי"ל דאין נדר חל על נדר ואם התיר נדר הראשון חל נדר השני וכיון דעל דעת רבים אין לה התרה תו ליכא למיחוש שתלך להתיר נדר הראשון כיון דעכ"פ אסורה מחמת כדר השני שאין לו הפרה למה תקלקל את עצמה להתיר נדר הראשון כמ"ש התוס' בדף ע"ד ע"ב בד"ה חכם עוקר וכו' בנדרים דלאו בני היתר וכו' והיינו כדר שעל דעת רבים כמ"ש בחידושינו שם. וכה"ג כ' הב"י בס"ס קנ"ו בשם הרי"ו שנסתפק הרא"ש אם נדרה על דעת רבים אם מהני שלא להצריכו כרוז לכהונה ע"ש ומשמע שם דלא חיישינן שמא יתיר לדבר מצוה והב"ש כ' דלפמ"ש לקמן דבנודע לו הנדר תו לא מהני התרה ליכא חשש זה. אלא דהירושלמי מיירי דאסורה להינשא קודם שנודע לו והקשה ע"ז דתיפוק לי' דאיכא חשש שמא ימחול על התנאי ונדחק בזה ולפמ"ש לעיל בסי' ל"ח סעיף ל"ה המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל וכו' דאם מחל התנאי הקדושין חלין בשעה שמחל דלא ה"ל מלוה כמ"ש שם אבל לא למפרע משום דקי"ל דאין ברירה אתי שפיר בפשטות דליכא למיחש למחילה כיון דכבר נישאת וחזרה מקדושין הראשונים תו לא מהני מחילה כמו במקדש לאחר למ"ד יום דאם נישאת לאחר נתבטלו הקדושין הראשונים א"כ י"ל דירושלמי ס"ל כמ"ד אין ברירה אך הא קשי' לי דאפי' למ"ד דבנודע לו הנדר נמי מהני התרה מ"מ לדעת הרא"ש לעיל בסי' ל"ח סעיף ל"ז דבתנאי ע"מ קודם קיום התנאי יוכל להוסיף או לגרוע וה"ה דיכול לבטל הקדושין כששניהם רוצים וכן דעת הרמב"ם כמ"ש הב"ש בס"ס קמ"ד ס"ק ט"ו. א"כ נר' דבכה"ג אף דנימא דהתרת חכם הוי כקיום התנאי ע"מ שאין עלי' נדרים מ"מ קודם התרת חכם הוי כמו שאר תנאי' קודם קיום התנאי ואם שניהם רוצים יכולין לבטל הקדושין אפי' אם נתקיים התנאי ויש לחלק כיון דנעקר הנדר עדיף טפי מקיום התנאי וצ"ע

שם וה"ה לנדרים שבינו לבינה וכו' כתב הח"מ דוקא בנטולה מן היהודים וכיוצא בהן. ולענ"ד יש להסתפק בנטולה אני מן היהודים דאפי' לא התנה דקי"ל בסתם דצריכה גט אבל נדר זה ברע טפי מן מום דאיילונית דא"צ גט כמ"ש הב"ש בס"ק ט"ו כיון שאינו ראוי לנשואין כלל ובזה א"ש דלא נקט ר' יוחנן נדרים שבינה לבינו משום דע"כ מתני' לא מיירי בהכי דא"כ אפי' במקדש סתם נמי ועוד נר' לפמ"ש לקמן דמתני' מיירי בנדרים אפי' כבר עבר זמנם כמו במומין שנתרפאו כמ"ש התוס' משום העונש בזמן הנדר אפשר בנטולה אני מן היהודים דלא שייך שלא נזהרה מן הנדר בזמן האירוסין דהא אסורה לכל י"ל דאין קפידא בזה ולהכי לא חשיב לה ר' יוחנן

סעיף ב' הי' עלי' נדרים וכו' ז"ל הרא"ש והלכה כר"מ דאין אדם חש על ביזוי זה שתוכל להביא ג' הדיוטות לביתה ויתירו לה וכן סובר ת"ק דקאמר לא יחזור בהן בכל ענין וכו' ולכאורה אין דברי' מובנים דלא שייך לפסוק הלכה כר"מ מטעמא דנפשי' ולהכריע בין התנאים ונר' דעיקר טעמא דפסיק כר"מ הוא מדדחק רבא לאוקמי שם הברייתות כר"מ ש"מ דס"ל הלכה כר"ע וע"ז בא הרא"ש ליתן טעם לדברי רבא דפסק כר"מ אף דלפי שנוי' דרבא עצמו בגיטין דף מ"ו ע"ב דר' יהודא ס"ל בצריך חקירת חכם כר' אליעזר וקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י וע"ז תירץ דס"ל לרבא דמסתברא טעמא דר"מ שתוכל להביא ג' הדיוטות לביתה ואינה צריכה להתבזות בפני חכם וס"ל דר"י לטעמיה דתני' בבכורות דף ל"ז הפרת נדרים בשלשה ר' יהודא אמר אחד מהן חכם א"כ צריך לילך ולהתבזות בפני חכם להתירה