המקנה - קונטרס אחרון שמח

דכוונתו הי' על מנה שיש לו במקום אחר וכיון דנאמן לומר שזה המנה שהי' בידו אינו שלו תו לא הוי וודאי קדושין ותו נראה דאפי' בלא מיגו אם הוא מודה לחבירו שזה המנה שבידו הוא של חבירו דקי"ל דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי עדיף טפי מחזקה דמה שביד אדם הוא שלו כמו שיבואר בסמוך ובאמת בדברי הר"ן אינו מפורש דהוי וודאי קדושין כשהוא אומר שאינו שלו דיש לפרש דבריו דמיירי כשהוא אומר שהוא שלו אלא דאין עדים על זה הוא מהימן מטעם חזקה ולפ"ז י"ל דמ"ש הטור דבעינן עדים שים לו ולא כתב מטעם חזקה היינו משום דכתב ואפי' הוא אומר שאין לו ובזה לא מהני חזקה כנ"ל

אך לפ"ז כשאינו מכחיש דבריו הראשונים כגון שהתנה בתנאי להבא אפי' בתנאי שהוא שב ואל תעשה אם אמר אח"כ שעבר על התנאי הוא נאמן במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וזהו דלא כמ"ש בב"ש בססי' זה. ואפשר דס"ל דאין זה מיגו דאי הוי אמר שגירשה היה נאסר בקרובותיה. אך התוס' כתבו בב"ב דף קל"ד דאע"ג דאם היה מגרשה הי' פוסלה מן הכהונה אפ"ה אמרינן מיגו לפוטרה מיבם ותליא בפלוגתא אי אמרינן מיגו לחצי טענה כמ"ש בחידושנו דף ס"ד בסוגיא דנשבית ופדיתי וע"ש שהוכחנו דהיכא דהוי מצי למיטען גם טענה זו לכ"ע אמרינן מיגו לחצי טענה ה"נ אף שיפטרנה בגט יכול לומר שעבר ג"כ על התנאי מיהו בזה י"ל דכיון שיתן גט ממילא אסור בקרובותיה אפי' הוא מכחיש הקדושין כדאיתא לקמן בסי' מ"ח ס"ו ותו כיון דבידו לגרשה עדיף טפי ממיגו דקי"ל בכ"מ דע"א כשהוא בידו נאמן כדאיתא בגיטין דף נ"ד. ונראה לע"ד דזהו כוונת הרמב"ם שכתב בפ"ז בע"מ שיש לי ר' זוז וכו' והוא אמר אין לי כדי לקלקלה וכו' לכאורה אינו מובן דמה הוצרך לתת טעם כדי לקלקלה ולפמ"ש הוא נכון משום דהיה ראויה להיות נאמן לבטל הקידושין במינו דאי בעי מגרשה אלא דהרמב"ם לשיטתו אזיל שכתב בפרק י"ב מה"ג בבעל שאמר גרשתי אינו נאמן שמא יתכווין לקלקלה והיינו דמש"ה אינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה ונראה דהיינו טעמא שכתב הרמב"ם בע"מ שיש לו בית כור עפר במקום פלוני ואין לו חיישינן שמא יש לו ומתכוין לקלקלה אע"ג דאיכא חזקה שאין לו שם כמ"ש הרא"ש והביאו הטור מ"מ חיישינן שמא יש לו עדים שקנה באותו מקום בית כור עפר והוא מתכוון לקלקלה והרא"ש לית לית הך סברא וכמ"ש הרשב"ם דטעמא דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן הוא משום דקלא אית ליה ולדידיה שייך הכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וצ"ע

סעיף טו אם ידוע בעדים וכו' משמע דבעינן שיש לו פקדון ביד חבירו אבל אם חבירו חייב לו מנה לא מהני כי היכא דאמרינן בע"מ שיש לי מנה דאפי' הוא משועבד לאחרים הוי קדושין ה"נ איפכא אם הוא יש לו חוב על אחרים אין בזה קיום התנאי מיהו ביש לו עסקא אצל. חבירו י"ל דהוי כמו פקדון כדאמרינן בסמוך בסעיף י"ח בע"מ שאראך משום דנקרא שם בעלים עליו כמו שיבואר שם בס"ד

שם שיש לו מנה ביד פלוני וכו' כתב הח"מ ואם אותו פלוני מודה לפנינו נראה דהודאתו הוי כעדים ומיהו י"ל דאין האשה סומכת וכו' והב"ש בס"ק ל"א כתב אם אמר ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אע"פ דמהני הודאתו לחייב את עצמו מכאן ולהבא מ"מ אינו ידוע אם הי' אצלו בשעת הודאתו עכ"ל ולענ"ד נראה דדברי הח"מ נכונים דכיון דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי מקרא נפקא כדפירש"י בקדושין דף ס"ה ע"ב בד"ה הודאת בע"ד וכו' מדכתיב כי הוא זה וכו' אין לחלק דוודאי דנאמן אפי' למפרע שהפקידו בידו כאילו הי' עדים על זה תדע דהא קרא כי הוא זה כתיב גבי מודה במקצת הטענה והיינו הודאה לשעבר כדאי' בריש ב"מ דף ה' חדא מתה בפשיעה ע"ש ותו דאמרינן בכריתות בר"פ אמרו לו דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אלא די"ל דאין דעתה סומכת עליו וכמ"ש הח"מ

סעיף ט"ז שיש לי מנה בידו וכו' כתב הב"ש היינו שיש לו בשעת קדושין דוקא וכו' ואינו מוכרח דאפשר כיון שאמר ע"מ שיאמר פלוני שהוא להבא קאי נמי שיש לי על שעת האמירה וכן אם אמר ע"מ שאברר בעדים שיש לי מנה יש לומר דקאי על שעת אמירת עדים ולא דמי למ"ש הב"י בשם הרי"ו דאם אמר ע"מ שאראך מנה שיש לי דאית ליה השתא משמע ולא הוי קדושין אלא א"כ שהראה לה ממעות שהי' לו בשעת קידושין דהתם שאני דלא הוי צ"ל שיש לי דממילא משמע מנה שלו כדלקמן סעי' י"ח ועכ"פ לא הו"ל למימר אלא ע"מ שאראך מנה שלי ומדקאמר שיש לי משמע דאית לי' השתא ומ"ש הלבוש דאם, אמר לפלוני שיש בידו ואפי' אין לו בידו הוי קדושין משמע דאפי' לא הודה הודאה גמורה או אתם עדי ויכול לומר שלא להשביע נמי מהני כיון שקיים התנאי באמירה צ"ע דמ"ש מע"מ שאראך מנה דאמרינ' לא נתכוונה זו אלא לראות מנה משלו ה"נ י"ל שלא נתכוונה אלא לראות משלו ומה שאמר שיאמר אותו פלוני היינו דאינ' סומכת על עדים שאמרו שיש לו ביד פלוני עד שיודה פלוני בעצמו

סעיף י"ח בהג"ה וי"א דאפי' אם הגיע מחלקו וכו' הוא מדברי הר"ן שכ' כיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד לא חשיבא כשלו דיקדק הב"ש כזה דבהגיע הזמן הוי כאילו הי' בידו נראה דקשיא לי' להרמ"א דאי נימא דדוקא לא הגיע זמן העסק קשה דהא יוכל לחזור בו כדאיתא בח"מ בסי' קע"ו סעיף כ"ג ומ"ש הב"ש דמיירי הכא כשקיבל עם אחר והוא דוחק גדול ותו קשה דמאי בכך דרווחא לקרנא משתעבד דהא אפי' במנה המשועבדת לב"ח הוי קידושין ומאי אולמי' דהאי שיעבודא טפי דלכאורה הכא עדיף טפי דאינו אלא משועבד מספק שמא יפסיד הקרן והעיקר בזה דודאי צריך ליתן טעם כיון דכל עיסקא הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון וכיון דביש לו מנה אפילו לוה מנה זו מאחרים ומשועבדת להם אפ"ה הוי קידושין כיון דהא בידו א"כ ה"נ נימא דבפלגא מלוה הוי שלו ואפי' אם אין שם רווח כלל אלא דהטעם הוא דעסקא ברשות ארי' קיימא אפי' פלגא דמלוה דמהאי טעמא אין בעל חוב גובה ממנו כדאית' בב"מ דף ק"ד ע"ב דלהכי קרי ליה עסקא וכו' ע"ש והוי כאילו משועבד לו מעכשיו דלא הוי שלו כמ"ש רי"ו בשם הרמ"ה וה"ה אם יש שם ריווח כיון דרווחא לקרנא הוי כאילו קנוי הריווח לבעל המעות מעכשיו ואינו בחזקת שלו דאם יהי' הפסד אה"כ בקרן יהי' זה הריוח במקום הקרן וזהו שאמרו רווחא לקרנא משתעבד שהרווח משועבד להיות במקום הקרן מעכשיו לבעל המעות וכיון שכן הוא כל העסק נקרא על שם בעל המעות עד החלוקה אף שיכול לחזור מן העסק מ"מ כל זמן שלא חזר בו ורוצה להתעסק אינו נקרא שמו עליו וכה"ג איתא בב"מ דף יו"ד כמה דלא הדר ביה וכו' ומ"ש הר"ן דכיון שלא הגיע זמן העסק וכו' רצונו דכיון דכל שלא הגיע זמן העסק דהיינו שרוצים לחלוק רווחא לקרנא משתעבד לכך לא חשיבא כשלו עד החלוקה כמו הקרן עצמו ויותר מזה כתבנו בחידושינו דבדין זה שאמר על מנת שאראך דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו והיינו דכשהוא בידו הוא בחזקתו אבל כשיש לו עסק מאדם אחר אפי' אם עדים מעידים שיש לו מנה משלו זולת העסק. מ"מ כיון שאמרה שיראה לה אין האשה סומכת דעתה על זה וסוברת שמא הוא מן העסק כדאיתא בח"מ סי' צ"ט דאם יש לו עסק מן אחרים אזלא ליה חזק תו דעה שבידו הוא שלו וזה לא הי' כוונתה אלא שתדע הי' בעצמה שאינו מן העסק

שם בהגה"ה לא הי' לו בשעת קדושין וכו' י"א דמקודשת וכו' זהו דעת הרמ"ה והרא"ש חולק ע"ז וס"ל דצריך שיהי' לו בשעת קידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותך. וצריך להבין דבריו דהא באומר ע"מ שאתן לך מאתיים זוז משמע בפשיטות דא"צ ליתן לה דוקא מאתים זוז שהי' לו בשעת קידושין א"כ ה"נ אין גבול לדבר דנהי דאם אומר שעדיין רוצה לקיימו כותבין עליו אגרת מרד לאחר י"ב חודש כדאיתא לקמן סעיף ל"ו מ"מ הא יוכל לומר שאין לו עתה ויקיים תנאי כשיהי' לו ואפ"ה אמרינן דמהני אפי' בלא הי' לו אותו מנה בשעת קידושין ולא אמרינן דדעתו ליתן לה מיד משום דא"כ אין גבול לדבר ונראה דבאומר ע"מ שאתן לך מאתים זוז אין חוששת כל כך שמא ידחה אותה ויאמר שאין לו ורוצה לקיים תנאי כשהי' לו דכיון דקי"ל לקמן בר"ס נ"א דאיש ואשה שפסקו ביניהם כמה יתן לה עמדו וקידשו הן הן הדברים הניקנים באמירה א"כ כשיאמר שהוא רוצה בקידושין יכולה לתובעו שיתן לה מאתים זוז שפסק לה וב"ד יגבה ממנו בע"כ אפי' מגלימא דעל כתפאי וממילא מתקיים התנאי ונראה דמה"ט כתבו דהזמן הוא י"ב חודש משום שהי' יוכל לומר שלא נתחייב ליתן לה אע"מ לכונסה אבל כשיגיע י"ב חדש שהוא זמן שמחוייב לכונסה יכול' לתובעו בב"ד שישאנה ויתן לה מה שהתחייב ליתן לה ואם יאמר שאינו רוצה לקיים תנאי ממילא יבטלו הקדושין כדאיתא לקמן בסעיף ל"ו אבל בע"מ שאראך כיון שאין עליו שום חיוב שלא אמר ליתן לה כלום שפיר כתב הרא"ש דאין גבול לדבר דיכול לומר שאין לו וכשיהי' לו יראה לה כן נר' לענ"ד ליישב דעת הרא"ש ומהרש"ל כתב ליישב דעת הרמ"ה דיש גבול לדבר דדעתה הי' כשתתבענו ולא יתן לה נתבטלו הקידושין בין יהי' לו ובין לא יהי' לו ובאמת היינו טעמא סעיף ל"ו כשיאמר שאינו רוצה לקיים תנאו דבטלו הקידושין ולא אמרינן שיוכל לחזור בו ולומר שרוצה לקיים תנאי כמו בתנאי ע"מ שירצה אבא כמו שהקשה הב"י שם משום דדעתו הי' כשיהי' בידו לקיים התנאי ויאמר שאינו רוצה לקיימו נתבטלו הקידושין ה"נ הכא אמרינן דהי' דעתה בין שיהי' בידו ובין שלא הי' בידו אם תתבע אותו להראות לה ולא יראנה נתבטלו הקידושין

סעיף י"ט על מנת שיש לי בית כור עפר כו' יש להסתפק כיון דקי"ל בפ' בית כור דאם אמר לו בית כור