המקנה - קונטרס אחרון שמג

אונס גדול מזה ואפ"ה אי לא הוי נתינה אינו גט ונראה דה"ה בקדושין כן דאפי' אם המניעה ממנה כגון שאמר לה ע"מ שאתן לך ר' זוז בתוך למד יום והיא הטמינה א"ע אע"ג דלא שייך בזה סברת הש"ך והח"מ דהיא אומרת מה לי לאונסך כיון שהעיכוב הוא ממנה ואפ"ה משמע מתקנתו של הילל דכיון שלא נתקיים התנאי לא הוי קדושין ובהא ניחא שלא הביאו הראשונים דין זה דכ"ש הוא מהאי דלקמן בסי' קמ"ג כנ"ל ואין להקשות על ר"ל מתקנתו של הילל דטעמא דר"ל הוא דס"ל דמה שאמר ע"מ שאתן לך היינו ע"מ שארצה ליתן לך ולא קי"ל כוותיה בהא. ופשוט דמיירי שלא ידעו שיבא האונס אבל אם ידעו שא"א לקיימו בסופו היינו מדתנן דס"פ השובר את הפועלים דאינו אלא כמפליג בדברים ואין קושיא ממתני' זו על ריש לקיש דתיפוק לי' שהוא אונס דיש לומר דידע בתחלה שהי' אונס גרע טפי כיון שידע והתנה עליו

סעיף ב' ושיהי' הן שלו קודם ללאו וכו' הנה התוס' כ' בקדושין דף ס"ב בד"ה בשלמא לרחב"ג וכו' וי"ל דאם לא שכב חשיב הן דמה שאנו רוצים שתעשה חשיב הן דומי' דאם יעברו וכו' ועיין בחידושינו שכ' דאין סברא זו מוכרחת אלא אליבא דר"מ שם כ' התוס' כן מתרי טעמא דהא אמרינן בשבועות ס"פ שבועות העדות דבאיסורא לא בעינן כל דיני תנאי אלא דסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ופירש"י משום הכתובה והיינו לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא אבל לפי מאי דקי"ל כתוב' מדרבנן אין הכרח לסברא זו ועוד דכיון דהוי תנאי לשעבר ה"ל כמעכשיו ועיין במל"מ ב"פ ו' מה"א ואין קושי' אלא אליבא דר"מ דס"ל שהשבוע' הי' אף שלא אטמא דהיינו שלא תזנה אח"כ ע"ש אבל למאי דקי"ל כרבנן דר"מ אין הכרח לסברא זו והיינו דמקשה רבא לשמואל בגיטין דף ע"ה דה"ל לאו קודם להן גבי אם לא מתי יהי' גט' אע"ג דהוא רוצ' שלא ימות כמו שהקשה הט"ז בי"ד בהקדמתו מ"מ לפי מאי דקי"ל אליבא דהלכתא אין הכרח לסברא זו ולכך תיקן גבי שכיב מרע לחזור ולומר אם לא מתי דממ"נ הוי הן קודם ללאו אך לפמ"ש הח"מ בס"ק ב' דאם סיים דבריו בהן לא מהני אפי' אם הקדים בתחילה הן ללאו ע"כ צ"ל דפשיטא ליה לרבא דלא כסברת התו' דאל"כ כיון שסיים באם לא מתי שרצונו בזה הרי סיים בהן. אך לכאורה יש להוכיח כסברת התו' מהא דאמר שם בשלמא לר"א היינו דכתב אז תנקי מאלתו וכו' והיינו לפירש"י שהתנאי הי' אם לא ילך אבל משפחתו לא יקח אשה מבנות כנען הרי הקדים לאו להן וצ"ל ע"כ כיון שרצונו בזה שלא יקח מבנות כנען ה"ל הן אך יש לדחות דהתם קיום השבועה מקרי הן שאם לא ילך יחול עליו השבועה ועמ"ש לקמן בזה

שם ושיהי' התנאי קודם למעשה וכו' פירש"י במתני' דף ס"א מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאם אמר הכי לא אתי תנאי ומבטל מעשה דמתנה דקדמי' וכו' ולכאורה משמע דלפ"ז אם הקדים המעשה לתנאי בכפילא כגון שאמר אם תתן תהי' מקודשת ולא תהי' מקודשת אם לא תתן הוי תנאי שפיר דלא שייך לומר דלא אתי תנאי ומבטל המעשה דא"כ כ"ש דאינה מקודשת מיהו מדברי התו' בד"ה חנקי כתיב וכו' וקשה דא"כ ה"ל מעשה קודם לתנאי וכו' משמע דס"ל דאפי' בלאו דהיינו את כי שטית בעינן נמי התנאי קודם וצ"ל דס"ל כיון דאמר ר"מ במתני' כל שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו' משמע דבעינן דוקא כתנאי ב"ג וב"ר ממש ועיין בחידושי שכתבתי די"ל דאין ראיה ממה שהקדים משה התנאי גם בלאו שאמר ואם לא יעברו וגו' ונאחזו ולא אמר ונאחזו בתוככם אם לא יעברו היינו משום שהתנה שאם לא יעברו יתן להם חלק בארץ כנען כדאמר שם בתחילת הסוגיא ואם הי' אומר המעשה קודם לתנאי דהיינו ונאחזו בתוככם אם לא יעברו וגו' הא כיון דהמעשה של ונאחזו בתוככם בארץ כנען הוא קודם לתנאי אם לא יעברו אפי' אם יעברו ויטלו בארץ גלעד אפ"ה יתן להם חלק בארץ כנען משא"כ גבי סוטה כיון דכבר אמר הנקי וחנקי ביחד דזה סותר את זה ואפשר דס"ל להתוס' דאפ"ה כיון דהנקי ומנקי ב' דברים הם צריך להקדים בכל אחד התנאי קודם כמו שמצינו בהני קראי דמייתי שם אם תטיב ואם לא תטיב וכן אם בחוקתי תלכו וגו' וכן אם תאבו ושמעתם וגו' והיינו משום דבכולהו הוי ההן והלאו שני דברים אבל אם אינו ענין אחד כמו אם תתן לי תהי' מקודשת ולא תהיה מקודשת אם לא תתן לי י"ל דמהני. שוב ראיתי במשנה למלך שנסתפק בזה ולענ"ד נראה כמ"ש וצ"ע ועיין מהרש"א מ"ש בתוס' ד"ה בשלמא לר"מ היינו דכתיב וכו' דלפירש"י אף שבתחילת התנאי הקדים מעשה לתנאי ובכפילא הקדים תנאי למעשה מהני התנאי ועמ"ש בחידושי דאין דבריו מוכרחים ועמ"ש עוד שם דכל היכא דליכא קום ועשה אלא מתנה בדבר שהוא שב ואל תעשה כמו באברהם שהתנה עם אליעזר שלא יקח אשה מבנות כנען אלא אם לא יתנו לו ממשפחתו לא בעינן תנאי קודם אלא בכפילא שהוא המעשה שיקח מבנות כנען אף שלא הי' רצונו בזה ע"ש

עוד נראה דלפי טעם רש"י ז"ל אם הקדים המעשה לתנאי אעפ"י א שחזר והקדים התנאי למעשה לא מהני דלא אתי התנאי ומבטל המעשה דקדים ולא דמי להאי דגיטין דף ע"ה דאם הקדים הלאו להן מהני כשחזר הלאו כמ"ש בהג"ה משום דהכא לא אתי הדיבור ומבטל מעשה דקדים וכן נראה מלשון הרמב"ם בפ"ו מה"א דין ד' שכ' אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתנו לי מאתים זוז תהיה מקודשת ואם לא תתנו לי לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל וכו' עכ"ל הרי דאע"ג דאמר אח"כ התנאי קודם למעשה כדינא אפ"ה כיון שהקדים המעשה בטל התנאי אף דיש לחלק דהתם מעשה גמור היה שנתן לידה כמ"ש הטור דזהו שיטת הרמב"ם דבעינן מעשה גמור אלא כיון דלפי פירושו במתני' בב"מ דף צ"ד דכל תנאי שיש מעשה בתחילתן תנאי בטל היינו אפי' תנאי גמור כראוי נילף מיניה לשיטת שאר פוסקים דיש מעשה בתחילתו היינו אפי' בדיבור כשהזכיר המעשה קודם ה"נ אפי' התנה אח"כ בתנאי גמור כראוי לא מהני מיהו י"ל לפמ"ש המפרשים בדעת הרמב"ם דאע"ג דרבא ס"ל בגיטין דף ע"ה דאפי' בדיבור בעלמא אם הקדים המעשה לתנאי רק בדיבור לא מהני לא קי"ל כוותי' אלא כשעשה מעשה כדמפורש במתני' שם כנ"ל דמשמע מעשה ממש מדקתני שיש מעשה בתחילתו דכל תנאי יש בו מעשה הל"ל כל תנאי שהמעשה בתחילתו משמע דמעשה ממש קאמר ועמ"ש לקמן בזה ולכאורה קשה על רבא מהך מתני' דמשמע דבעינן מעשה ממש וע"כ צ"ל דמתני' מיירי לאחר שעשה מעשה ממש התנה בתנאי גמור בכפילא וכל דיני התנאי כראוי ואפ"ה לא מהני כשעשה מעשה ממש אבל אם לא הקדים המעשה לתנאי אלא בדיבור בזה אם התנה אח"כ תנאי גמור בכפילא ותנאי קודם למעשה כדינא ביטל דיבור מעש' הראשון דאתי תנאי גמור ומבטל דיבור המעש' הראשון ובזה מתורץ מה שהקשו התו' בד"ה כל תנאי וכו' פי' בקו' וכו' וקשה דהא אמר בס"פ השוכר וכו' ולפמ"ש א"ש דאינו ענין זה לזה דהתם מיירי שהתנה אחר שעשה המעשה בתנאי קודם למעשה אינו ענין למ"ש רש"י ז"ל דמיירי בדיבור המעשה קודם לתנאי ולא חזר ואמר המעשה אחר התנאי דבהא מודה ר' חנינא ועיין בחידושי שכתבתי הכרח לזה דר"ח מודה בדיבור ובאמת הי' אפשר לומר דגם הרמב"ם ס"ל דבעינין בדיבור תנאי קודם למעשה כמשמעות דבריו כיצד האומר לאשה אם תתנו לי מאתיים זוז וכו' ומ"ש אח"כ בדין ד' אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן לה הדינר בידה וכו' וסיים מפני שהקדים המעשה ונתן בידה וכו' היינו דנקט דינא דמתני' דאפי' אם אמר אח"כ תנאי גמור בכפילא כדינא אפ"ה לא מהני מפני שעשה מעשה ממש ודייק הכי ממתני' דע"כ לא מיירי מתני' שעשה מעשה בתחלה בלא דיבור כלל דפשיטא דבזה אין המעשה כלום דאינו אלא פקדון בעלמא כמ"ש הפרישה דע"כ מיירי שהי' הדיבור עם המעשה כגון שאמר האמ"ל תחילה ואפ"ה הוצרך ג"כ למעשה ממש משום שהתנה אח"כ תנאי גמור והי' מבטל דיבור הראשון שם לא הי' עמו המעשה ממש אלא מדלא הזכיר הרמב"ם דין זה דלא מהני בדיבור מעשה קודם לתנאי יש להסתפק בדבריו אי ס"ל כרבא כמשמעות לשונו בתחילה כיצד וכו' כנ"ל או לא ס"ל כרבא מדלא הזכיר אח"כ בפרטות בסיף דבריו ויש עוד להסתפק בדברי הרמב"ם ז"ל דבתחילת דבריו משמע דבעינן שיאמר גם כפל התנאי קודם הנתינה שכ' בדין ג' ואחר שהתנה התנה תנאי זה נתן לה דינר וכו' ומלשונו בדין ד' אבל אם אמר האמ"ל בזה הדינר בידה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו' משמע דאם הי' אומר התנאי בתחילה אף שאומר הכפל אח"כ מהני ולפמ"ש דהיכא דהתנה אח"כ תנאי גמור וחזר ואמר אם תתן לי מאתים זוז הרי את מקודשת לי אם לא הי' מעשה גמור אתי התנאי ומבטל המעשה הראשון היינו דנקט שנתן מידו לידה קודם שהתנה התנאי מ"מ יצא לנו דלפי דעת רוב הפוסקים דקי"ל כרבא דאף בדיבור בעינן תנאי קודם למעשה מ"מ לאו היינו דינא דמתני' דס"פ הפועלים וכן משמע מדלא הביא רבא מתני' זו משמע דחידש הדבר מדעתו והיינו ע"כ כנ"ל דמתני' מיירי שהתנה אח"כ תנאי גמור כדינא אלא שהקדים מעשה ממש בתחילתו כנ"ל אבל בדיבור בעלמא מהני כשחזר והתנה תנאי גמור כדינא וכן משמע מלשון הש"ע בסדר הגט סעי' צ"ט אם נתנו לה על תנאי ואמר בתחלה הרי זה גיטך והרי את מגורשת בו ממני וכו' ע"מ שלא באת וכו' הרי דס"ל דאם התנה תנאי גמור כדינא אף שהקדים בדיבור המעשה מהני ועיין במל"מ שם שכ' דיש לחלק אם דיבור המעשה הראשון דבוק עם התנאי ע"ש

ומה שהקשה הטור על הרמב"ם דבקדושין תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי כבר השיב הב"י כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק עדיף מתכ"ד והט"ז פיקפק בחלוק זה ולענ"ד דברי הב"י נכונים דהרי בסי' ל"א מפורש כן בדברי הרי"ו שהביא הב"ש בס"ק י"ג גבי התקדשי לי בתמרה זו וכו' וז"ל היכ' דמפסיק בין דיבור בזו ובזו אפי' תכ"ד חיישינן שמא חזר וכו' עכ"ל הרי דכשאמר בדברים אחדים מהני אפי' בקדושין ומ"ש בקדושין דתכ"ד לאו כדיבור דמי היינו כשמפסיק מעט כמ"ש הרי"ו כנ"ל

ומ"ש עוד הט"ז הביאו הב"ש וז"ל וכן בעלמא מי שנותן מתנה לאחד ואחר הנתינה אפי' תכ"ד אמר על תנאי כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם עכ"ל ומשמע מדבריו דאפי' אם חוזר לגמרי לאחר הנתינ' מיד תכ"ד לא מהני ממה שהביא שם ראי' לזה מהא דאמר בב"מ דף יו"ד תחלה בסיפא למה לי כו' ופירש"י דאפי'