המקנה - קונטרס אחרון שמב

איסורי' שע"א נאמן כדאיתא בסוטה פ' וי"ו עד אומר נטמאתי וכו' ובפ' ט' גבי עגלה ערופה עד א' אומר ראיתי וכו' ונראה משום דרוצה לומר אע"פ שהאב מכחיש לאחרון א"כ ה"ל שנים נגד שנים וכיון שכבר התירוה לא תצא מהתירה הראשון כדאיתא שם בהג"ה וגם זה צ"ע לדעת הרמב"ן והרשב"א שהביא הח"מ וב"ש שם ונר' דלפ"ז י"ל דמ"ש רי"ו דאם הביא עדים שהוא קדשה אע"פ שהאב מכחיש לאחרון היינו אפי' עדים פסולים כדקי"ל דבפסולים הולכין אחר הרוב דיעות א"כ אף שהאב מכחישם ה"ל תלתא לגבי תרי ותצא וצ"ע גם מ"ש ותצא מזה ומזה בגט וכו' והיינו משום דה"ל כסוטה דאסורה לבעל ולבועל צ"ע דהא אנוסה הי' כדאיתא לקמן סי' קע"ח סעיף ג' בהג"ה גדולה שזינתה בשוגג שסברה שבעלה הוא והוא אחר מותרת לבעלה ישראל ועיין מ"ש הב"ש בסי' י"א ס"ק ג' דאפי' אם הבועל הוא מזיד כיון שהוא אנוסה מותרת אפי' לבועל וכיון דהכא אנוסה הי' למה תצא מזה ומזה הל"ל דאחד נותן גט וצ"ע

שם וי"א דאפי' לא כנסה ממש וכו' הוא מדברי הרשב"א בחידושיו ועיין בחידושינו שכתבנו דיש לדמות זה לעד אחד אומר מת והתירוה על פיו ואח"כ בא ע"א ואמר לא מת דלא תנשא לכתחילה משום לזות שפתים כדאיתא בכתובות דף כ"ב ע"ב ולעיל סימן י"ז סעיף ל"ז וע"ש בב"ש בס"ק ק"י וכן הוא בסימן מ"ז סעיף ג' ע"א אומר נתקדשה וכו' ע"ש והיה אפשר לומר דמ"ש הרשב"א הכא דכנסה לאו דוקא היינו דלאו דוקא שכנסה קודם שבא השני אלא אפי' אם כנסה אחר שבא השני כיון שהתירוה בתחילה עומדת בהתירה ולא תצא ממנו כדאי' בסי' י"ז שם אבל לכתחילה יש לומר דלא תנשא לו אך מדמדמה לה הרשב"א שם לאומרת נשביתי וטהור' אני ואח"כ באו עדים שנשבית משמע דס"ל דמותרת הכא לכתחילה ואפשר לומר דהכא שאני כיון שהשני נוגע בדבר ורוצה לכנסה ליכא לזות שפתים ולפ"ז י"ל דהא דנקיט בברייתא כנסה ואח"כ בא השני הוא לרבותא דאף דבכה"ג אין השני נוגע שהרי אסורה לו מטעם סוטה כמ"ש רי"ו כנ"ל אפ"ה אינו נאמן לאוסרה אך לפמ"ש לעיל דכיון דהיא אנוסה מותרת לשני צ"ל דלאו דוקא כנסה כמ"ש הרשב"א

סעיף כ"ד נאמן ליתן לה גט וכו' כתב הר"ן אהא דאמר רב נאמן ליתן גט וכו' שאין אדם חוטא ולא לו ואעפ"י שהוא לישא אותה הי' מתכווין תחלה אפ"ה כיון שהוא רואה שאנו אוסרים אותה עליו אם איתא שלא קדשה היה מודה בדבר עכ"ל לכאורה משמע מזה דאם לא גרשה אלא שאמר אני קדשתי ואח"כ מת אינו נאמן להתירה דיש לומר לישא אותה הי' מתכוין אך כבר כתבתי בחידושי דלשון נאמן ליתן גט משמע דאפי' אם לא נתן גט נאמן מדלא אמר אם נתן גט ותו דאפילו אם נתן גט יש לומר דאין רוצה לחזור מדברי' הראשונים כדאיתא בכה"ג בח"מ סימן כ"ח בהעיד שלא בפניו דלכמה פוסקים אינו נאמן אח"כ להעיד בפניו משום דאינו רוצה לחזור מדבריו הראשונים אלא העיקר הוא כיון דמסתמא יודע דאין נאמן לכנוס אמרינן דמסתמא לא. ניתכוון לישא אותה וצ"ע

שם ואם כנסה אין מוציאין מידו הוא מדברי הרשב"א ולכאורה לפי דעת התוס' שהביאו הב"ש בסימן י"ב ס"ק ג' בעד המעיד שמת בעלה אם כנס יוציא כיון דאיכא חשש אשת איש א"כ ה"נ כיון דאיכא חשש איסור א"א אפי' אם כנס יוציא אך קשה דהא הרשב"א ס"ל שם כדעת התוס' כמ"ש הב"ש שם ע"כ צ"ל דס"ל להרשב"א דהכא קיל טפי כיון דליכא חזקת א"א אף דחיישינן ליצרו תקפו מ"מ בדיעבד אין כופין אותו להוציא מ"מ נראת דאם אחר שכנסה בא אחר ואמר אני קדשתי לא אמרינן דראשון הוי כשנים כדקתני בברייתא גבי קדשת את בתי וכו' דדוקא התם דמותר לכנוס לכתחילה אבל הכא כיון דלא התירוה לו י"ל דלא הוי כשנים גם לא נתבאר בדברי הרשב"א אם מת לאחר שכונסה אי מותרת לעלמא מ"מ משמע דמותרת כיון דהיא אינה יודעת ואין אוסרין אותו עליו משמע דה"ה דמותרת לעלמא כשמת. וצ"ע

שם בהג"ה ואם יש עד אחד וכו' הטעם פשוט משום דע"א נאמן באיסורין: ולכאורה נראה דה"ה דאם נתקדשה ע"י שליח והשליח אינו יודע למי קדשה דמרתת שמא יכיר השליח אותו דאין סברא לומר דדוקא נגד האב לא חציף מיהו מדקאמר שיש ע"א שהוא קדשה משמע אבל אם העד מעיד שנתקדשה לאחד ואינו מכירו אינו נאמן ולא אמרינן דמירתת שמא יכירו משמע דדוקא נגד האב לא חציף אבל נגד אחר חציף והא דקאמר שם כיון דאיכא. אחר מירתת היינו שמא יכיר האב את אחר ועיין בב"ש שכתב דאם שנים באים וכל א' אומר אני קדשתי א' נותן גט וא' כונס ובאמת זה אינו מבואר בסוגיא אלא באב שאמר קדשתי את בתי דשייך בי' מירתת אבל גבי עצמה די"ל שסבר דהיא תחפה עליו וכדמשמע מלשון התוס' דעיקר טעמא בשנים הוא משום מירתת ולא משום חבירו נותן גט. ועיין בחידושי שכתבתי דמוכח כן דאל"כ קשי' על רב דה"ל למתני במתני' באומרת נתקדשתי ע"ש מיהו אפי' רש"י בד"ה נאמן וכו' דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר אני הוא עכ"ל משמע דוקא כשיבא השני לאחר שתנשא כיון שהיא תתרצה לו ותכחיש אותו משמע אבל קודם שתנשא מירתת שמא תכיר את השני

סעיף כ"ה קדשתי' וגרשתי' נאמן וכו' נרא' הטעם בזה דנאמן לפוסלה על הכהונה באומר גרשתי' אף דלא הימני' התורה אלא לענין נשואין מ"מ כיון דמהימן לומר קדשתי' כבר שאסרה לכל העולם אף דמהימן להתירה לעלמא כשאמר תכ"ד גרשתי מ"מ לגבי הכהן ממילא הי' באיסור דאם לא נאמן לו לומר שגירשה ממילא אסורה לו באיסור א"א ואף אם אמר שקדשה לפלוני ומת אותו פלוני אפ"ה אסורה לכהן משום דמהימן במיגו דאי בעי הי' אומר קדשתי וגרשתי' וא"י למי דאז בוודאי היתה אסורה לכהן לעולם ובזה מיושב מה שהקשה הח"מ ס"ק מ"ה ע"ש. אבל אחר הזמן אם אמר גרשתי' אינו נאמן אפי' להתירה לעלמא ואם אומר שקדשה לפלוני ולאחר זמן א' שגרשה ומת אותו פלוני בזה באמת מותרת אפי' לכהן דלא מהימן לפוסלה ודברי הח"מ בזה בס"ק נ"ב אינם מובנים וצ"ע

סעיף כ"ו אם אחר שבגרה וכו' עיין בחידושי דף ס"ג ע"ב שכתבתי דמשמע מלשון מתנ' דקתני והרי היא קטנה והרי היא גדולה משום דקיי"ל דהאב נאמן על השנים א"כ כשאינו ידוע שהיא גדולה אלא ע"פ האב שהוא אומר כן קדשתיה וגרשתיה והיא גדולה נאמן במיגו דאי בעי אמר הוא קטנה להכי נקט והרי היא גדולה כלומר שידועה לנו שהיא גדולה אע"ג דהוי מגו במקום חזק' והיינו חזקת היתר לכהונה אפ"ה אמרינן מיגו במקום חזקה זו כמו שהוכחנו בחידושינו דף ס"ד ע"ב ע"ש ועיין בסמוך מה שכת' בשם הר"ן ועיין עוד בחידושי דף ס"ה ע"ב בתוס' ד"ה נטמא טהרותיך וכו' ועתה בענין זה יש ג' דינים וכו' ובדבר שאינו בידו עתה וכו' שכתבתי דלרבא דקי"ל כוותיה דדבר שהי' בידו אף שעתה אינו בידו נאמן עליו ע"א לאסור ע"כ צ"ל דהא דאין אב נאמן משבגרה היינו דמיירי שכבר בגרה ולא אמר שנתקדשה דהוי כמו אשכחיה בפעם ראשון ולא אמר ליה כדס"ל לרבא בגיטין דף נ"ד ע"ב אבל אם אמר מיד כשבגרה כיון שהי' בתחילה בידו נאמן גם עתה והיינו דקאמר והרי היא גדולה מכבר ולא אמר עד עתה וצ"ע

סעיף כ"ז קדושי ראשון הי' בפסולי עדות וכו' הנה לבוש כתב הטעם לנאמנת בפסולי עדות מכח מיגו דאיבעי אמר קדשתי' לזה כיון דלא אמר תחלה רק קדשתי סתם ולא נהירא דאכתי אסורה לזה. המקדש השני כיון דהוא יודע בעצמו שלא קדשה במאי יאומן לאב הא לגבי' ליכא מיגו והנראה לענ"ד דבאמת כשאומר האב קדשתי סתם דנאמן אח"כ לפרש למי קדשה כמ"ש התוס' בכתובות שראה פשוט דאפי' אם אומר לאחר זמן שקדשה לאדם שמת אחר שקדשה ג"כ נאמן כיון שהוא מפרש דבריו הראשונים מה לי אם חי או כבר מת ולפ"ז קשה למה אינו נאמן לומר אחר זמן גרשתי' במגו שהי' אומר שקדשה לאדם שמת כבר אך נראה דהוי מיגו במקום חזקת א"א כמ"ש הט"ז בזה דלא אמרינן מגו במקום חזקת א"א ומהאי טעמא כתבתי בחידושי ליישב קושי' הר"ן דאינו נאמן לומר שנשבית או נבעלה לפסולי' במגו דקדשתי' וגרשתי' משום דהוי מיגו במקום חזקה ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דהיכא דאומר שהקדושין היה בתחילה בפסולי עדות נאמן במגו שהי' אומר שקדשה לאדם שמת אח"כ ובזה שפיר הוי מגו מעלי' דחזקת פנוי' מסייע לה דלא היתה א"א מעולם. ומ"ש הט"ז דטעם הרשב"א הוא משום דהוי אמתלא צ"ע דהא קי"ל דבעינן אמתלא הניכרת לב"ד כדאיתא לקמן סי' מ"ז סעיף ד' ואם נתנה אמתלא וכו' וראינו בדברים ממש וכו' וכן כתבנו בחידושי כתובות דף כ"ב דמשמע כן מלשון הש"ס שם ומעשה נמי באשה אחת וכו' אמרה להם בתחילה וכו' ואמרו אם נתנה אמתלא וכו' משמע דאפי' שאמרה הטעם צריך שיהיה ניכר לב"ד שיש בו ממש א"כ הכא שאמר שקדשה בפסולי עדים מסתמא אינו ניכר לב"ד שיש בו ממש ולפמ"ש דיש לו מיגו אף שכתבנו שם בחידושינו דאף שיש לו מיגו בענין אמתלא היינו כשמכחשת לגמרי דברים הראשונים אבל הכא שאמר שהקדושין היה בפסולי עדות ואינו מכחיש לגמרי דבריו הראשונים שפיר מהימן במיגו ועיין עוד שם מ"ש דיש להסתפק אי מהימן לומר שהקדושין היה על תנאי ולא נתקיים התנאי ע"ש וצ"ע

סימן ל"ח סעיף א המקדש על תנאי וכו' כ' הר"ן בפ' האומר דאם נאנס פליגי בי' בירושלמי ר' יוחנן וריש לקיש ר"י אמר אונסא כמאן דלא עביד ור"ל אמר אונסא כמאן דעביד וקי"ל כר"י ועיין בש"ך בח"מ סי' כ"א שכ' דיש גורסין כמאן דלא עביד ומכריע כדברי הר"ן בסוגי' דנדרים וכ' הטעם דיכולה לומר מה לי לאונסיך וכ"כ הח"מ והב"ש ע"ש ולענ"ד נראה דהדבר מוכרח מהאי דלקמן בסי' קמ"ג ס"ד ע"מ שתתנו לי ר' זוז מכאן עד שלשים יום ונתנה לו בתוך למ"ד בע"כ וכו' והוא מסוגי' דגיטין דף ע"ה מתקנתו של הילל וכו' דפליגי בה אם נתינה בע"כ הוי נתינה והרי כשהיא רוצה ליתן לו והוא אינו רוצה לקבל אין לך