המקנה - קונטרס אחרון שמא

מעשה בא לפני ר"ת וכו' דמסתמא אותו עשיר אמר שכוונתו היה על זו וכן משמע מלשון הפוסקים החולקים על ר"ת. ונראה לע"ד די"ל דהשאלתות אינו חולק עליהם דלא אמר השאלתות דתלה בדעת האב אלא כשאומר אחת בנותיך דמשמעות דבריו הוא אותה שירצה האב ליתן לו ולא הוה דברים שבלב לכן אם אומר שכוונתו היה על א' מהן נאמן אבל בעובדא דר"ת כשאומר בתך מקודשת לי אפי' אמר שתלה בדעת האב ה"ל דברים שבלב וכ"כ בספ"י בקידושין שם דלשון אתא מבנותיך משמע דתלה בדעת האב ועיין מ"ש בחידושינו שם

סעיף י"ז וכולן ברשות שלו לקדשן וכו' כתב הב"ש לאפוקי אם א' מהן בוגרת אינה בכלל אפי' שוויתי' שליח וכן הוא ו אינו מוכרח דאין הבוגרת בכלל הספק אלא דהכא דבעי למימר דאין הקטנו' בכלל ספק הוצרך לומר דכולן ברשותו אבל אם הגדולה הי' בוגרות הוי היא והגדולה שאחרי' בספק וכן מ"ש הטור לעיל בשם הר"ת דכשאומר בתך הגדולה דדעתו על הגדולה דוקא בשאין לו בנות אלא מאשה אחת היינו משום דבשתי כתי בנות לא הוי בוגרת וודאי אלא בספק ונראה עוד די"ל דאם יש בוגרת כיון דגדולה לאו ברירא וכ"ש אם לא עשאה אותו שליח דע"כ דגדולה לאו דוקא ממילא צריכות גט כל הבנות של כת הראשון וגדולה של כת שניה כדס"ל לר"מ וכן אם שתי בנות הראשונות תאומות כגון שלא קידש אלא גדולה אחת כיון דע"כ נחית לספיקא כולן צריכות גט ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח על הטוש"ע דלא הוי צריכא הך דינא דבסעיף י"ח דכולן מותר' חוץ מן הקטנה שבקטנות דנשמע מרישא וכ"ש הוא כדקאמר בש"ס ותו יש לדקדק מה שהאריך ואינו יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה וכו' דכ"ז אריכות במתניתין הוא לר"מ לפרש איזהו צריכה גט אבל למאי דקי"ל כר' יוסי לא הוי צ"ל אלא כולן מותרת חוץ וכו'

ולפמ"ש דהא דנקט וכולן ברשות שלו לאשמעינן דהיכא דאיכ' בוגרת כל הני נכנסות בספק וצריכות גט א"ש דהוצרך לפרש אותם לדיוקא. וממילא דא"ש דהוצרך להביא הך דבסעיף י"ח לפרש אותן הנכנסו' בספק וכ"מ אם שתי קטנות תאומות כיון דנחות לספיקא כנ"ל כולן צריכות גט כדעביד בש"ס שם צריכותא גם מ"ש הב"ש דלא מצינו חולק על ר"ת באומר בתו הגדולה כת אחת דדעתו על הבוגרת משום דאמצעית בשמה קרי לה. עיין בחידושי שכתבתי דלא משמע כן אלשון רש"י בדף נ"א ע"ב בד"ה כולן אסורות וכו' ומלשון הרא"ש בנדרים שפי' דכולן אסורו' אפי' אמצעית והיינו משום דס"ל דלית הלכתא כאביי אלא כרב דאמר מוחלפת השיטה כמ"ש הרא"ש בפסקיו שם וכן משמע מדפסיק הרמב"ם כרב. אך כתבנו שם דיש ליישב דבריהם דרב ואביי לא פליגו ע"ש גם מ"ש הח"א והב"ש דהיכא דאמרה הבוגרת לפלוני ודאי היתה כוונתה על הבוגרת אינה מוכרח דנראה דהא דאמר ר' יוסי לא מחית אינש נפשי' לספיקא היינו דוק' בלשון בני אדם דדעתו על דבר הברור בלשון גדולה ואבל היכא דאיכא ספיקא דדינא כגון היכא דאיכא בוגרת דאיכא למימר דסברה דמצוה רמי' עלי' עדיפא מחזקת שליח עושה שליחותו ואין הבוגרת בכלל צריכות כולן גט וראי' קצת מהא דקאמר בדף נ"א סיפא קשיא לאביי דהיכא דאמר אחת מכם אין האחרות צריכות גט ומאי קושיא דילמא כיון דהאחיות עכ"פ כל אחת היה בספק איסור אחות אשה לא מחית אינש לספיקא ומסתמא כוון על הנכריות שהם מותרת לו אע"כ דבספיקא דדינא לא אמרינן הכי ויש לדחות דהתם דקאמר אחת מכם היינו אותה שתתרצ' לו א"כ לא שייך לומר לא מחית אינש לספיקא דשמא סבר שאם תרצ' לו אחת מן האחיות ותקבל הכלכלה בשביל עצמה והוי דבר ברור אך זה דוחק וצ"ע

סעיף י"ט ארבעה גיטין וחליצה וכו'. נראה דלמ"ד לקמן בסי' ק"ע סעיף ה' דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים צריכה תחלה חליצה מאחת מהן ואח"כ ד' גיטין אבל אם נתנו ד' גיטין בתחלה כיון דהוי חליצה פסולה צריכה חליצה מכל אחד מהן ואפשר כשכתוב בגט בלשון ארוסת אם היה יבמתו לא נפסלה עליו וצ"ע

סעיף כ' בהג"ה וי"א דאם החתן עומד לפניו בתחילה וכו' כתב הח"מ ומיירי דבאו שנים אבל אם זה שעומד לפניו לבדו אומר אני הוא מה בכך דאינו נאמן דהא באחד נאמן לומר אבי הוא וכו' והוא דחוק מאוד כמבואר בחידושי באריכות ע"ש. גם מיש הב"ש די"ל דאיירי החתן עומד לפניו ולא אמר אני קדשתי אז אינו נאמן לומר אח"כ אני קדשתי אלא דלא תימא דאב נאמן לומר אני מכירו קמ"ל עכ"ל גם ע"ז השבתי שם ותו דאין הדין כן דכלל ששתק ולא אמר אינו יודע לא הוי כחוזר ומגיד כדאית' בח"מ סי' כ"ט ואם באנו ליישב דברי הרמ"א היה אפשר לומר דמיירי שזה שעומד לפניו אין עכשיו לפנינו והאב אומר שנזכר שזה שעמד לפניו הוא המקדש ונ"מ אם ימות זה שעמד לפניו לא תהי' מותרת לכל. אך כבר כתבתי שאין זה במשמעות הכתוב את בתי נתתי לאיש הזה דמשמע שהבעל הוא לפנינו ותו דצ"ל דדוקא שאינו נותן אמתלא אבל אם נותן אמתלא לדבריו מהני אף שאמר בתחילה אינו יודע כדאיתא בח"מ סי' כ"ט שאפי' אמרו העדים אין אנו יודעים נאמנים אח"כ לומר כשנתנו אמתלא וכ"כ הריטב"א דאם האב אומר נזכרתי נאמן ע"ש. ונראה דמשמע כן מדאמר בסוגיא שם כיון דאיכא אחר בהדי ארתותי מרתת וכו' ומסתמא מיירי אף שבאו זה אחר זה אף שאמר האב לראשון שאינו מכירו אפ"ה מירתת השני שמא יאמר האב נזכרתי שקידש' הראשון וכן הראשון אף שאמר קודם שבא השני מ"מ כיון שעומד בדיבורו לאחר שבא השני אף שכבר אמר האב שאינו מכירו גם לשני אפ"ה מירתת שמא יאמר נזכרתי. ולולי דבריהם נלאה עיקר כמ"ש בחידושי שם דלא כתבו התוס' כן אלא כשלא אמר האב בתחלה שאינו יודע אלא אמר סתם את בתי נתתי לאיש דמן הסתם אמרינן שיודע למי קדש' אלא מי שלא פירש אי הוא וכיון שזה עומד לפניו הוי כאומר בפ' שקדשה לאחר ולא לזה מדלא אמר לאיש הזה ואינו באמן שוב לומר שבתחל' שכח למי קדשה ואח"כ נזכר דאין דרך לשכוח אלא באומר כן תוך כ"ד דנאמן בזה אפילו לחזור מדיבורו וממילא דאינו נאמן לומר אני קדשתי כיון שהאב מכחישו בתחילה

שם ואח"כ אמר שמכירו וכו' עיין בט"ז שהקשה ממ"ש רמ"א בסעיף ט"ז אפילו חזר תכ"ד ואמר בתך פלונית אינו מועיל ולמה יהיה הכא נאמן בתוך כ"ד ותירץ דכאן שאמר קדשתי בתי אין כאן סיום עדיין וכו' וא"כ ה"ה לעיל, כשאומר מקודשת לי ותכ"ד סיים פלונית ה"כ דמהני וכו' עכ"ל הט"ז ועיין לעיל בסי' ל"א שכתב הב"ש בס"ק י"ג בשם הרי"ו וז"ל היכא דמפסיק בין דיבור בזו ובזו אפי' תוך כ"ד חיישינן שמא חזר וכו' וכ"כ עוד הב"ש שם בס"ק ט"ו ע"ש הרי דליתא לדין זה דאם אמר מקודשת לי בתך ולא אמר מיד פלונית אפי' אמר תוך כ"ד לא מהני דחיישינן שמא חזר בו ומה שהקשה הט"ז מהכא דמהני תוך כ"ד דבריו אינם מובנים לי דהתם מיירי בדיבור שהוא מקדש בה דאין יוכל לבטל את הדיבור אבל בהודאה שכבר קדש פשיטא שיוכל לחזור בו ולהכחיש דיבורו תוך כ"ד וממילא נאמן במיגו לומר נזכרתי וכ"כ הב"ש בס"ק נ"א

סעיף כ"א יש מי שאומר שאינו נאמן אפי' להצריכה גט כתב הפרישה ונ"מ דאם בא אחר ואמר אני קדשת' והאב אינו מכחישו או שהוא בעצמו נזכר למי קדשה מותרת לעלמא וכו' ע"ש משמע ממ"ש או שהאב עצמו נזכר היינו אפי' אם אותו שנזכר אינו לפנינו כגון שמת מותרת לעלמא ולפי ענ"ד צ"ע בזה דמאי עדיפתא דאב מע"א אחר שאמר אני קדשתי או שמכחיש את זה שאמר שקדשה דקי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וממילא דקיימה באיסורא וכ"ש אם כבר בגרה אך מ"ש אם בא אחר ואמר אני קדשתי והאב אינו מכחישו שפיר מותרת לו בלא גט מן הראשון כיון דהאב מכחיש לראשון ה"ל תרי לגבי חד אך לפמ"ש הח"מ בס"ק מ"ב וז"ל אפשר דעד א' לא מהני בדין המוזכר למעלה בסעיף כ"ב כשבאו שנים וכל אחד אומר אני קדשתי דאף דיש לאחד עד המסייע לו אינו נאמן בדבר שבערוה וכו' עכ"ל א"כ גם האב לא עדיף משאר עד המסייע אך דברי הח"מ שם צ"ע דמה בכך דהוי דבר שבערוה הא קי"ל בסי' י"ז סעי' ל"ז דב' פסולים לגבי חד פסול נאמנים א"כ אע"ג דהוי נוגע מ"מ עדיפא תרי מחד שהוא ג"כ נוגע וכן משמע מדברי הח"מ עצמו שכתב בס"ק ל"ה ומיירי דבאו שנים וכו' דמשמע דאי לאו שעמד בפניו תחלה נאמן האב לסייע לאחד ונראה דה"ה לע"א המסייע דלא מצינו בזה עדיפתא דאבי' וצ"ע

סעיף כ"ב שניהם נותני' גט וכו' עיין בחידושי שכתבתי דמזה ראי' לדעת הרא"ש וטוש"ע לעיל סי' י"ז סעיף ט' עד אחד אומר מת ועד א' אומר נהרג תנשא והטעם כיון דעכ"פ איכא עד א' מהני וכמ"ש הב"ש שם. עוד כתבנו שם דדוקא שאמר האב קדשתי את בתי ואיני יודע וכו' אבל בלא עדות האב ובאו שנים כ"א אומר אני קדשתי כיון שמכחישין את עצמן בחקירות אין כאן אלא עד אחד ואינו נאמן לאוסרה וכן מוכח מסוגיא דף ס"ה ע"ב גבי שנים שבאו ממה"י כמבואר בחידושי שם

שם בהג"ה וצריך קידושין כשכונסה וכו' נראה הטעם משום דהני טעמא דאמר בגמר' דלא חציף אינש ומירתת אינו אלא מדרבנן לאפוקי מחששא דיצרו תקפו דחששא זו אינו אלא מדרבנן ולהכי באמרה קדשתי את עצמי וכו' אם כונסה אין מוציאין מידו כדלקמן בסעיף כ"ד אבל מדאורייתא הוי ע"א בהכחשה ואין להתירה לאחד אלא בשביל שחבירו גרשה וממילא דצריכה קדושין אחרים כיון דהקדושין הראשונים הוי ספיקא דאורייתא ומיושב קושי' הב"ש בס"ק מ"ז ועיין בחידושי

סעיף כ"ג אינו נאמן לאוסרה עליו וכו' כ' הרי"ו בשם הר"מ לרבינו והביאו הב"י וז"ל אבל אם הביא עדים שהיא קדשה אע"פ שהאב מכחיש לאחרון לאו כל הימנו ותצא מזה ומזה בגט ומותרת לעלמא עכ"ל ולכאורה הוא מלתא דפשיטא כמ"ש הח"מ ועוד דמשמע דאם הביא השני עמו עד א' המסייע לו אינו יוכל לאוסרה עליו ומ"ש מהאי דסי' י"ז סעיף ל"ז דאם אשה אחת או הי' עצמה אומרת מת ונשאת ואח"כ באו שתי נשים ואומרת לא מת תצא וה"ה בשאר