המקנה - קונטרס אחרון שמ

היינו משוה דבקטנה איכא איסורא משא"כ בדידה שאמרה רוצה אני בפלוני

סעיף ט"ז מי שיש לו שתי בנות וכו' הנה דעת ר"ת ז"ל אם שידך אחת מהן אמרי' מסתמא לזו נתכוונו כמ"ש התוס' משמע כן דעת הרא"ש והטור והיינו משום סברא דשארית ישראל וכו' וכמ"ש הב"י וכבר כתבנו דאע"ג דמשמע מסוגיא דף מ"ה ע"ב בעובדא דההוא דאמר לקריבאי דרבא לית ליה האי סברא דשארית ישראל כדקאמר איכא בינייהו דלא טרח וכו' מ"מ ס"ל לר"ת דהכא עדיף טפי כיון דחזינן דמשום סברא דלא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' אמרי' דמסתמ' אין דעתו על הבוגרת ה"ה נמי דאמרינן מסבר דשארית ישראל לא יעשו עולה וכן משמע מלשון הספר יראים שהביא הרשב"א וז"ל ואפילו שדיך ושהה לאחר שידוכין חודש ובא וקדש סתם ואמר אחת מבנותיך מקודשת לי כולן צריכות גט. וראיה קצת דאמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה ואע"ג דשדך וכו' מדכתב ראיה קצת ולא כתב ראי' גמורה מדלא מהני התם שדכה אפי' להחמיר כ"ש דלא מהני הכא להקל ע"כ צ"ל היינו משום דיש לדחות דהכא עדיף טפי מדחזינן שסמכו אסברא דלא שביק אינש וכו' כנ"ל דהא לעיל גבי קטנה שקדשה את עצמה דס"ל לרב ושמואל חיישינן שמא נתרצה האב כתב הר"ן הטעם משום כל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה רמי' עלי' וכו' וקי"ל דלא כוותייהו א"כ ה"נ י"ל דה"ה בשדכה אין ראי' משם לפ"ז נראה בזמן הזה כשנוהגין לקדש תחת החופה אם אמר בתך סתם כיון שמכינה להכניסה לחופה דמבואר לעיל בסעיף ז' בהג"ה דעדיף יותר מאם אמר לה צאי וקבלי קידושיך ויכולה היא להתקדש בעצמה ואפי' כששולחין הבנות קטנות למקום אחר ואין האב אצלן וכו' ואף דקי"ל התם בשדכה אין חשש שמא נתרצה האב מ"מ כשמכינה להכניסה לחופה מהני קבלתה והוי קידושין גמורים בלא שום חשש כ"ש דמהני הכי אם הכניסה לחופה בנשואין כראוי אף שאמר לו בלשון הקדושין בתך מקודשת לי אין להסתפק אפי' ביש לו שאר בנות דמסתמא לדידה איכוון ואפי' החולקין על ר"ת מודים בזה ולא פליגי עליו אלא בשדיך כיון דלא מהני גבי קטנה שקידשה את עצמה כמ"ש בספר יראים כנ"ל אבל כשמכינה להכניסה לחופה דמהני התם כ"ש הכא ותו דלפמ"ש הב"ש בס"ק מ"ם דעסוקין באותו ענין מהני ע"ש וכן משמע מלשון הספר יראים שכתבנו לעיל שכתב ואפי' שדך ושהה לאחר שידוכין חודש משמע דבעסוקין באותו ענין מודה וכיון דהך קדושין המה תחת החופה אין עוסקין בא"ע יותר מזה וכ"כ בתשובת מבי"ט בכה"ג דמדבר בעסקי קדושין מהני לכ"ע וז"ל ומ"ש שכך העלו וכו' שאפי' היתה אחת מהן משודכת והיה עסוקין בהן כולן צריכות גט לאו דוקא היו עסוקין בהן בשעת קידושין אלא על השידוכין אומר כך מפני שבתוס' שמביאין ממנו ראיה הזכירו עסוקים בגדולה נקט הכא והיה עסוקין בה עכ"ל ונראה דה"ה בדין זה שהכניסה לחופה כדי לקדשה וגם כבר כתבו הכתובה כדי לקרותה בשמה דאמר לה להדא בתולתא פלונית אין לך מדבר בעסקי קדושין יותר מזה עוד נראה דלפי דעת הר"ח שהביא הטוש"ע לעיל סימן כ"ו סעיף ב' דחופה הוי ספק קידושין וכ"כ הרשב"א בתשובה ס' א' ורי"ט דאם מסרה האב לחופה יש לחוש ולהחמיר דאפשר לומר שחופה קונה כקדושין מדרב הונא וכו' ואין להקל נגד הר"ת מפני שהוא רב ומובהק וכ"ש בדבר שבערוה עכ"ל א"כ כיון שהכניסה לחופה ממילא אחותה אסורה לחתן משום ספק איסור אחות אשה איך יעלה על הדעת שלא ניתכווין לזו שהכניסה לחופה שהיא מוכנת ומותרת לו ויקדש אחותה שהיא ספק איסור אחות אשה וכ"ש למאי דקי"ל בסעיף י"ז כר' יוסי דלא מחית אינש נפש' לספיקא ועוד נראה כיון דקיי"ל בעובדא דההוא דאמר לקריבאי כרבא דאמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה א"כ הכא כיון דטרח בסעודת נשואין ואם יקדש את אחותה שלא נכנסה לחופה הוא מפסיד סעודתו וסמכינן אחזקה זו דבוודאי כוון לאחותה שנכנסה לחופה וכ"כ בתשובת הרשב"א שם וז"ל וכן אם עשה סעודה דחזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה כדאי' בקדושין פ' האיש מקדש בו ובשלוחו עכ"ל ועוד נראה לפמ"ש לעיל בלשון רש"י ז"ל בד"ה דשוי' שליח לקדשה לכל הבא וכו' דבא ליישב קושי' הריטב"א אהא דקאמר מצוה דרמיא עליה דהא איכא אסור' דאסור לקדש את בתו הקטנה ולא ניחא ליה מ"ש הריטב"א שם דאפשר דכשיש בה דעת ונתרצית בדבר ליכא אסורא וכו' דנהי דהדין כן כמו שהכריח הב"ח מכמה סוגיא וכמבואר לעיל בסעיף חית מ"מ דוחק גדול לאוקמי מתניתן בקטנה שיש בה דעת וכולם נתרצו להתקדש לזה המקדש לכך פירש"י שגם הבוגרת עשאה אותו שליח לכל הבא וא"כ גם בדידה איכא איסורא א"כ ממילא בכה"ג שהכניסה לחופה אין לחוש שכיון לשאר קטנות שלא נתרצו לזה. מכל הלין טעמא נראה דאפי' החולקים על ר"ת מודים בכה"ג וכ"ש לדעת הפרישה נאמן האב לומר לזו כוונתי ועיין בסמוך והארכתי בזה בתשובה

שם ואמר בתך סתם וכו' עיין בטור שכתב בשם השאלתות ראובן היו לו ד' בנות ונתן לו שמעון קדושין סתם על אחת מבנותיו וכו' בתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת ואותן שהם קטנות וברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונת ועלי' קבלת הקידושין ואם אינו יודע ששכח כולן צריכות גט עכ"ל. וכתב הב"י עליו ודבריו תמוהים הם דגרסינן וכו' ואע"פ שאמר האב וכו' הי' לנו להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזו לא שמענו וכו' עכ"ל ולכאורה הי' נראה דיש ליישב קושיתו דהאב נאמן משום דקי"ל דעד א' נאמן באיסורין אפי' בדבר שבערוה היכא דליכא חזקה אבל המקדש אינו נאמן משום די"ל יצרו תקפו כדאיתא בדף ס"ג ע"ב אע"ג דהתם קי"ל כר' אסי דנאמן לומר אני קדשתי אף לכנוס היינו משום סברא דלא חציף אינש אבל הכא דאין האב יודע מחשבתו דעי להאי דלקמן סעיף כ"ד באומרת נתקדשתי דמודה ר' אסי דחיישינן ליצרו תקפו אך אכתי לא מתרצי דמאי בכך שנתכווין כן האב שעא המקדש לא נתכווין כן ואיך תהי' זו מקודשת לי בוודאי ודוחק לומר דמיירי שגם המקדש אומר שלזו נתכווין וכיון דהאב נאמן שאין האחרות מקודשת אפי' אם המקדש נתכוון להם הא האב לא נתכוון להם ממילא נאמן המקדש לומר שדעתו הי' על זו במיגו דאי בעי הדר מקדש לה ותו קשה דהא כתב הגמיי' בשם הרא"ם דאפי' אם נתכוין לכך ה"ל דברי' שבלב וקי"ל דברי' שבלב אינן דברי' ובד"מ כ' וז"ל נר' דמיירי שהמקדש תלה הדב' בדעת האב שכל שיחפוץ בה האב אחת מבנותיו תהי' מקודשת לו וכו' וכת' דבעי' שיהא דעתו עלי' בשע' קדושין דאז הוי דוקא נמסר לביאה וכו' ע"ש ובאמת כן משמע בלשון השאילתות נאמן לומר לזו נתכוונתי ועלי' קבלתי הקידושין ונר' הטעם כמ"ש בחידושי דאם לא הי' כוונתו בשעת קידושין אלא על אותה שירצה אח"כ ה"ל תולה בדעת עצמו וק"ל בדאורייתא אין ברירה ולא דמי למקדש ע"מ שירצה הבא דרצה האב מקודשת דהתם ה"ל תולה בדעת האחרים כדאיתא בגיטין דף כ"ה ע"ב משא"כ אם נתכווין בשעת קידושין כיון שהמקדש תלה בדעתו הרי הוברר הדבר בשעת קידושין ובדרישה וב"ח הוסיפו ע"ז דכל מקדש סתם דעתו כן על אותה שירצה האב והוי כאומר בפרוש שסומך על דעת רצון אב. ועיין בחידושי שכתבתי דמשמע כן מלשון הש"ס בדף נ"א ע"ב דיקא נמי דקתני ואינו יודע ולא קתני ואינו ידוע ע"ש דהיינו דלשון אינו ידוע משמע שאם אמר האב שיודע על איזו נתכווין נאמן אלא דמיירי ששכח על איזה ניתכווין ובזה מודה רבא דהוי כמו הוכרו ולבסוף נתערבו וע"ש שכתבנו דע"כ לר"א דס"ל יש ברירה אפי' בתולה בדעת עצמו א"כ אם לא הי' בדעת האב בשעת קדושין איזה מהן קידם נימא דכל שרוצה האב עתה הוברר הדבר למפרע דאותה קידש וע"כ צ"ל דמיירי שכיוון בתחלה לאחת מהן ושכח והא דמוקי למתני' שהוכרו ולבסוף נתערבו דמשמע הוכרו ממש היינו משום דלר' יוסי דפליג שם וס"ל דאין ברירה כדאיתא בגיטין דף כ"ה אין הכרח מזה דמתכווין בשעת קידושין לאחת מהן ולפ"ז מוכח דהשאילתות מיירי שהבוגרת לא עשאה אותו שליח אבל אם עשאה אותו שליח נאמן האב לומר שעלי' נתכווין דאל"כ קשה מאי מקשי הש"ס ממתני' דהמקדש את בתו סתם איו הבוגרת בכלל לרבא ונדחק לומר בוגרת דעלמא ה"ל לשנוי' דמיירי שהאב אומר שנתכווין לאחת מהן וה"ל קדושין המסורי' לביאה והיינו דקאמר דהבוגרת אינה בכלל ואינו נאמן לומר שעלי' ניתכווין אבל אם אומר שנתכווין על אחת מן הקטנות נאמן אע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דהוא מלתא דפשיטא וקשה מאי למימרא וע"כ צ"ל דשוי' שליח א"כ א"א לאוקמי בהכי דא"כ אף הבוגרת צריכה גט כיון שנתכווין לה ולא מצי לאוקמי שנתכווין ושכח על איזה מהן נתכווין דאז אמרינן דמסתמא לא כיון על הבוגרת משום מצוה דרמי' עלי' דא"כ ה"ל למיתני ואינו יודע איזו מהן קדש כדנקט בסיפא וכ"כ הב"ח דבאומר נתכווין נאמן אף על הבוגרת כשעשו אותו שליח אבל הב"ש כתב בשם הפרישה דאם אמר דכוונתו על הבוגרת דעשאה אותו שליח אינו נאמן קשה כנ"ל

אך עיינתי בפרישה וז"ל אינו נאמן לפטור האחרות מגט דוודאי דעתו לא היה עלי' נראה פשוט מדכתב איכו נאמן לפטור האחרות מגט ולא כתב דהיא אינה צריכה גט כמ"ש השאילתות דהגדולה אינה מקודשת והוא מטעם שכ' דוודאי דעתו לא היה עלי' משמע דמיירי שהגדולה לא עשאה אותו שליח א"כ אפי' היה דעתו עלי' פשיטא דאינה צריכה גט להכי מפרש דברי השאלתות דאם אמר האב שכוונתו היה על הגדולה שלא עשאה אותו שליח ורוצה לפטור האחרות מגט אינו נאמן כיון דלא עשתה אותו שליח וודאי משקר אבל אם עשאה אותו שליח יש לומר דנאמן האב כמו שהוכחנו מיהו אכתי י"ל דאם עשאה אותו שליח נהי דהיא צריכה גט די"ל דנאמן שהיה דעתו עלי' מ"מ כיון דאיכא סברא דמצוה דרמיא עליה אינו נאמן לפטור את האחרות מגט דדמי קצת לחזקה שאין ע"א נאמן במקום חזקה בדבר שבערוה דקי"ל כרבא בקידושין דף ס"ו ע"א ואפ"ה לא עצי לאוקמי מתניתן דהמקדש בתו סתם בהכי כנ"ל משום דעכ"פ הבוגרת בכלל להצריכה גט. אמנם בעיקר הדין דס"ל להפרישה וב"ח דהשאילתות ס"ל דלעולם המקדש תולה בדעת האב ונאמן לומר שכוונתו היה על אחת מהן לא משמע כן מדברי התוס' בדף נ"ב בד"ה והלכתא וכו'