המקנה - קונטרס אחרון שלח

הים אינו מדוקדק דכשאבי' במה"י הוו נשואין גמורים ומברכי' ברכת נשואין לכתחילה וחייב בשארה כסותה ועונתה ובכל חיובי הבעל וכן הי' חייבת בכל הדברי' שהאשה מחויבת לבעלה מטעם דאמרינן שמסתמא היא נתרצה תדע דלרב דס"ל דאוכלת בתרומה ולא חיישינן שמא לא ישמע האב כלל דאף דס"ל לרב גבי קדשה שלא לדעת דחיישינן שמא נתרצה היינו דחיישינן שמא ישמע ויתרצה ותהא מקודשת למפרע אבל אם לא ישמע כלל האב מה"ת נימא שהי' נשואה שתאכל בתרומה וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש דכיון שנתקדשה מסתמא ניחא ליה לאב דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכ"ש לר"ת דס"ל דאם מת האב אחר שקדשה תקנו נשואין לקטנה ה"נ י"ל בהלך האב אחר שקדשה דתיקנו לה נשואין כמו שיבואר בסמוך אלא דלענין תרומה חייש רב אסי שמא יבא אבי' וימחה אבל כשאבי' כאן נר' דלרב הונא דס"ד מרתח רתח לא הוי נשואין כלל לא משום שמא נתרצה ולא נשואה מדרבנן דלא תקנו נשואין כשאבי' כאן

שם ואם מתה אינו יורשה וכו' עיין בב"ש שכתב או מיאון בקטנה וט"ס הוא כיון שקדשה האב והוי קדושי וודאי ואין קדושין תופסין באחותה ואינו ענין למיאון בזה והנה התוס' לא הזכירו אלא נכסי מלוג ויש להסתפק בנכסי צאן ברזל כיון דאמר הטעם משום דאוקי ממונא בחזקת מרי' וגבי שומרת יבם שמתה לקמן סי' ק"ס סעיף ז' דקי"ל כב"ה דאמר נכסים בחזקתן וכן גבי נפל הבית וכו' בב"ב דף קמ"ט קי"ל כבר קפרא דאמר יחלוקו א"כ י"ל בנכסי צ"ב הוי בחזקת שניהם. אך הב"ש כתב דאין יורש כלל נכסי צאן ברזל וכן משמע מדברי הריטב"א וב"ח שכתבו דאינו חייב בקבורתה. בוסי' ק"ס שם כתבו הפוסקי' דיורשי הבעל חייבי' בקבורתה צ"ל הטעם משום דבאמת הכא כתב הרא"ש דאיכא למיזל בתר רובא שרוב פעמים אין האב מוחה ורב ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב וע' בחידושי שכתבתי דאפי' למאי דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב הכ"מ בפניו אבל כשלא בפניו או שמת לא טענינן ליתמי מלת' דלא שכיח' כדאי' בח"מ סי' ק"ח אלא דהכא שאני כיון דממונא דאב הוא אמרי' מסתמא ימחה לטובתו להפקיע ירושת הבעל א"כ גם בנכסי צ"ב איכא למימר הכי דמסתמא ימחה והא דאמר דאוקי ממונא בחזקת מרי' כר' דלא אתי לאפוקי אלא פירות נכסי מלוג שאכל או נכסי צ"ב שבלו שהם תחת ידו ממש עוד כתב הריטב"א והביאו הב"ח וח"מ וה"ה דאין כתובה דמן הנשואין מיני' וכו'. ולא ידעתי כוונתו דאי במתה הי' הא מלתא דפשיטא דממ"נ אם ימחה האב בנישואין הרי ממילא בטלה הכתובה ואם לא ימחה הוא יורשה ואם כוונתו שאם מת הוא או גירשה צ"ע דכיון דתקינו לה נשואין כנ"ל האיך ידור עמה בלא כתובה הא לא סמכה דעתה והוי בעילת זכות מכ"ש כשמת היא וקי"ל דלא טענינין ליתמי מילתא דלא שכיחא אלא דלענין ירושה כבר כתבנו הטעם משום דאמרינן מסתמא שימחה כיון שהיא לטובת האב משא"כ לענין כתובה מה"ת נימא שימחה כיון שהוא לגריעותא דידה וצ"ע

סעיף י"ד קטנה שהלך אבי' למדינת הים וכו' לכאורה נראה דמוכח בכה"ג מהא דנתקדשה לדעת אבי' וכו' דס"ל לרב דאוכלת בתרומה ולא חיישינן שמא לא ישמע האב לעולם כמ"ש לעיל בסעי' י"ג והרא"ש כתב בזה גבי הא דאמר רבינא אפי' למ"ד וכו' וז"ל כדאמר לקמן גבי נתקדשה לדעת והלך אבי' למה"י ועמדה ונישאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אבי' וימחה ואם נתרצה הוי חופה למפרע וכו' ואינו מובן דלמה לא ניחוש שמא לא ישמע האב כלל ולדעת בה"ג ניחא דאפי' לא ישמע כלל תקינו רבנן נישואין ואף דיתומה קטנה אינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן מ"מ הכא דמתקדשה ע"י אבי' ואוכלת בתרומה מדאורייתא אלא מדרבנן אסורה וכיון דהוי נשואין מדרבנן הם אמרו והם אמרו שמותרת לאכול אפי' בתרומה דאורייתא ולכאורה לדעת הי"א צ"ל כמ"ש הרא"ש לדעת הרי"ף בסוף דבריו וז"ל והא דאמרינן גבי חופה דאם לא מיחה האב דהוי חופה יש לחלק לפי דברי רב אלפס דשאני החם דנתקדשה לדעת הילכך הוי כאילו נתן לה רשות שתכנוס לחופה וכו' ואפשר דאפי' לדעת הי"א דלא תקנו נשואין כשאבי' קיים והלך למדינת הים אבל כשכבר קדשה כיון דאיכא למיחוש שתתפתה עליו תקנו לה נשואין כנ"ל בסעי' י"ג

שם והשיאוה אחי' ואמה וכו' כתב הב"ש דהוי קידושין כמו בקדש ונישאת ע"י אמה אחר מות אביה כמ"ש בסי' מ"ג וסי' קנ"ה ושם איתא דיורשה ומטמא לה וכו' משמע דס"ל גם הכא יורשה ומטמא לה ולא נהירא דכיון דאם יבא האב וימחה, עקר הקדושין כדאי' בירוש' קדש שלא לדע' ונשא' שלא לדעת זה הי' מעשה ובא אביה ועקר קדושי' והביאו הריב"ש בתשובה סי' קצ"ג והב"ש בס"ק ל"ב א"כ ממילא דאינו יורשה ואינו מטמא לה כדאמר ומודה רב שאינו יורשה שמא יבא אביה ימחה ה"נ הכא

שם אפי' בא האב ומיחה וכו' וכן הוא בריב"ש ולא זכיתי להבין מנ"ל האי דינא דרשות ביד נערה או קטנה ליחד את עצמה לאדם בלתי רצון האב ואינו יוכל למחות בידו והלא התורה אמרה שאם פיתה אותה לשום אדם הקנס לאבי' ואמרה אל תחלל את בתך להזנותה וכמ"ש הרמב"ם ספ"ב מהלכות נערה שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה התורה וכו' הריני שוכר את בתי וכו' לפמ"ש לעיל בר"ס כ"ו דמשמע מהא דאמר בכתובות דף מ"ם דאי בעי מסר לה דמנמל ולמוכה שחין היינו שאפי' אם לא יוכל האב לקדשה יוכל ליחדה לשום אדם בתורת פלגש ע"ש ונהי דלא הוי זנות מ"מ יוכל האב למחות ע"ז כל זמן שהיא ברשותו וצ"ע

שם עד שתגדיל ויגמרו קדושין וכו'. כתב הב"ש היינו דוקא בבעל. ולענ"ד נראה דלדעת הרמ"ה לעיל דס"ל כשנתרצה האב חיילו הקידושין ה"נ י"ל אפי' לא בעל דמה בכך דעירער האב מ"מ כשניתגדלה והיא מרוצה אליו חלין הקדושין כמ"ש הב"ש לעיל בס"ק כ"ב בשם מהרי"ק וכ"ש לפמ"ש לעיל בסעיף י"א דאפילו לדעת התוס' דס"ל דלא מהני ריצוי האב אחר שמחה מ"מ ישאל דבקידושי קטנה לדעת בה"ג מהני אם חזר האב ונתרצה וכיון שכתב מהרי"ק ז"ל בתשובה שם דכשנתגדלה דמי לנתרצה האב א"כ ממילא כשנתגדלה ולא מיחתה אפי' מיחה האב בתחילה ה"ל כמו נתרצה אב לאחר שמיחה דמהני

שם וצריכה גט מתרווייהו וכו' עיין בח"מ שתמה בזה למה צריכה גנו מראשון הא אפי' לסברא ראשונה אינה מקודשת רק למיאון וכו' ודאי דקמא לא הוי קדושין רק למיאון לדעת בה"ג וכו' ויותר ס"ל להקשו' דאפי' מיאון אינה צריכה כשמחה האב כמ"ש הב"ש ל"ב. ולכאורה היה נראה דס"ל דיש לדמות דין זה למה דאיתא בסי' מ"ם סעיף ב' בא שני וקדשה בתוך למ"ד יום ומת השני או גרשה תוך למ"ד חזרו קדושי ראשון והטעם שם משום דבקדושי שני לא בטלו קדושי ראשון אם אפשר שיחולו א"כ ה"ל י". דאע"ג דקדשה האב לאחר לא נתבטלו קדושין דידה אם אפשר שיחולו וכיון דנתגרשה מקדושי האב ממילא חלין קדושין דידה מיהו אכתי הוי סגי' במיאון אך נראה דז"א דדוקא התם שקדשה הראשון לאחר למ"ד יום לא הוי קדושי השני חזרה לגבי הראשון כיון דעדיין לא הגיע זמן הקדושין הראשונים משא"כ כשכבר חלו הקדושין דידה ה"ל לקדושי האב חזרה תדע דהא קי"ל בקדושי קטנה יתומה שאם קבלה קדושין מאחר הן הן מיאני' ואפי' גרשה השכי' א"צ לחזור ולמאן בראשון. ותו קשה דחומרא זו שכתב הרמ"א להצריכה גט מן הראשון אתא לידי קולא שיאמרו אין קדושין תופסין באחותה וה"ל למימר דצריכה מראשון גט ומיאון ודוחק לומר דמה שצריכה גט מהשני הוי הוכחה שלא יאמרו אין קדושין תופסין ואם מת השני באמת צריכה גט ומיאון אלא העיקר נ"ל דמיירי הכא שכבר נתגדלה כדמשמע מלשון הרמ"א שאם קדשה האב קודם שתגדיל משמע דעכשיו כבר נתגדלה וכבר כתבתי בסמוך דאם נתגדלה ולא מחתה אף שמיחה האב בתחילה נתקיימו הקדושין א"כ ה"נ לאחר שגרשה אותו וקידש האב והיא לא מיחתה חזרו ונתקיימו קדושין הראשונים ולא סני במיאון כיון שכבר נתגדלה דאין מיאון בגדולה וצריכה גט גם מן הראשון

שם ויש מחמירים עוד וכו': נראה לי טעמם כיון דשמעינן ליה לרב דס"ל בנתקדשה לדעת והלך למדינת הים דאוכלת בתרומה משום דמסתמא נתרצה וס"ל לרב הונא דכשאבי' כאן אינו אוכלת אפילו שתק דאמרינן מסתמא מרתח רתח וכ"ש לפמ"ש לעיל דהיכא דאבי' כאן דאמר רב דצריכה גט ומיאון היינו דוקא לאחר ששמע האב אבל קודם שמיעה ס"ל לרב דהי' יכולה לעכב ואינה צריכה גט לכ"ע וגבי הלך למה"י אע"ג דלא שמע ולא ישמע לעולם אפ"ה אוכלת בתרומה ולא ס"ל לחלק כיון דכבר נתקדשה לדעת כנ"ל הרי מוכח להדי' דכשהלך למה"י עדיפא טובא לרב א"כ מנ"ל לדידן נהי דלא קי"ל כרב כשאבי' כאן אבל כשהלך למה"י מנ"ל למיפסק דלא כרב ועוד י"ל דהוכחת המחמירי' משום דס"ל כשיטת הי"א דלא תקנו חז"ל קדושין לקטנה שהלך אבי' למה"י וכמו שהוכיח הרא"ש מדלא משני אליבא דעולא מתני' דריש יבמות כשהלך אבי' למה"י ע"ש יקשי' להו דלמה באמת לא תקינו לה קדושין כמו שתקנו ליתומה אע"כ דבהלך אבי' למה"י עדיפא טפי דהוי חשש חידושין דאורייתא וצריכה גט אפי' בלא שידך האב ולא מתוקמי מתני' דריש יבמות בהכי. ועיין בב"ש שכתב וליש חולקים שהביא בהג"ה בסעי' ז' ליתא דין זה כראה דוודאי נ"מ לדין זה כשהי' נערה דוודאי מודה הרא"ם דבנערה יוכל לומר לה צאי וקבלי קדושיך כיון דיש לה יד וכן בקטנה כשקדשה אחי' ואמה דוודאי מהני כשאומר האב להם צאו וקבלו קדושין אלא כוונתו בדין זה שכתב הרמ"א שקדשה קטנה את עצמה והוא לשיטתו שכתב לעיל בס"ק י"ז ומזה ג"כ מוכח להרי"ף וכו'. אך כבר כתבנו שם דאינו מוכרח ע"ש

שם ויכול למחות וכו' כתבו הח"מ והב"ש דאפילו בלא מיחה הון דשינתה משליחתה וכו' ואינו מוכרח די"ל דנהי דהשליחות של האם בטלה מ"מ לא גרע מאלו קדשו הבנות את עצמן דאם נתרצה או שתק כששמע י"ל דהוכיח סופו על תחילתו דניחא לי' בקדושי