המקנה - קונטרס אחרון שלז

וגם הי' לא תמאן קודם שיתרצה ואז יחולו הקדושין למפרע משעת ששמע ונימא דאע"ג דלא חיישינן שמא נתרצה אפ"ה ניחוש שמא יתרצה דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן והוי כמו המקדש ע"מ שירצה אבי דהקדושין תלוין שמא ירצה האב כדאיתא לקמן סי' ל"ח סעיף ח' דהכא שאני דהא בהך מלתא פליג עולא על רב וס"ל דאינה צריכה לא גט ולא מיאון והטעם משום דאפי' אם יתרצה אינו אלא ספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו או לא כנ"ל ותו דכי היכא דאמרינן מסתמא לא נתרצה ה"נ אמרינן מסתמא לא יתרצה שתתקדש בלא דעתו והנה הב"י כתב לפרש דברי הרמב"ם דכתב דהיא יכולה לעכב היינו אפי' נתרצה האב בשעת קידושין אפ"ה יכולה הי' לעכב אח"כ כמ"ש התוס' ולענ"ד שא דהא צריך להבין לדעת התוס' דיכולה לעכב אחר שנתרצה האב א"נ איך משכחת לה הא דאמר רב לעיל צריכה גט ומיאון הא במיאון לבד סגי כיון דהיא יכולה לעכב ע"כ צ"ל אף לדעת התוס' נהי דיכולה לעכב אפי' אחר ריצוי האב היינו כשלא נתרצה גם היא אבל אם נתרצית גם היא אחר ריצוי האב נתקיימו הקידושין ושוב אינה יכולה למחות וצריכה גט ומיאון אחר ששתק האב והי' נתרצית דאייש רב לשמ' נתרצ' אב משעה ששמע וכיון דגם הי' נתרצית אח"כ צריכה גט ומיאון אבל למאי דמפרש הב"י בדברי הרמב"ם שעמד האב בשעת קדושין ונתרצה דס"ל דאפ"ה יכולה לעכב הרי דס"ל דאפי' לאחר שנתרצו שניהם יכולים לעכב א"כ לא משכחת להא דרב ושמואל דאמרו צריכה גט ומיאון דהא אפי' אחר ריצוי שניהם סגי במיאון דידה וכיון דלרב ס"ל דמהני ריצוי שניהם מנ"ל להרמב"ם לפסוק בהא דלא כוותי' וע"כ צריך לפרש דברי הרמב"ם כ מ"ש מהרי"ק דבשעמד האב בשעת קדושין ושתק מהני אם נתרצה אח"כ והטעם משום דסופו מוכיח על תחילתו שנתרצה בשעת קידושין אבל אם הי' מעכבת קודם שנתרצה לא מהני ריצוי האב כמ"ש בשיטת הרמ"ה ונראה טעמא דרש"י ז"ל לא ניחא לפרש כפי' התוס' שיועיל מחאתה אחר ריצוי האב משום דס"ל כסברת הריב"ש שהביא הרמ"א דאם לא שמע האב ושתקה ולא מיחתה גדלו הקידושין עמה וכתב שם בתשובה הטעם משום דשתיקה דידה עדיפא משתיקה דאב כיון שהי' נתקדשה מדעתו כל זמן שאינה חוזרת בפי' הוי ריצוי ע"ש א"כ כשניתרצה האב ושתקה שעה אחת הו"ל כאילו נתרצה גם הי' אחר ריצוי האב דבזה וודאי אינה יכולה לעכב כדמוכח מהא דבעי רב גט ומיאון כנ"ל

שם בהג"ה וי"א דאם שמע האב ושתק וכו' לכאורה נראה דלדעתם הא דפליגו רב ושמואל ועולא היינו קודם ששמע האב דהא כששמע ומיחה ס"ל לרב עצמו דהאב יכול לעכב וכששמע ושתק אפי' רבינא מודה וכי פליגו בשאין האב לפנינו דס"ל לרב ושמואל דאמרינן מסתמא ניחא ליה לאב בקידושין אלא דלפ"ז קשה טובא דא"כ למה ס"ל לרב דצריכה גט ומיאון הא במיאון לבד סגי כדאמר רב בין הי' ובין אבי' יכולין לעכב ע"כ צ"ל דגם י"א אלו מודים דקודם שמיעה יכולה היא לעכב ואינה צריכה גט אלא דס"ל לרב דחיישינן שמא שמע האב ונתרצה אבל היכא דידוע לנו שמיאנה מיד אחר הקידושין בענין שא"א לחוש ששמע האב בהא ס"ל לרב דיכולה לעכב. עוד י"ל לפמ"ש הריב"ש בתשובה סי' קצ"ג דבהלך אבי' למדינת הים ושמע שם ושתק בזה בוודאי לא הוי שתיקה כהודאה דסבר מה יועיל אמירתי והוכיח כן מדקאמר שמא יבא אבי' וימחה משמע דא"צ למחות עד שיבוא לביתו א"כ י"ל דפלוגתייהו דרב ושמואל דס"ל צריכה גט ומיאון היינו כשהי' במדינת הים דלא מהני שתיקתו למיהוי כהודאה אלא דס"ל חיישינן שמא נתרצה אבל קודם ששמע אינה צריכה אלא לעכב וכ"כ הרשב"א בחידושיו דפלוגתייהו דרב ושמואל מיירי בהלך למה"י והוכיח כן מדלא אמר ואבי' כאן כדקאמר לקמן ע"ש וזהו ההיפוך מן הי"א שהביא הרמ"א לקמן סעיף י"ד דס"ל דפלוגתייהו דרב ושמואל הוא כשאבי' כאן אבל במה"י חמור טפי כמו שיבואר שם ולא תקשה על הי"א אלו מהא דאמר לקמן בקדשה עצמה ונישאית שלא לדעת אבי' ואבי' כאן ושתיק דאמרינן מרתח רתח דהתם מיירי לענין שתאכל בתרומה דבעינן קדושי וודאי אבל לחוש חוששין שמא שתיקה כהודאה אפי' לדידן אי נמי דס"ל כיון דאמר עולא נראין דברי התלמוד היינו אף בהא דס"ל לר' ירמי' בנישאת שלא לדעת אבי' ואבי' כאן דמדשתיק אתנוחא אתנח לי' וכבר כתבנו לעיל דמשמע מדברי רש"י ז"ל בד"ה בפי' אמר מר וכו' דאפי' לדעת הי"א אלו אין חשש קידושין אלא משעה ששתק כנ"ל

שם ונתגדלה הבת וכו' לכאורה הטעם הוא כמ"ש הב"ש בשם מהרי"ק כשם אם נתרצה אב חלין הקידושין כן חלין הקדושין כשגדלה ע"ש ולפ"ז לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל לא מהני ריצוי אח"כ ה"נ לא מהני ריצוי אחר שגדלה וכ"ש שתיקה אך המהרי"ק כתב שם לדעת הרי"ף והרמב"ם יש להסתפק אי אמרינן דכשגדלה גדלו הקידושין עמה כדאיתא ביבמות דף ק"י וכן משמע מלשון הרמ"א בהג"ה. אך כבר כתב המ"מ לפרש דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מה"א דקידושי הקטנה תלוין וכן מ"ש שם דין ט"ז בקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין ונשתחררה שנגמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה מיירי הכל בבעל לאחר שגדלה ונשתחררה ע"ש ועוד נראה דאפי' לדעת הרמ"ה דמהני ריצוי אב ליכא למילף מיניה בקטנה לאחר שגדלה דריצוי אב שאני דהוי כמו המקדש לאחר למד יום שהרי יוכל האב לקדשה גם עתה משא"כ בקטנה לאחר שגדלה ה"ל כמקדש דבר שלא בא לעולם ולא מהני אמירתו כמו מקדש לאחר שימות בעלה או לאחר שנשתחררה או לאחר שתלד דלא אמרינן כיון דהקדושין קיימן ולא מחתה נגמרו הקידושין לאחר זמן משום דבשעת האמירה הוי דבר שלא בא לעולם בטלה האמירה וה"נ בקטנה ועמ"ש לעיל סימן כ"ח דהא בעשה שירים וכו' דלא מהני אמירה כמקדש לאחר למד יום הטעם הוא נמי משום דבשעת אמירה ה"ל דב שלב"ל מיהו בחציה שפחה וחציה בת חורין דמסתפק רב חסדא בגיטין דף מ"ג אי גמרו קידושין או לא ומדמה לה הרמב"ם ז"ל שם לקדושי קטנה שגדלה ע"ש י"ל דהוי כמקנ' דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם כדאיתא בח"מ סימן ר"ג די"א דקנה הכל וכן י"ל דר"ג ביבמות שם ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למאי דקי"ל דא"א מקנה דבר שלב"ל א"כ לאחר שגדלו הו"ל דשלב"ל אך לדעת הרמב"ם ס"ס מ"ם דבהוכר עוברה הוי ס"ק ודמי להא דרבה ורב יוסף דפליגו באגם ובשחת ע"ש י"ל דה"נ לאחר שגדלה כיון דלאו מחוסר מעשה ה"ל כהוכר עוברה וכן משמע מלשון ביבמות דקדושין גדלו עמה ועיין במל"מ בפ"ד מהלכות אישות שנסתפק בקטן שקידש לאחר שיגדיל ועיין מ"ש לקמן בסימן מ"ג וצ"ע

שם וי"א דבעינן שבעל אחר שגדלה וכו' ז"ל הב"ש כתב בתשוב' הרשב"א דאין אסור מה שהיא אצלו וכו' ואף אם בעיל סתם מסתמא אקדש אותה בביאה דאם לא יתכווין לקדושין אז היה כביאת זנות וכו' ונראה לענ"ד ליתן טעם לדבריו לפמ"ש לעיל בסימן כ"ו דאיסור פלגש להדיוט הוא כמ"ש המ"מ בריש ה"א מדכתי' כי יקח איש אשה שמצוה לקדשה ואף הראב"ד מודה דהיכא דלקחה בתורת אישות הוא באיסור עשה דכי יקח שלא יביא עליה עד שיקדש אותה והוכחנו שם דהיכא דא"א לקדש לית ביה איסור עשה. א"כ כל זמן שהיא קטנה כיון שא"א לקדשה אין איסור אם תהיה אצלו אבל כשנתגדלה ואפשר לקדשה חל עליו עשה דכי יקח והוי בעילת זנות אם לא יקדשה לקמן. ועמ"ש לקמן

סעיף י"ב קטנה שקדשה עצמה וכו' הטור מסיים בזה והוי קידושין כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני וכתב הח"מ דהא מעובדא דההוא דאמר לקריבא וכו' ולא כמ"ש הב"ח דריש דברי הרמ"ה נלמדי' ממקום אחר מהנהו בי תרי דשתי חמרא וכו' עכ"ל הח"מ. ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו דלפמ"ש הח"מ בעצמו לעיל ס"ק י"ז בהא דאמר ואפי' שדכה דהא דלא אמרינן דהוי גילוי דעת משום דאף שנתרצה בשידוכין לא נתרצה בקידושין של עכשיו דאולי לא יתרצה עד שיתן כסף הקידושין לידו דוקא באשר התורה זכתה לו ואין רצונו שתקבל הי' הקידושין בלא רשותו עד שיגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה עכ"ל וכן כתב הב"ש בס"ק ט"ז בשם הריב"ש ולפ"ז צ"ל ע"כ דהכא מיירי דגילוי דעתו דניחא לי' בקבלתה א"כ אין לומר דראיות הרמ"ה מעובדא דההוא דאמר לקריבאי דהא שם לא גלה דעתו דניחא לי' בקבלתה וע"כ צ"ל דס"ל לאביי ורבא כרב ושמואל אע"כ צ"ל דראי' הרמ"ה הא מהא דאמר לעיל דארצוי ארצי כמ"ש הב"ח והיינו דגלה דעתו שיהי' שלוחו ובזה מובן מ"ש הב"י אינו נוח לי דלפמ"ש דעיקר הראי' הוא מארצוי ארצי' ולא מעובדא דההוא דאמר לקריבאי א"כ אין ללמוד מההוא דאמר לקרבאי שום דבר די"ל דהיכא דגלה דעתו שיהי' שלוחו אע"פ ששדכ' עם אחר לא נתבטל בז' השליחו' דדוק' בהלך הוא וקדש' לאחר אמרינן דביטל השליחות כדלעיל בסעיף ט' אבל בשידך אפי' טרח משמע דלא הוי ביטול השליחות דאפי' בשווי' שליח אחרינא כתב לעיל דהוי ספק ואיכא למימר איפכא דכיון דלא קיי"ל כרב ושמואל ואין החשש אלא משום גילוי דעת כי הדר ביה וגלה דעתו לאינש אחרינא ביטול גילוי דעת הראשון אפי' לא טרח אך הנראה עיקר בדעת הרמ"ה דמוציא דבריו מהאי עובדא דאמר לקריבאי כמ"ש הח"מ וס"ל דגלוי דעת סתם אפי' לא גילה דעתו דניחא ליה בקבלתה נמי מהני ורצונין בזה ליישב קושי' הרי"ף דלא ניחא ליה לאוקמי דאביי ורבא דלא כהלכתא אלא דבגלוי דעת מודה רבינא והא דאמרינן לעיל דלא קי"ל כרב ושמואל אפי' בשדכה היינו כמ"ש הב"ח דשדכה דהתם מיירי שהמקדש שדך באבי' אבל האב לא גילה דעתו אך הב"י לא ניחא ליה לפרש הכי דסתם שדכה משמע שנתרצה גם האב לקדשה לו וע"כ צ"ל כנ"ל דגילוי דעתו מהני היינו דגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה ונפקא מהא דאמר דלמא ארצוי ארצי ומה שדקדק הב"ש דבסי' ל"ה. סעיף ד' יש מי שאומר וכו' משמע דהוי וודאי קדושין ולפמ"ש דהרמ"ה מיירי הכא שלא גלה דעתו דניחא ליה בקבלתה לק"מ דהתם מיירי שהשדכן קדש במעות שלו דהוי כמו תורם משלו על של חבירו כמ"ש ברס"י ל"ה ותו כיון דארצי קמי' משמע דניחא לי' שיהא שלוחו אך לפמ"ש הח"מ והב"ש דהכא מיירי דגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה צ"ל דהכא שאני דאין דרך לעשות בתו לשליח כמ"ש הב"ש

סעיף י"ג נתקדשה לדעת אבי' אינם נשואין וכו' נראה דהלשון אינם נשואין דכולל בין שאבי' כאן ובין שאבי' במדינת