המקנה - קונטרס אחרון שלו

היינו דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני משום דס"ל דאי הוי מהני ריצוי בפירוש בוודאי הוי חיישינן שמא נתרצה וע"כ צ"ל לשיטת' דהא דלא חיישינן דלמא שליח שווי' היינו כדמשני מעיקרא דלא חציף לשווי' לאבוה שליחא אם כן קשה בקטנה שנתקדשה נהי דנימא דריצוי לא מהני מ"מ ניחוש דלמא שליח שווי' ואמר לה צאי וקבלי קדושיך וכן כתב הר"ן שהקשו על הרי"ף ז"ל ולפמ"ש י"ל דס"ל כרא"ם דצאי וקבלי לא מהני דהוי מטעם שליחות קבלה ואין שליחות לקטן ולהא לא חיישינן דשמא אמר כל מי שיתן לבתו תהא מקודשת לו בהנאתי. אך לפ"ז קשה הא דסיים הרי"ף דכולהו גאונים כתבו קטנה או ערה שקדשה עצמה אפי' נתרצה האב לא הוי קידושין דלמה לא ניחוש בנערה שמא עשאה אביה שליח אע"כ צ"ל דמיירי שקבלה שלא בתורת שליחות כמ"ש הב"ש בס"ק י"ח מ"מ מוכח מהכא לאו מטעם שליחות קבלה ואין הכרח דס"ל דלא כרא"ם

שם וי"א שאם נתרצה האב וכו' הנה הרא"ש כתב בהא דאמר רבינא אפי' למ"ד וכו' וז"ל דגבי הבת אם נתרצה האב חייל הקידושין ממילא למפרע דהוי כאילו אומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אבל בבן אפי' אם נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח עכ"ל נראה כוונתו דע"כ צ"ל דס"ל לרב דכשנתרצה האב היה מקודשת למפרע משעת קידושין אבל אין לומר דמקדשת משעה ששמע ונתרצה האב דא"כ קשה הא דאמר אפי' למ"ד וכו' הא אפי' אי הוי אמרי' שמא נתרצה הבן מה יועיל ריציי הבן אחר הקדושין כיון דצריך שליחות באמירת המקדש כדפירש"י לעיל דף ז' באומר הילך מנה והתקדשי לפלוני שצריך שיהא שלוחו כמ"ש לעיל בסי' כ"ט ע"ש א"כ נהי דכשהאב נתן הכוס משלו הו"ל כאומר הילך מנה ותתקדש בתך לבני מ"מ בעינן שיהא שליח הבן באמירה והאיך יהא שלחות במה שנתרצ' אח"כ וע"כ צ"ל דמקודשת למפרע דאגלאי למילתא למפרע והוי כאילו עשאו שליח בשעת הקידושין ה"נ גבי בתו הו"ל כאילו אמר לה צאי וקבלי ובאמת צ"ע לדעת הרמ"ה דס"ל דאינו קידושין אלא בשעת שמיעה האיך שייך גבי נתרצה הבן דבעינן שליחות בשעת קידושין כנ"ל ויותר קשה לדעת הי"א דאם נתאכלו המעות לא הוי קידושין הא בעובדא דהנהו ביה תרי דשתי חמרא יהיב חד כסא לחברי' משמע ששתה את הכוס והרי נתאכלו הקידושין קודם ששמע הבן וע"כ צ"ל דהוי קדושין למפרע ועוד. מוכח מהא דמקשה בדף מ"ו מברייתא דמאן ימאן משמע דרב מוקי לה בפיתה לשם אישות ואי נתרצה האב הוי קדושין למפרע ובקדושי ביאה לא שייך לומר שתתקדש בשעה ששמע וכת רצה ע"כ צ"ל דמקודשת למפרע משעת ביאה ונראה דס"ל להרמ"ה וסייעתו דאף דלרב דס"ל חיישינן שמא נתרצה והיינו דס"ל דמסתמא זכות הוא לו לקדש את בתו כמ"ש הר"ן וחיישינן שמא נתרצה ממילא אמרי' ג"כ הו' קדושין למפרע משעת קדושין אבל למאי דקי"ל דלא חיישינן שמא נתרצה והיינו משום דלא שכיח שנתרצה ממילא אמרינן אפי' כששמעו שנתרצו דאינה מקודשת למפרע כיון דמסתמא לא ניחא לי' בשעת קידושין ולפ"ז מ"ש הב"ש בס"ק י"ח דהרא"ש והר"ן דחולקי' על הרמ"ה וס"ל דמקודשת למפרע בשעת קידושין אינו מוכרח דמשמע איפכא דהרי לא כתבו דין זה דמקודשת למפרע אלא אליבא דרב גבי הא דאמר רבינא ואפי' למ"ד וכו' והיינו דמוכרח לפרש כן אליבא דרב כנ"ל אבל הרא"ש במסקנת דבריו שחולק על הרי"ף וז"ל אבל אי ברי לן דנתרצה מיד כששמע לכ"ע הוויין קידושין עכ"ל. משמע דאינה מקודשת אלא משעת שמיעה ועיין בחידושי שכתבתי דמוכרח כשיטת הרמ"ה ז"ל מברייתא דמייתי הש"ס בדף מ"ו מהר ימהרנה לו לאשה שצריכה הימנו קידושין וכו' ומפרש אביי בפיתה לשם אישות צריכה קידושין אחרים מדעת אבי' ואי נימא דכשנתרצה האב אמרינן מוכיח סופו על תחילתו דבשעת קידושין נמי נתרצה למה צריכה קידושין אחרים אע"כ דלא אמרינן דנתרצה למפרע אלא משעת שמיעה כמ"ש הרמ"ה. וזה דוקא בקדושי כסף אבל בקדושי ביאה לא שייך זה וכן נראה דעת רש"י ז"ל שכתב בד"ה בפי' וכו' ודקאמר אפי' למ"ד וכו' לרווחא דמילתא כי היכי דליקבלו מיני' קאמר הכי וכו' ולא פירש דהוצרך לומר כן משום דמיירי שהבן נתרצה באמת שאם הי' מוחה פשיטא דאפי' רב מודה דבין היא ובין אבי' יכולין לעכב וכיון ששמענו שנתרצה איכא למיחוש שהי' מרוצה גם בשעת קדושין לכך הוצרך לומר דשמא נתרצה הבן לא אמרי' וכ"ש לפי דעת הי"א שהביא הרמ"א בהג"ה דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה א"כ אפי' אם שתק הבן אי הוי אמרינן דחיישינן שמא נתרצ' הבן הי' חיישי' לריצו' בשעת קידושין אע"כ דכיון דלא ס"ל לרבינא כרב ושמואל ולא חיישי' שמא נתרצה ה"ה דלא חיישינן בנתרצו לפנינו שהי' מרוצה בשעת קידושין ואף דס"ל להרמ"ה דבשתק ואח"כ נתרצ' אמרינן דהוי קידושין משעת שמיעה מ"מ לגבי הבן לא שייך זה דבעינן שיהא שלוחו בשעת קדושין כנ"ל עוד נראה לענ"ד דטעמא דהרמ"ה שאינו מקודשת אלא משעת שמיעה לפמ"ש לעיל דהכא לאו מטעם שליחות קבלה אלא מדין תן מנה לפלוני דהוא מטעם הנאת עצמו א"כ לפמ"ש הח"מ לעיל סי' כ"ט ס"ק ד' אם לאחר זמן בא אבי' ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה זו שנתתי על פיך הודעה זו הוי כמתן מעות דבאותה שעה הי' נהנית שנתקיים דיבורה וכו' ע"ש א"כ ה"נ באותה שעה ששמע האב שנותן לבתו הוא שעת קבלת הקידושין בהנאתו ואיך נאמר שתתקדש למפרע שהוא קודם קבלת הקידושין בהנאתו

שם ואפי' לא נתרצה מיד כששמע וכו' מלשון זה משמע דס"ל להרמ"ה דהוי קדושי וודאי משעת שמיעה ואמרינן הוכיח סופו על תחילתו דשתיקתו הוי הודאה וכן משמע קצת ממ"ש הריב"ש סימן תע"ט דהא דס"ל לרב הונא בנתקדשה שלא לדעת ונישאת שלא לדעת דאוכל תרומה משום שנעשית בה מעשה יתומה בחיי האב היינו שניתרצה בשעה שנישאת כנ"ל וע"כ צ"ל דהקידושין הם למפרע משעה שקידש דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו דאל"ה במה נתקדשה מיהו יש לדחות זה דרב הונא לטעמיה דס"ל חופה קונה וגומר כנ"ל וכן משמע קצת מדס"ל לרב בשתק ואח"כ מיחה יכול האב לעכב ואמרינן דהוכיר שע"ח דשתיקתו לא הוי הודאה ה"נ י"ל לדידן איפכא בנתרצה לבסוף אך נראה דלא הוי אלא קדושי ספק משעת שמיעה דקי"ל בחולין דף ל"ט ובכמה דוכתא בשתק ולבסוף צווח הוי ספק אי אמרינן הוכיח סע"ת דשתיקתו הוי הודאה ועוד נראה דמוכח הכי מדמשני בדף מ"ו צריכה קדושין מדעת אביה וע"כ לרב דס"ל דחיישינן שמא נתרצה האב בשעת קידושין דלא מהני אם נתרצה אח"כ להיות כוודאי קדושין אצא צריך פעם אחרת לדעת אביה וה"ה לדידן בשתק ולבסוף נתרצה לא הוי קידושי וודאי משעת שתיקה אלא ספק קידושין

שם אלא שתק ולא מיחה וכו' שאם מיחה אפילו נתרצה אח"כ לא מהני וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בשם תוספות והוא חולק עליהם וס"ל דדמי לעל מנת שירצה אבא דאפילו מיחה אם חזר ונתרצה מהני ע"ש שהוכיח כן מדאמר שמואל צריכה גט ומיאון סתמ': ולכאורה קשה איך אפשר לומר כן אליבא דשמואל דהא אמרינן בגיטין דף כ"ה בע"מ שירצה אבא הוא מטעם דאמרינן יש ברירה ושמואל לא לית ליה ברירה כמ"ש התוספות בעירובין דף ל"ו ע"ב ואף דבפרק כל הגט כתבו תוספות דיש לחלק בין היכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש מ"מ הא הכא לא בירר דבריו וקידש סתם ועמ"ש בזה לקמן סימן ל"ח סעיף חית וע"כ טעמא דשמואל משום דאמרינן דמסתמא נתרצה בשעת קידושין כמו שנתרצה עכשיו משא"כ במיחה בנתיים דלא שייך איגלאי מילתא למיפרע כיון דמיחה בנתיים ועוד נראה דס"ל להתוס' דהכא שאני דע"כ צ"ל דהוי כאלו מתנה עם האב בשעת קדושין שתהא מקודשת כשירצה וכיון דמיחה מבטל הקדושין לגמרי ולא דמי לע"מ שירצה אבא דכיון שהקדושין הם ע"י עצמו אלא שמתנה על רצון אביו א"כ אף שמיחה אביו אין האב יוכל לבטל הקדושין שלו אבל הכא כשמחה האב ביטל הקידושין לגמרי ולא מהני אף שיתפייס אח"כ כיון דכבר ביטל מיהו נראה בהלך אבי' למה"י לדעת בה"ג שתקנו לה חז"ל קידושין כמו יתומה אף דכשבא האב ומיחה יוכל לבטל הקידושין כמו שיבואר לקמן סעיף י"ד מ"מ כשחזר ונתרצה יש לדמות לע"מ שירצה אבא כיון דהעיקר הקידושין בדידה תלי' אלא דתקנות חז"ל הי' כן שהאב יכול למחות וכשחזר ונתרצה נתקיימו קדושין שלה ועמ"ש שם בזה

שם ואפי' נתאכלו המעות כו' כתב הח"מ דדומה להנאת מחילת מלוה כך הוא דעת הרמ"ה בעל סברא זו וכו' נראה כוונתו דהרמ"ה לשיטתו אזיל דס"ל דקטן שלוה מן אחרים חייב לשלם כשיגדל כדאיתא בח"מ סימן רל"ה סעיף ט"ו אבל לדעת הר"ר יונה והרא"ש שחולקים שם לא שייך מחילת מלוה בקטנה ותו דז"א לדעת הרמב"ם לעיל סימן כ"ח סעיף יו"ד דאין יוכל לקדש בהנאת מחילת מלוה וצ"ל כמ"ש מהרי"ק דהכא שאני כיון שנתן המעות מתחילה לשם קידושין ולא דמי לקדשה בתמרי' בסימן ל"א סעיף ה' ועשה לי שיריים בסימן כ"ח דהתם לא גמר דיבורא כמ"ש שם

שם אבל אם מחתה היא או אביה וכו' משמע דאפילו אם שמע האב ושתק והיא מיחתו אחר שמיעתו לא היה קדושין אפי' אם נתרצה אח"כ ולא אמרינן כיון דס"ל להרמ"ה דאיגלאי מילתא למפרע דשתיקתו הוי הודאה שוב אינה יכולה למחות אלא אמרינן בזה דהשתא הוא דנתרצה דלא הוה שתיקתו הודאה נגד רצונה וכן משמע מלשון היא או אביה דהיא דומיא דאבי' ותו דאי קודם שמיעה הול"ל דהמקדש עצמו נמי יוכל לבטל הקידושין דהא הוה כמקדש לאחר למד יום כמ"ש הב"ש בס"ק י"ח כיון דלא חלין עדיין הקידושין וע"כ מיירי לאחר שמיעה ואפ"ה יכולה היא למחות אבל אליבא דרב צ"ל דהא דאמר דהיא יכולה לעכב ופירש"י קודם שנתרצה האב היינו קודם שמיעה אבל אחר ששמע ושתק הא אמר רב לעיל דבעינן גט ומיאון הרי דמיאון לחוד לא מהני והתם לא מיירי שכבר שמענו שנתרצה דא"כ לא הוי פליג עולא כדס"ל להרמ"ה דלאחר שנתרצה הכר מודים דצריכה גט אע"כ דהא דאמר דהיא יכולה לעכב היינו קודם ששמע האב וקמ"ל דאע"ג דלרב הוי קדושין למפרע משעת קדושין כמו שהוכרחנו לעיל בדברי הרא"ש ז"ל והמקדש אינו יכול לחזור בו שקדושין למפרע ואפ"ה היא יכולה לחזור בה ונראה דלדעת הרמ"ה אם שמע האב ושתק ולא שמענו שנתרצה עדיין לא הוי חשש קדושין ומותר הוא באחותה ולא חיישינן שמא יתרצה אח"כ