המקנה - קונטרס אחרון שלה

מ"ד ע"ב דהוי חצר המהלכת דלא קנה אלא בכפות ובתרומת הדשן לפנינו סימן רי"ג וכן העתיקו הב"ח וז"ל אבל כשעומד על גבה ותופס' זה לקבל הקידושין הוי כאילו הוא קבלו בעצמו וכו' משמע דבעינן קא שיתפוס בידה ואפשר דבכה"ג כיון שמחזיק בידה הוה ליה כעבד

את שהוא משתמר על ידו ועמ"ש לקמן בסעיף י"א יישוב קצת בזה וצ"ע

סעיף ח מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה וכו' הקשה הב"ח מהא דאמר בסנהדרין דף ע"ו מצוה לקדש את בתו מוך לפרקה וכבר כתבתי בזה בר"פ האיש מקדש אך יש לפרש דהתם מיירי באמר לה צאי וקבלי קדושיך וכמ"ש הרמ"א בסעיף ז' בהג"ה כן כן יש לפרש האי דנדה ר"פ התינוקת גבי רב חנינא דעשה מעשה השיא בתו בקטנותה וכמ"ש בחידושנו שם אבל האי דקדושין דף נ"א "ב דלא שביק אינש מצוה דרמי' עליה ע"כ צריך לפרש כמ"ש הריטב"א שם דמדעת' ומרצונה שרי וכ"כ הב"ח

סעיף ט האב שנתן רשות לשלוחו וכו' במתני' ס"פ עשרה יוחסין אם שלו קדמו וכו' ואם של שלוחו וכו' עיין בחידושנו שכתבנו דלכאורה הך מלתא דשלוחו קדים ה"ל מלתא דפשיט' כיון דכבר היא מקודשת ע"י שלוחה וצ"ל דנקט אגב רישא אם שלו מדמו וקמ"ל דביטול את השליחות כדעביד הש"ס שם צריכותא ע"ש אפשר לומר דהא דנקיט בסיפא אם של שלוחה קדים היינו קדימה בזמן הקידושין דאף שקדשה עצמה תחילה שתהא מקודשת לאחר למד יום לא אמרינן דביטל את השליחות לגמרי אלא כיון דקידש אותה השלי' זוך למד יום קדמו קדושי שליח וממילא בטלו קדושי עצמה אך לפמ"ש בסעיף שאח"ז אי שווי' שליח אחרינא וכו' בעי' גט מתרווייהו: היינו דחיישינן כיון שעשה של"ח אחר דלמא ביטל את הראשון נרא' דכ"ש כשהיא מקודשת עצמה לאחר למד יום דיש לחוש שמא ביטלה. ונראה דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש לקמן סימן מ' סעיף ב' אם ש השני או גרשה תוך למד יום דלדעת הרא"ש שם הוי חזרה אף יש מקום בקדושין הראשונים לחול אחר למד יום אפ"ה אמרינן כיון שקדשה עצמה לאחר חזרה מן הראשון ה"נ הוי חזרה ולדעת האומרים ה דלא הוי חזרה אלא קידושין אחרים הם ואם הקדושין הראשונים שלן לחול הם חלין א"כ הכא נמי יש לומר דאם קידשה השליח תוך למד יום חלין קדושי השליח ועיין בסמוך

שם ואם אינו ידוע וכו' עיין בחידושי דף ע"ט שכתבתי דאם קדשו שניהם כאחד יש להסתפק אם דמי לקדש שתי אחיות וקי"ל דלא הוי קידושין משום דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת איכו או נימא דדמי להא דאמר הש"ס בדף נ"א שאני מעשר דאיתא לחצאין וה"נ משכחת בזא"ז כדאיתא בדף ס' דתפסי קדושי אפי' מאה דעבדי כשרגי דליבנא וצ"ע

סעיף יוד אי שוי' שליח אחרינא וכו' הקשה הב"ש דהכא סתם כמ"ש הטור בשם הרמ"ה ובסימן קמ"א סעיף ד דסתם כדעת הרא"ש שם דלא ביטל שליח הראשון וכן יש להקשות על דעת הטור שלא הזכיר כאן שהרא"ש חולק עליו ולכאורה היה נרא' יהא דמספקא ליה הכא היינו משום דהשליח השני עשה שליחותו זינא למימר דניחא ליה בשלוחא בתרא טפי אבל התם דכשקיבל שליח הראשון הגט ממילא דהשני לא עשה שליחותו ובזה בודאי לא עלה על דעתו לבטל שליח הראשון אם לא יעשה השליח השני שליחותו אך לפמ"ש הב"ח אפי' לא קדש השני אלא ראשון הוי ספק קידושין דשמא של שליחותו אי אפשר לפרש כן וע"כ צ"ל כמ"ש הב"ש דהתם גוף שליחות אחד הוא אמרינן דמסתמא היה דעתו דכל מי שיקדים בשליחותו מקיים אבל הכא דהוי ב' שליחות י"ל דביטל וכן מוכרח לומר בדעת הרא"ש דלקמן סי' מ' סעיף ב' דבקדושי השני פשיטא ליה דבטלי קדושי ראשון ובסימן קמ"א פשיטא ליה דלא בטלי בשליחות השני ע"כ זל היינו משום דהתם עיקר השליחות אחד הוא מיהו הא דהכא זי ספק אם בטלי ולקמן סי' מ"ם פשיטא ליה דבטלו' ע"כ צ"ל דמעשה עצמו שאני וצ"ע

סעיף י"א קטנה או נערה וכו' או נישאת עיין בב"ש שתמה על הש"ע שפוסק דלא הוי קדושין אפילו ושאת ודלא כרמב"ן שהביא הרשב"א בתשובה וכן כתב הריב"ש סימן חע"ע ודקי"ל כרב הונא כיון דרבא מתרץ דבריו ע"ש ולענ"ד נראה ואין כאן מקום קושי' כלל חדא די"ל דהיכא דעמד האב בשעת נישואין שתיק בזה אמרינן הואיל ונעשה בה מעשה יתומה מסתמא נתרצה אבל הש"ע לא מיירי שעמד האב בשעת קדושין דאם עמד שם ושתק ואח"כ נתרצה י"ל דהוי קדושין למפרע דמוכחא מלתא דהוי ניחא לי' בשעת קידושין וכ"כ מהרי"ק והביאו הלח"מ בפ"ג מה"א מדכתב הרמב"ם בין וא ובין אביה יכולין לעכב משמע דאם נתרצה אח"כ מהני והיינו שקדש בפניו א"כ שפיר קאמר ואפי' נישאת כיון דלא עמד שם בשע' נישאת אף שנתרצה בשעה ששמע שנישאת לא מהני ריצוי למפרע דעת הרמב"ם ואפי' אי נימא דדעת הרב ב"י אינו כן דאפי' אם מיד בשעת הקדושין לא מהני אפי' אם נתרצה האב אח"כ וע"ז קשי' ' להב"ש דאם עמד בשעת הקדושין ובשעת נשואין נימא דהוי כנתרצ' זו דמהני לדעת הרמב"ם אפ"ה לא קשי' מידי די"ל דלרב הונא דס"ל דהואיל דנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב אמרינן דנתרצה היינו דאמרינן דכיון שעמד בשעת נשואין מסתמא נתרצה בשעת הנשואין וס"ל דריצוי אחר הקידושין מהני כרב רבי' וכ"כ הריב"ש בתשובה שם דריצוי אינו אלא בשעה שנישאת אי נמי משום דרב הונא לטעמי' דס"ל דחופה לבד קונה וגומר אבל למאי דס"ל להרמב"ם דלא והני ריצוי אח"כ מאי יועיל מה שנתרצה בשעת הנשואין אכתי במאי תתקדש כיון דלא אמרינן שנתרצה למפרע בשעת קידושין ואין ראי' מדברי הרמב"ן שהביא הרשב"א דס"ל כשיטת הרמ"ה דריצוי אח"כ מהני להתקדש משעת שמיעה והיכא דנישאת ובעל י"ל כיון דנת רצה האב מסתמא כששמע מן הנשואין ושתק יש לחוש לקדשה אח"כ בביאה כמ"ש הרשב"א שם בתשובה ותו נראה דאין קושי' על הרב ב"י כיון דהרמב"ם פסק להדי' דלא כרב הונא מדכתב בפ"ח מהל' תרומות דין ט"ז קטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו' אעפ"י שקדשה אבי' אינה אוכלת בתרומה משמע מלשון אעפ"י דכ"ש כשנתקדשה ע"י עצמה והיינו כסברת עולא בנתקדשה שלא לדעת גרע טפי וגם מה שתמה הב"ש על מ"ש הב"י דהרא"ש לא גרס לי' ע"ש נראה דהיינו מדכתב שם הרא"ש ומודה רב דאינו יורשה ולכך לא הביא רב אלפס וכו' דאי הוי גריס ליה ה"ל להרי"ף להביאו כיון דס"ל לרב הונא דאוכלת בתרומה משום דודאי נתרצה א"כ אם מתה בעלה יורשה אע"כ דלא גריס לי' אך לפמ"ש י"ל דס"ל להרי"ף דדוקא הונא ס"ל הכי דכיון דבשעת נשואין נתרצה מקודשת מטעם חופה קונה או למפרע משעת קידושין כרב אבל למאי דקי"ל דאין חופה קונה וגם לא קי"ל כרב ושמואל דחיישי שנתרצ' למפרע לכך לא הביאו ועמ"ש בחידושי דף מ"ד ע"ב דמשמע כן מלשון רש"י בד"ה מעשה יתומה בחיי האב כגון שהשיאה וכו': ולא פירש כן בקדשה ונשאה שלא לדעתו ע"ש

שם ואפי' מיאון אינה צריכה וכו' עיין בחידושי דלפמ"ש התוס' שם בד"ה אלא דקדשה נפשה וכו' דרב ושמואל מוקי להאי מתניתן דריש יבמות וברייתא דושוין בלא שדכה הרי דס"ל דעכ"פ צריכה מיאון אפי' היכא דאינה צריכה גט וא"כ נהי דקיי"ל דלא כרב ושמואל מהא דאמר רבינא דלא חיישינן לרב ושמואל בהא דצריכה גט אבל בהא דצריכה מיאון אפי' בלא שידכה מנ"ל למיפסק דלא כוותייהו ונראה הטעם דבלא שידכה צריכה מיאון היינו משום דנראה מפירוש רש"י הואיל ונעשה בה מעשה יתומה וכו' או הפקיר זכות שיש לו בה וכו' פי' כיון שסילק רשות ה"ל קידושין דרבנן כמו יתומה קטנה א"כ נהי דבלא שידכה לא חיישינן שמא נתרצה אף ששתק כששמע מ"מ י"ל דהפקיר זכות שיש לו בה וממילא סגי במיאון כמו יתומה קטנה אך מדברי הרמב"ם נראה דאינה צריכה אפי' מיאון שהרי כתב שאם גרשה מותרת לכהן וע"כ דלא הוי אפי' קדושין דרבנן וכן משמע מלשון הרי"ף דאין צריכה אפי' מיאון דכתב שלא. הוי קדושין ונפקא ליה מקושית הש"ס מברייתא דושוין וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' כמ"ש התוס' שם בד"ה אלא לאו דקדשה וכו' ואף דכתבו התוס' דלרב ושמואל איכא לאוקמי בלא שידכה היינו לפי הס"ד אבל למא' דמשני אין הכרח אפי' לרב ושמואל ולהכי סתם הש"ע כוותיה אף דהביא לקמן סעיף י"ד דעת השאלתות בקטנה שהלך אביה למד"ה היינו כסברת התוס' דמחלקים בין אביה כאן להלך אביה למדינת הים ועיין בחידושי

שם ואפילו נתרצה בפירוש וכו' כבר כתבנו דעת מהרי"ק דכשעמד שם בשעת קידושין ושתק ואח"כ נתרצה מודה הרמב"ם דמהני למפרע ומ"ש הב"ש בס"ק י"ז בשם. הריב"ש דקדושין בפניו הוי ריצוי והמעיין שם בתשובה יראה דלא כתב כן אלא כשהאב בעצמו הכניסה לחופה והיינו מ"ש הרמ"א לעיל סעיף ז' בהג"ה בשמו לכך לא הביא שם דעת הרמב"ם שכתב בפירוש בין בפניו ומ"ש הב"ש ומוכח דלא כהרא"ם מדס"ל להרי"ף דמהני ריצוי בשעת קבלת קידושין ה"ה דמהני כשאמר לה צאי וקבלי קידושיך יש לדחות לפמ"ש לעיל סעיף ז' דכשאמר לה צאי וכו' הוא מדין ש"ק כמ"ש הרא"ש שם דניחא לי) שתתקדש בקבלתה ולא הוי אמירה זו כתן מנה לפלוני אבל בהך דרב ושמואל ששמע האב ונתרצה י"ל דהוי כאומר תן מנה לפלוני דמתקדשת בהנאה זו שמקבל האב בנתינת דמקדש לבתו והוי כאילו קבל בעצמו וכ"כ הח"מ ס"ק י"ט ודומה להנאת מחילת מלוה וכו' ובזה אתי שפיר לשון הרמ"א בסעיף ז' בהגה"ה וכדי להוציא נפשו מפלוגתא כו' או יעמוד אצלו כשמקבלו וכו' משמע דהרא"ם מודה בזה וכן משמע מסוגי' דהא דאמר רבא א"ר נחמן אומר אדם לבתו הקטנה צאי וכו' מדלא הביא רבא ראי' מדברי רב ושמואל ואין להקשות דא"כ מנ"ל להוכיח מדר"י ב"ר יהודא דלמא טעמא דר"י בר"י ביעוד הוא מדין תן מנה לפלוני יש לומר כיון דקי"ל דאין יעוד אלא מדעתה כדאמר שם בדף י"ט משמע דהקדושין הוא מטעם ש"ק דאי מתן מנה לפלוני מה לנו לדעתה הא קי"ל נתינה בע"כ הוי נתינה כמ"ש לעיל בסעיף ז'

אך ז"א לדעת התוס' בקדושין דף ה' ד"ה שכן ישנה בע"כ וכו'. דלא בעינן ביעוד דעתה ועוד כראה דמוכח מדברי הרי"ף איפכא דהא לדעת הרי"ף ז"ל לפי' קמא של הר"ן דאפי' נתרצה בשעת קידושין לא מהני צ"ל דהא דאמר רב שימי בפירוש אמר מר דלא ס"ל לדרב ושמואל