המקנה - קונטרס אחרון שלד

שם ויש מי שאומר דדוקא מכחישתו וכו'. כתב הח"מ אפשר לומר דאם קדשה אביה לבד כיון שאינה מכחישתו צריכה גט מספק ומ"ש התוס' דמודה שמואל בקדשה אביה לבד מיירי במכחישתו ואין דבריו מובנים דהא כתבו ההו' להדיא בד"ה ואי ס"ד וכו' דפלוגתייהו דרב ושמואל הוא באינו מכחישתו ואפשר דכוונתו דלדעת הרמ"ה דס"ל דפלוגתייהו דרב ושמואל במכחישתו. אך נראה דלדעת הרמ"ה דלמסקנא פליגי רב ושמואל במכחישתו איכא לאוקמי באמת ברייתא דחוששין לקדושי שניהם באינו מכחישתו ולא פליגי הני תרי ברייתות אהדדי א"כ מדלא נקט בברייתא דחוששין לשניהם קדשה אבי' לבד דהוי רבותא טפי כמו שהקשו התו' משמע דבקדשה אביה לבד א"צ גט משום דאיכא חזקת פנוי' והרי בוגרת לפנינו מיהו י"ל לפמ"ש לעיל סי' ל"ו סעיף י"א דלדעת העיטור דס"ל שם בקדשה אביה לבד והי' בוגרת חיישי' שמא נתרצה הבת דאין מקום לקושי' התו' דאי לאו דקדשה את עצמה היתה צריכה גט מקדושי אבי' משום שמא נתרצה ואפשר דאפי' החולקים על העיטור דלא חיישינן שמא נתרצה הבת היינו בספק זה לבד אבל הכא דאיכא נמי ספק שמא היתה נערה לכ"ע צריכה גט וצ"ע

סעיף ו' ונמצאת לה סימנים וכו' כתב הח"מ דאם קדשה היא עצמה לבד תוך ויו ואח"כ נמצאת לה סימני בוגרת הוי ספק קידושין ואין מועיל טענת בריא שלה וכו' והב"ש כתב דבזה לכ"ע לא חיישי' כיון דאית לה חזקת נערות וחזקת פנוי' וכו' ונראה דהדין עמו דוודאי בתוך ויו חזקת נערות עדיפא מהרי בוגרת לפנינו כדקי"ל בכל דוכתי' דמוקמינן אחזקה אף שכבר יצאה מחזקתה לפנינו כדאיתא בכתובות דף י"ב ע"ב דמוקמי' אחזקת הגוף אע"פ שהי' בעולה לפנינו וכ"ש הכא דא כא ח"פ וראיה דהא כתב התוס' בד"ה קדשה אביה וכו' דאם קדשה אביה לבד כיון דאיכא חזקה דה"ה בוגרת לפנינו וחזקת פנוי' איו חוששין לקידושי האב וכ"ש חזקת נערה דעדיפא טפי מהרי בוגרת לפנינו כנ"ל והא דמשמע מדמקשי הש"ס בהא לימא רב וכו' משמע דעל שמואל לא קשה בהא דחושש לקדושי עצמה ולא מוקמינן אחזקת נערות נראה דהיינו משום דמיירי שקדשה אביה תחלה וא"כ ליכא חזקת פנוי' דממ"נ היא מקודשת מקדושי אביה ואדרבה איכא קצת חזקת פנוי' עד קדושי עצמה אלא דלאו חזקה אילימא היא כיון דממ"נ היא מקודשת לפנינו כמ"ש התו' וא"כ כיון דגם חזקת נערות לאו אילמא היא דה"ה בוגרת לפנינו שפיר קאמר שמואל דחוששין לקדושי שניהם ולפ"ז אפי', בקדשו שניהם אלא שהיא קדשה תחלה ואח"כ קדשה אביה י"ל דאין חוששין לקדושי עצמה כיון דאיכא חזקת נערות וגם חזקות פנוי' עד שקדשה אביה ואפשר דהח"מ לשיטתו אזיל שכתב לעיל לדעת הרמ"ה דמוקי פלוגתא דרב ושמואל במכחישתו ובהא דוקא איכא סברת התוס' דאם קדשה אביה לבד ביומא דמשלים שית כיון דאיכא חזקה דה"ה בוגרת לפנינ' וגם היא טוענת ברי שהיתה בוגרת אז אין קידושי אביה כלום אבל בלא ברי דידה י"ל דחוששין לקידושין אביה לכך מחמיר גם הכא אף דאיכא חזקת נערות וחזקת פנוי' אבל למאי דמשמע מלשון הח"מ דאפי' אם אומרת ברי שהיתה נערה בשעת קידושי אביה אפ"ה צריכה גט קשה. ואפשר דס"ל להח"מ דכיון שהיא קדשה א"ע ה"ל כאומרת ברי שהיא בוגרת ושוב אינה נאמנת לומר שהיתה נערה בשעה שנתקדשה אלא דלפ"ז קשה דא"כ נימא גם בקידושי שניהם ביומא דמשלים שית דהוי כמכחישתו וצ"ע

והנה התוספו' כתבו וכן משמע דעת הרמב"ם דבתוך ויו חדשים לא מהני סימני בוגרת והקשו עליהם סוגיא דקאמר אילימא בתוך ששה חדשים בהא לימא רב וכו' וכבר כ' בחידושי דיש לפרש הא דקאמר תוך ש"ח היינו תוך ויו חדשים משראו בה סימני נערות אבל הוא לאחר ס"ח אחר י"ב שנים אבל לפי דברי הרשב"ץ שהביא הב"י והאחרונים דבכה"ג מחזיקין אותה בנערות משנת י"ב א"א לפרש הכי ונראה דיש לפרש ע"פ מ"ש הח"מ בסי' ד' ס"ק י"ב דלמ"ד שיפורה גרם ע"כ אמרינן נמי לענין ויו חדשים שבין נערות לבוגרות שיפורי קדים וסגי בד' חדשים שלימים וסוף חודש הראשון ותחילת חודש האחרון. ונראה פשוט דנהי דבסוף חודש האחרון אמרינן לעולם שיפורא גרם אף לענין זמן הבוגרת כמו שהוכיח הח"מ שם מסוגיא דכתובות דף ל"ט מ"מ בחודש האחרון אין הכרח שתתבגר ביום ראשון דהא יליף לה מיולדת לשבעה למקוטעין דבחודש האחרון יולדת לפעמים ביום א' ולפעמים לב' ימים כדמוכח מהא דקאמר בסוטה דמשה נולד מששה חדשים ויוח אחד ושמואל לב' ימים וה"ה בכל החודש וה"ה בבוגרת כן הוא לפעמים נתבגרה בתחילת חודש ולפעמים באמצע החודש ובזה החודש אזלינן בתר סימני בוגרת דכל החודש הוא בחזקת הבאת סיב והיינו דקאמר בתוך ששה חדשים ר"ל בתוך חודש הששי למ"ד שיפורא גרם אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דלא קיי"ל כמ"ד שיפורא גרם כדאיתא לקמן סימן קנ"ו. וכן משמע מהא דמשני ביומא דמשלים שית משמע ששה חדשים שלמים דלמ"ד שיפורא גרם יומא דמשלים שית לא משכחת אלא בער"ח מ"מ לפי הס"ד יש לפרש הכי אליבא דע"ד שיפורא גרם ועיין בחידושי שכתב לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כשנשלם ששה חדשים אזי יום האחרון נעשה בוגרת מתחלת היום והא דאמרינן ה"ה בוגרת לפנינו היינו כשאינו ידוע לנו סימני נערות מתי הביאה ומצאו אותה בסימני בוגרת ממילא אנו יודעים שהיא היום דמשלים שית ומחזקינן לה בבוגרת מתחלת היום ע"ש

סעיף ז ע"י שלוחו או ע"י עצמה כו' הנה הרא"ש כתב הטעם דמהני אפילו בקטנה אף דאין שליחות לקטן מ"מ הכא כיון שהוא זכותה מהני מדין שליחות ולהראב"ד והרמב"ן הטעם משום דה"ל נתן מנה לכלב: ולכאורה הי' נ"ל דמלשון המשנה בר"פ הא"מ האיש מקדש את בתי כשהיא נערה בו ובשלוחו ולא נקט נמי לקדש ע"י עצמה ולשיטת הרא"ש ניחא שהוא בכלל ובשלוחו כיון דהטעם בקטנה נמי משום שליחות אבל לשיטת הרמב"ן קשה ולכאורה הי' נראה דהיינו דקאמר הש"ס שם באמת נערה אין קטנה לא והקשו התוס' שם בד"ה כשהיא נערה וכו' וא"ת ודילמא לרבותא נקט נערה וכ"ש קטנה ולפמ"ש אתי שפיר דה"ל לאשמעינן דיכול לקדשה בקטנה ע"י עצמה דהוי רבותא טפי מנערה דהיא בת שליחות אלא דלפ"ז צ"ל דמשני דמסייע לי' לרב דאסור לקדש וכו' דאפי' באומר לה צא וקבלי קידושיך איכא איסורא וזהו דלא כמ"ש בהגה בשם ת"ה דבאמר לה צאי וכו' ליכא איסורא ואפשר לומר כיון דלפי טעם הראב"ד והרמב"ן ז"ל אינו יכול לקדש בשטר כמו שיבואר ומתני' סתמא נקט האיש מקדש מיירי אפילו בקדושי שטר וזה לא שייך בקטנה ע"י עצמה

אך מדברי הרמב"ן שהבי' הר"ן ז"ל בקידושין דף ט' דאף לפי שיטתו מהני באומר צאי וכו' אפי' בקדושי שטר ובן נראה לענ"ד מוכח מדברי הראב"ד שהביא הרשב"א בגיטין דף ס"ד ע"ב לתרץ קושי' התוס' שם בד"ה נערה המאורסה וכו' מהא דס"ד דאיירי כשיש לה אב וכו' ותירץ הראב"ד דמיירי שנתן לה האב רשות ועיין בחידושי קידושין דף מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה תנן התם וכו' שכתבתי לפרש דבריו דהא דמהני כשנתן לה רשות היינו משום דאמרינן אומר אדם לבתו קטנה צאי וכו' וה"ה דמהני כשאומר לה לקבל את הגט ע"ש דמוכרח לפרש כן הרי דמוכח דאף לשיטת הראב"ד מהני אפילו בשטר קדושין כמו בגט ובאמת הר"ן נתקשה בזה שם בטעמי' ע"ש ועיין בחידושי דף ט' שכתבתי דיש ליתן טעם דשטר עדיף טפי אף דאין שליחות לקטן מ"מ בשטר שעדים חתומים עליו א"כ לשיטת הרא"ש וסייעתו שפסקו כאביי בב"מ דף י"ג דאמרינן עדים בתחומין זכין לו א"כ כיון דהכא בעינן שיכתוב שטר קידושין מדעת האב כדמפורש מדברי ר"נ בין ע"י עצמה מדעתו אמרינן דעדיו בחתומין זכין לו ואף דלאביי בעינן דמטי לידה מ"מ כיון דעיקר זכית הקדושין הוא נעשה ע"י העדים ממילא מהני אפי' בקבלת הקטנה כיון דניחא ליה לאב בהכי הוי כמטי לידה ומתקדשת ע"י זכיות חתימת העדים ע"ש באורך

ועיין עוד בחידושינו שכתבנו דמחלוקת הפוסקי' בזה אם הוא מטעם שליחות או מטעם דהוי כאילו אמר תן לפלוני תלי' במחלוקת הפוסקי' לעיל ס"ס למ"ד בהג"ה אמרה וכו' וכן הביא הרמ"א בח"מ סי' ש"פ סעיף א' בהג"ה האומר לחבירו זרוק מנה לים וכו' וכמ"ש לעיל שם והרא"ש שכתב הטעם משום שליחות לטעמי' אזיל דס"ל גבי זרוק לכלב וכו' דזריק מנה לים לא מהני ועמ"ש שם די"ל דאפי' אי נימא דזרוק מנה לים לא מהני מ"מ באומר תן מנה לקטן מהני ודמי להא דאיתא בב"מ בפרק השואל דאם אמר שלח לי ביד בני חייב מיד בשמירתו ואפי' בבן קטן כמ"ש הכ"מ בפ"ג מה"ל שלוחים והוכחנו זה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ל שאל' ע"ש ונראה לענ"ד דיש נ"מ בין אלו הטעמים דלטעם הרא"ש ז"ל שהוא מטעם שליחות אינו יכול האב לומר לבתו הנערה שתעשה שליח לקבל קדושי' כדקי"ל דאין שליח קבלה עושה שליח משום דה"ל מילי ומילי לא מימסרן לשליח אבל לטעם דה"ל כתן מנה לפלוני יכולה הנערה לעשות שליח כמו בתן מנה לפלוני דיכול אותו פלוני, לעשות שליח דכיון דקי"ל בכל מקום שלוחו כמותו הוי כאלו מקבל הוא, ועוד נראה דנ"מ לטעם הרא"ש ז"ל שהוא מטעם שליחות צריך שיהא הנתינה לידה מדעתה ומרצונה כמו כל ש"ק אף דביעוד יכול האב ליעדה בע"כ כמ"ש התוס' בקידושין דף ה' בד"ה שכן ישנה בע"כ וכו' מ"מ לא למדנו מדין יעוד לכל מילי דהתם לאו מטעם שליחות הוא כמ"ש הרא"ש שם שאינו אלא מחילת השיעבוד ע"ש אבל לטעמא דה"ל כתן מנה לפלוני י"ל דמהני נתינה אפי' בע"כ כמו ביעוד דקי"ל נתינה בע"כ הוה נתינה מיהא לפמ"ש התוס' בדף מ"ו דה"מ בין היא בין אביה וכו' ולא הי' מתרצה אם הי' יודע דמעכבה וכו' י"ל דאפי' אם הוא מדין תן מנה לפלוני וכו' מ"מ אין מתרצה אלא כשמקבלת מרצונה וצ"ע

שם בהג"ה וכדי להוציא נפשו מפלוגתא יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלה וכו' לא זכיתי להבין מאי יועיל מה שהוא עומד אצלה להוציא נפשו מפלוגתא כיון דאין שליחות לקטן אף דמצינו בדין חצר דקונה בעומד בצד חצירו מ"מ בקטנה אפי' אי נימא דהוי כחצירו לא מהני כדאיתא בקידושין