המקנה - קונטרס אחרון שלב

אלא מטעם דשלוחו כמותו ומהימן ליה לגבי דידיה יותר מעד א' כנ"ל וכמ"ש הריב"ש שם

סימן ל"ו סעיף א' ומצוה שתתקדש ע"י עצמה וכו'. כתב הח"מ אע"ג דאין אשה מצוה על פו"ר וכו' וכבר כתבנו בחידושינו בר"פ הא"מ דכיון דאם רצונה להינשא מ"ע להתקדש ע"י קידושי תורה זו היא מצותה כמו מצות הפרשת תרומה ושחיטה ושילוח הקן וכיוצא בהן דמברכים עליהם אף דאינו אלא אם רצונו לאכול ע"ש באורך ועמ"ש הב"ש בס"ק א' דאם גלתה דעתה שרצונה להתקדש לפלוני יוכל לזכות לה שום אדם וכו' וכ"כ לקמן סי' ל"ז ס"ק ז' אפי' גילוי דעת שהיא תהא שלוחו מהני וכו' ע"ש וכבר כתבנו לעיל בר"ס ל"ה דכיון דמצינו בשליחות תרומה והתורם שלא מדעת בעלים אין תרומתו תרומה אע"ג דוודאי דעת בעלי' לתרום מ"מ אמרינן דניחא ליה למיעבד המצוה בעצמו ודוקא בתורם משלו על של חבירו הוי תרומתו תרומה א"כ ה"נ גבי קידושין אמרינן דניחא לה להתקדש בעצמה וכן מוכח מסוגיא דף מ"ד בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דאע"ג דשדכה דהיינו שנתרצה האב לקדשה לו אפ"ה אמרינן דלא חיישינן שמא נתרצה האב וכן משמע בסעיף ה' דש"ק אינו יוכל למנות שליח משום דה"ל מילי ולא אמרינן כיון דניחא לה להתקדש לפלוני א"צ מינוי שליחות כלל ותו דבקדושי כסף י"ל דלא ניחא לה שיהא פקדונה ביד אחר וכ"ש אם לא פירשה בכמה רצונה להתקדש או שאר תנאים שרוצים להתנות עמו. וכן הדעת נוטה דאטו בכל שידוכין יקדש אותה ע"י אחר וכן לא יעשה ועמ"ש בזה בר"ס לע"ד ואפשר דהב"ש לא אמר אלא כשהיא אומרת בשעה ששמעה דניחא לה בקידושין וגם בזה צ"ע כמו שיבואר בסוף סי' זה ע"ש ועיין לקמן סי' ל"ז סעיף י"א מ"ש הב"ש עצמו שם ס"ק ט"ז דאפי' בגלה דעתו בעינן דוקא שיגלה דעתו שיהיה שלוחו וניחא ליה בקבלתה וכן כתב הח"מ שם ועמ"ש שם

שם ואפי' שתק וכו' כתב בח"מ ס"ח ח' מכאן משמע דאין ש"ק צריך שיאמר הן וכו' והב"ש כתב בס"ק ב' וז"ל ולמ"ש ב"ח צ"ל מ"ש בסעיף ח' ושתקה וקבלה סתם היינו שלא אמרה שהיא שלוחה אבל מ"ע השיבה הן כו'. ונראה כוונתו דהתם לא אמרינן אלא שלא השיבה לאשה שרצונה לעשות שליחותה אבל בשעת קדושין י"ל שהשיבה להמקדש הן. ובאמת בלשון הרא"ש כן הוא שלא אמרה לה שרצונה לעשותו שליחותה. ואין לומר דא"כ מאי קמ"ל כיון שאמרה בשעת קדושין הן הרי חזינן דעשתה שליחותה ז"א דהא גופה קמ"ל דלא נימא דמה שאמרה הן היינו על קידושין דידה ולא על קדושי חברתה כמו שיבואר בסמוך אבל כבר כתבתי בחידושינו דף כ"ב דמדברי התו' שם ד"ה ואפי' וכו' שכתבו דהחידוש הוא אפי' היכא שקבלה קידושין מסתמא ע"ש משמע שלא אמרה הן בשעת קידושין ותו דהא יליף משם דקדשה בגזל דידה אינה מקודש' מדקתני במתניתין שם פירות שביעית ע"כ מיירי בלא אמרה הן דאי אמרה הן אפי' בגזל דידה מקודשת כדאיתא לעיל סי' כ"ח סעיף ב' ואף דיש לדחות דאפילו באמרה הן נהי דהיה מקודשת בגזל שלה מ"מ האחרות יכולין לומר שלא עשאו אותם שליח לקבל בתורת קידושין אלא ליקח גזל שלהם מ"מ מסתמא דמתני' משמע דבגזל אין אחת מהן מקודשת ומ"ש הב"ש עוד גם י"ל שם עדיף טפי מדהיא מקודשת בוודאי אז אמרינן גם החברתה מקודשת וכו' ולא משמע הכי בסוגיא דהיכא דנעשית לה צרה גרע טפי ופו דכבר כתבנו בחידושינו שם דמשמע אפי' אחותה שקיבלה היה אחד מן האחיות דהיא אינה מקודשת אפ"ה מהני הקידושין לגבי האחירות. אך כראה די"ל דהטעם שצריך שיאמר השליח הן היינו משום דמצוה שיקדש אותה בעצמו ולגבי המקדש איכא נמי איסורא איכא למימר דלא ניחא לי' למיעבד שליחותה עד שיאמר בפירוש דמהאי טעמא אמרי' בעבירה גמורה דלא מהני שליחות כלל משום דדברי רב ודברי תלמוד וכו' תדע דהא הרמב"ם בפ"ב שם כתב דין זה גם בקדושי האב שצריך שיאמר הן והיינו משום דגם באב איכא נמי איסורא דאסור לקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה והיינו דלא כתבו דין זה בשליח קבלת הגט שצריך שיאמר השליח הן משוה דהתם ליכא איסורא וממילא דאין קושיא מהאי דסעיף ח' דהתם בסוגיא דף נ"ב מיירי שאמר המקדש להמתקדשת בעצמה כולכם מקודשת לי אלא שהם אמרו לאחת מהן שהיא תקבל את הקידושין ובכה"ג וודאי ליכא איסורא דהרי הן עושין המצוה בעצמן ומה לי שמקבלת את הקדושין בעצמן או שלוחה ובכה"ג וודאי אין צ"ל הן ונראה ראי' לזה מלשון הרמב"ם בפ"ד מה"א דין ב' המקדש את האשה ונתן הקידושין מדעתה ביד חברתה ואמר לחברתה כשנתן הקדושין בידה ואת נמי וכו' והוא מ"ש בש"ע סעיף ט' אשה שהיא שליח לקבל קדושין וכו' ויש לתמוה בלשון הרמב"ם ז"ל דלמה לא כתב כלשון הש"ע בסעי' ט' שהי' שליח קבלה ממש ולפמ"ש דבשליח קבלה ממש כיון שצריך שתאמר הן בשביל קדושי השליחות איכא למימר כמי דמהני לגבי עצמה אפי' אי אמר לה בלשון שאלה דהרי נתרצית לה לכך כתב הרמב"ם שאמר לאשה עצמה התקדשי לי אלא שאמרה לחברתה לקבל ובכה"ג לא בעינן לומר הן כיון שהיא מתקדשת בעצמה ובלשון הש"ע ס"ל בדוחק שאמרה הן במהירות קודם שגמר ואת. וכן משמע בנדרי' דף וי"ו ע"ב בבעי' דר"פ באמר לה ואת לפי פי' הר"ן ותוס' שם שעיקר הקידושין הי' על עצמה ואמר לחברתה ואת ונתן שתי פרוטות ליד הראשונה ע"ש:

ונראה דהא דמשמע להו דהשליח צריך להשיב לשון קידושין יותר מכשמתקדשת בעצמה היינו דדקדקו הכי מלשון המשנת דגבי קידושין נקט בכל מקום הלשון האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה ולא אמר לקבל קדושיה כדאמר בר"פ האומר התקבל לי גיטי משמע ולכתחילה צריך שיאמר השליח הקידושין בפירוש וכן גבי אב נקט בכל מקום דמקדש את בתה וכן בלשון המתניתן בכתובות דף ע"ו ע"ב האב זכאי בקדושיה ומקבל את גיטה ולא נקט בקבלת קדושין כלשון ומקבל את גיטה והאי דאמר בדף מ"ח ע"ב הב"ע כגון שאמרה היא לשלוחה צאי וקבל לי קדושי מפלוני שאמר לי התקדשי לי וכו' היינו משום דהתם הוה האמיר' לעצמה כנ"ל ונראה עוד די"ל הטעם דבעינן שיאמר האב בעצמו בתי מקודשת או שיאמר הן הוא מדינא דאורייתא דהא אמרינן בקידושין דף ט' בשטר כיצד כו' בתך מקודשת לי וכו' ה"נ קרי' ביה כי יקח דכתיב את בתי נתתי וכו' אלא אמר רבא הילכתא נינהו וכבר כתבתי בחידושינו שם לתרץ קושית המפרשים דלא מקשה הש"ס לעיל בברייתא דף ה' ע"ב כיצד מכסף דלא דמי למכר שהמוכר אומר דהכא עיקר הקושיא על קדושי האב מדכתיב את בתי נתתי וכו' כדמשמע מפירש"י ז"ל. ותו אמרינן שם בדף ד' ע"ב ואי כתב רחמנא ויצא חנם ה"א היכא דיהבא איהי לדידיה וקדשתו הוי קידושין כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח וכו' ופי' התוס' שם בד"ה היכא דיהבא לדידיה וכו' דיהבה לדידיה לאו דוקא אלא ר"ל ואמרה ע"ש א"כ נהי דבכתיבת השטר הילכתא נינהו דהבעל כותב אפי' כשמקדש ע"י אב אבל באמירה כיון דגבי האב לא כתיב כי יקח אלא את בתי נתתי מאן לימא לן דלא בעי אמירת האב ונראה דמזה יליף הרמב"ם גם בש"ק דהא קדושי אב נמי הוא מדין שליחות כדאיתא בגיטין דף כ"א ואב"מ שליח קבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל וכו' וכן השווה הרמב"ם ז"ל השליח לאב בכתיבת השטר מדעת השליח כמו מדעת האב. ונראה דברי הפרישה דמ"ש הרמב"ם וש"ע אם שתק קאי אדבתריה אם הי' עסוקין בא"ע כו' מדפרט הרמב"ם דין זה יותר משאר דיני הקידושין שכתב אח"ז שבכל הדברים של קידושין דין האיש עם שלוחה וכו' ותו דבפ"ט מהלכות א' דין חית כתב היה מדבר עע"ק וכאן כתב סתם אם היו עסוקין באותו ענין משמע דאדלעיל קאי וקמ"ל דכי היכא דמהני עסוקין בא"ע לענין אמירת המקדש ה"כ מהני עסוקין בא"ע לענין אמירת השליח או האב וצ"ע

סעיף ח' ויש מי שאומר שאפי' אם כשאמרה לה קבלי וכו' כן הוכיחו תוס' והרא"ש דאל"כ מאי קמ"ל וצריך להבין דמשמע מלשון הסוגיא דאשה נעשית שליח לחברתה הוי רבותא אפילו במקום שאינה נעשית לה צרה מדקאמר ואפי' במקום שנעשית לה צרה ואין לומר דקמ"ל דאפי' לא אמרה הן דא"כ הו"ל לאשמועינן בכל ש"ק ומאי אריא אשה לחברתה ותו דכבר כתבנו דבענין זה דמיירי התם שאמר להאשה עצמה ואין השליח אלא לקבל בלבד לכ"ע א"צ שיאמר הן. ועמ"ש בזה בחידושנו ולפי פשוטו נראה דכל אשה ואפי' שותקת בשעת קבלה ידועה שניתרצית במה שקיבלה ממנו אבל כשמקדשה בדבר א' כדקתני במתניתן שקידש חמש נשים בכלכלה אחת כיון שמקבלת הקידושין לעצמה אין הוכחה מזה שמקבלת גם בשביל חברתה וכיון דמשכחת כמי בכה"ג במקום שאין נעשית לה צרה אפילו אי נימא דאין שליח קבלה יכול לקבל מיד שליח הולכה כגון שהוא שליח הולכה לקדש את עצמה למשלחה והוא מקדש לעצמו אשה אחרת שעשאתה לאשה זו שליח קבלה והוא נותן לו דבר אחד שיתקדשו בו שתיהן א"כ אין ראיה שקיבלה גם בשביל חברתה ובענין זה אין נעשי' לה צרה וקמ"ל דאמרינן מסתמא קיבלה גם בשביל חברתה והדר אמר דאפי' במקום שנעשית לה צרה אמרינן הכי אך מלשון הר"ן בנדרים שם שנתן לה שתי פרוטות משמע דדוקא שנתן לה שתי פרוטות אחד בשביל עצמה וא' בשביל חברתה דאז הוי ראיה שקבלתה פרוטה שני בשביל חברתה דלא הי' לה לקבל אלא פרוטה אחד אבל מסוגיא דקידושין דמיירי שקדשה בכלכלה של תאנים משמע דאפי' בדבר אחד ואפשר דהר"ן לאו דוקא קאמר שתי פרוטות. וצ"ע

סעיף ט' וכשנתן הקדושין אמר לה ואת נמי וכו' כתב הב"ש בשם ב"ה אפי' לא אמר בפ"א רק אמר תכ"ד מקודשת השני' וכו' היינו דוקא לענין חזרה וכו' ולענ"ד נראה דוודאי אם אמר ואת נמי קודם שנתן לה מהני אפי' אחר כדי דיבור דפשיטא דמהני קודם נתינה אבל אם נתן לה ואח"כ אמר לא מהני אפי' תכ"ד דכיון שאמר לה בתחילה שמקדש אותה לפי' הר"ן או חברתה לפי' הרמב"ם בבר זכתה בשתי הפרוטות בשביל עצמה או בשביל חברתה ואין יכול לחזור שתתקדש בפרוטה אחת כמ"ש לעיל בסי' כ"ח דאפי' בכל מתנה אינו יוכל לחזור לאחר הנתינה אפי' תכ"ד ועמ"ש לעיל בסי' ל"א סעיף ה' בדברי הב"ש שם בס"ק י"ג מ"ש בשם הרי"ו ע"ש

סעיף יו"ד יש מי שאומר וכו' נראה דנפקא ליה מהא דרב ושמואל בדף ע"ט קדשה אביה בדרך וכו' דלא