המקנה - קונטרס אחרון שכו

שם אבל אם הערה בה וכו' כ"כ התוס' בקידושין דף יוד דמוכח מו אסוגיא דר"פ הבא על יבמתו דיליף מג"ש דקיחה קיחה ועוד תירצו בשם הר"ן גאון דבר"פ הע"י מיירי בביאת נשואין וכבר כתבתי דמדברי הרמב"ם משמע כשני התירוצים וכן הוא דעת השיע לקמן סי' נ"ה סעיף א' וכן נראה לענ"ד מוכח מלשון התוספ' ביבמות דף נ"ט בד"ה הא לא אישתני וכו' דאי תחלת ביאה קונה יכול כ"ג לקדש בביאה ואי חשיב כאשתני גופא וכו' לכאורה קשה דילמא גמר ביאה הוא דחשיב אישתני גופא אבל העראה ועדיין היא בתולה כולם משלמין קנס כדאי' בקידושין דף יוד מודה רבי לענין קנס וכו' וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ג ע"ב בד"ה ממונא לא משלם וכו' בשם הירושלמי ע"ש וא"כ יכול לקנות בהעראה לבד דלא אישתני גופא קודם נשואין וצ"ל דס"ל להתוס' דהא דמבעי' ליה למיקני כ"ג בביאה לא מיירי בהעראה לבד דפשיט' דקונה כמ"ש התוס' בקידושין שם בתירוצם קמא אף דמוכח מדברי התוס' ביבמות שם כדברי הר"ן גאון כמ"ש לעיל בסעיף א' וכמו שהוכחנו עוד בחידושנו שם ע"כ צ"ל דס"ל דהב' תירוצים הם אליבא דאמת וכבר כתבתי לעיל בסעיף א' דכיון דילפינן דהעראה לבד קונה ממילא מוכח דבביאת נשואין נמי קונה בהעראה מחופה כנ"ל ועיין בחידושנו שכתבתי דגם דעת הרי"ף כן דהעראה לבד קונה אלא דמשמע ליה דבר"פ הע"י מיירי בגמר ביאתו דומי' דיבמה וס"ל דאע"ג דבקידושין אמרינן מסברא דדעתו אגמר ביאה אבל בביאת נשואין דאיקרב דעתא דעתו לקנות בתחלת ביאה

סימן ל"ד סעיף א מברך הוא או השליח וכו' כראה טעמא דס"ל דהוא עצמו מברך משום דלפי הטעם הי"א שהביאו הרא"ש לברך אחר הקידושין משום דלמא הדרה בה נהי דלא קי"ל כוותי' דלא חיישינן לחזרה דידה כדי שתהא עובר לעשיתן מ"מ כשאחר מברך איכא למיחוש כמי לחזרה דידיה ותו דיותר מה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להינשא ואיכא למיחוש לחזרה דידיה טפי כדאיתא בר"פ האיש מקדש ולפ"ז י"ל כשמקדש ע"י שליח מברך אפי' אחר דליכא למיחוש משום חזרה דמקדש שיבטל השליחות דא"כ אין תועלת בברכת השליח וליכא למיחוש נמי לחזרה דשליח דחזקה שליח עושה שליחותו ולא דמי לברכת מילה דהשליח מברך דהתם שאני שמברך על המצוה כמו בכל ברכת המצות משא"כ הכא כמ"ש הרא"ש ועיקר נראה לי טעם הרמב"ם דשליח מברך דלשיטתו אזיל דס"ל דשליח א"צ עדים על שליחותו כשמודה המקדש א"כ בשעה שהשליח מקדש איכא למיחוש שמא יבא הבעל ויערער שלא עשאו שליח ותו דאין ע"א נאמן במקום חזקה בדבר שאינו בידו והכא איכא חזקת פנוי' א"כ כל זמן שלא הודה הבעל אין אחר מברך אלא השליח בעצמו שיודע אמיתות הדבר

שם ואסר לנו הארוסות וכו' היינו כשבא עלי' שלא לשם נישואין אבל לשם נישואין היתרא הוא כמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין דאי הוי איסורא ביאה דאסורא לא קני' וכיון דביאה שאחר אירוסין לשם נישואין קונה אותה כמ"ש הרמב"ם ע"כ היתרא הוא וכן משמע מיבמות דף ס"ט ע"ב מה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא דפירש"י איסור הפנויה ואפ"ה לגבי ארוס אמר התם דלהא היתרא ע"כ צ"ל דהיינו אם באו עלי' לשם נישואין דלא דמי למ"ש המ"מ בר"פ יו"ד דאפי' אי נימא דביאה נישואין עושה אסור לבוא עלי' ביאה שני' בבית חמיו התם שאני דביאה שני' בבית חמיו הוא דומה לזנות דלא הותרא בבית חמיו אלא ביאה לשם קידושין או לשם נישואין

שם ע"י חופה וקדושין וכו' כתב הב"י פי' ע"י חופה שקודמין להם הקידושין ועיין בחידושי כתובות דף ז' ע"ב די"ל שהכוונה בזה דאף אם יש בו סמפון דקי"ל כשכנסה סתם חיילו הקידושין למפרע משום דדעתו בתחילה היה כך דכשימחול יחולו הקידושין למפרע הרי דנגמרו הקידושין לאחר החופה

שם ואחר שיגמור הברכה יקדש דעת התוס' בפסחי' דף ז' ד"ה בלבער כו' דמברך אחר אירוסין וכן הוא דעת הראב"ד ספ"ג מה"א וכתב הטעם משום דהדבר תלוי בדעת אחרים ושמא תמאן האשה הרי היא ברכה לבטלה וכו' ולכאורה נראה דאי חיישינן דלמא הדרה בה ניחוש הכי בכל ברכת המצות כדאיתא בנדרים דף יו"ד דלמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק ש"ש לבטלה ופירש הרא"ש שם שמא ימלך מלגמור דבריו וכו' ע"ש א"כ גם בברכות המצות ניחוש שמא ימלך וע"כ צ"ל משום דא"א בענין אחר שצריך לברך דוקא עובר לעשייתן א"כ גם בדידה נימא הכי וצ"ל דהתוס' לשיטתייהו שכתב בר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר' יהודא וכו' משום דמברך ברכה שאינה צריכה וקא עבר משום בל תשא ליכא דההיא דרשא דרבנן וכו' דאמרינן בפ"ק דתמורה וכו' הנ"מ בלא ברכה וכו' וס"ל דוקא בההיא דנדרים דמפיק ש"ש בלא ברכה חיישינן למלוכי כדיליף מקרא אבל כשמזכיר השם בברכה כיון דאינו אלא אסורא מדרבנן י"ל שלא חשו לחזרה דידיה כיון שהוא בידו משא"כ בדידה ולפ"ז י"ל דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא כדאיתא בא"ח סי' רט"ו סעיף ד' וא"כ ע"כ צ"ל הא דשני הכא מההיא לה' קרבן היינו משום דכיון דצריך לברך עובר לעשייתן לא חיישינן לחזרה וה"ה דלא חיישינן לחזרה דידה ולפי מנהגינו שמקדשין תחת החופה והוי קידושין ונשואין ביחד צריך לברך קודם קידושין כיון שמיד נתקדשה נעשה נשואה תו לא שייך לברך ברכת אירוסין כמ"ש הריב"ש סוף סי' פ"ב דאין לברך ברכת אירוסין אחר נשואין ויש להסתפק במקדש על תנאי אם יברך בשעת קדושין דנהי דלא חיישינן דלמא הדרה בה ומברכין קודם קידושין מ"מ במקדש על תנאי איכא למיחוש שמא לא יתקיים התנאי וכ"ש בתנאי אם דאין הקדושין אלא בשעת קנין וקצת משמע מהא דיברכו את רבקה דילפי מיניה ברכת אירוסין דמשמעות הכתובי' משמע שכבר הי' קדושין מאתמול וע"כ צ"ל כמ"ש בחידושי כתובות דף ז' ע"ב בתו' שם דע"כ הוי קדושין על תנאי שתלך עמו כמשמעו' הכתובים ע"כ לא היו מברכין עד לאחר שנתקיים התנאי דכתיב וישלחו את רבקה וגו' והדר כתיב ויברכו את רבקה וגו'

סעיף ג' בהג"ה וי"א דמברכין אותה בשעת נישואין וכו' ועיין בב"י שם דהרמב"ם חולק ולענ"ד אינו מוכרח דאף שכ' הרמב"ם לא יברך אחר הקידושין היינו שלא בשעת נישואין כיון דאינו גמר מצוה אבל בשעת הנשואין כיון שהוא גמר מצוה כמ"ש הרא"ש י"ל דמודה הרמב"ם דמברך בשעת נישואין וכ"ש לפמ"ש לעיל דמה שאמרו ע"י חופה וקידושין היינו משום דכל זמן אירוסין חשו חז"ל לסימפון ואסרוה בתרומה עד שתכניס לחופה דאז מוחל ומקודשת למפרע כנ"ל נמצא שאז נגמרו הקידושין וכיוצא בזה מצינו גבי ברכת בדיקת חמץ בא"ח סי' תל"ב שאם סיים לא יברך עד למחר בשעת שריפה כמ"ש המגן אברהם שם ס"ק ב' בדעת הרמב"ם

שם וי"א דחוזר ומקדש וכו' ועיין בב"ש ס"ק ה' שהקשה מסימן ל"ו וכתב דאפשר דבקידושין ע"י שליח חיישינן שמא יאמרו וכו' משמע דס"ל דקידושין ע"י שליח אפי' לא בירך ברכת אירוסין בשעת קידושין אינו חוזר ומקדש ובאמת לשון הש"ע בסימן ל"ו הוא מדברי מהרי"ק שהביא ב"י בסי' ל"ה וכתב שם והגי' ה"ר פרץ דאם לא הי' שם מנין וכו' הרי דאין לחוש שמא יאמרו דאין קידושין ע"י שליח אלא כשכבר בירך ברכת אירוסין ואז אינו חוזר ומברך לכך יש חשש שמא יאמרו וכו' וצ"ע

סעיף ד' ברכת אירוסין וכו' כתב הרא"ש דלמאי דילפינן ממקהלות גם ברכת אירוסין על עסקי מקור באי. נראה דבזה מיושב מה שדקדקו התו' שם בד"ה במקהלות וכו' אע"ג דמקהלות תרי קהילות משמע וכו' י"ל דחדא לברכת אירוסין וחדא לברכת נישואין

סימן ל"ה סעיף א' מצוה שיקדשנה בעצמו וכו' הטור השמיט זה כמ"ש הב"י ונראה דסמך על מ"ש לקמן בר"ס ל"ו גבי אשה וכ"כ הט"ז ולכאורה יש לדקדק מהאי דקאמר לקמן סעיף ד' שאפי' אה לא מינוהו שליח אלא שגלה דעתו וכו' אמאי לא נימא כיון דמצוה דיליה הוא ניחא ליה למיעבדיה כדאי' בנדרי' דף ל"ו ע"ב גבי תרומה והיה נראה דמיירי שקדשה השדכן במעות שלו כדקיי"ל לעיל סי' כ"ט בהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת ודמי לתורם משלו על של חבירו דמסקינן התם דמהני ודין זה דסעיף ד' נלמוד מהא דאמרינן בגמרא דף מ"ה ודילמא ארצויי ארצי' קמי' בעובדא דהני תרי דהוי שתי חמרא והתם נמי מיירי שקדש האב משלו אבל אם היה בידו פרוטה של חבירו או שהלוה לו וקידש בו אשה אף שהרצה לפניו י"ל דניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו וכ"ש כשאינו מכירה אף דגילה דעתו שהוא חפץ בו י"ל דלא הוי קידושין דניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו וכן י"ל באשה שגלתה דעתה שרצונה להתקדש לא מהני עד שתעשה שליח דניחא לה למעבד המצוה בעצמה ובזה הוי ניחא מה שדקדקנו בחידושינו דף נ"א ע"ב גבי המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל לשיטת הרמ"א דאם עשתה אותו שליח להתקדש לאיש פלוני אמרינן דמסתמא עשה שליחותו וקדש את הבוגרת אמאי לא ניחוש אפי' בסתם שמא עשתה אותו שליח להתקדש לאיש פלוני ואף דאי נימא דלא חציף אינשי לשווי לאבוה שליח ניחוש דילמא ארצוי' ארצי' קמיה אף דאמר שם דלא קיי"ל כרב ושמואל מ"מ קשיא לרב ושמואל וכן הקשינו בחידושנו בדף ע"ט גבי קדשה אביה בדרך דפליג' ביה רב ושמואל ולא חיישינן דילמא ארצויי ארצי קמיה ולפמ"ש דגבי דידה לא מהני ארצוי ארצי קמה משום דניחא לה למיעבד המצוה בעצמה אתי שפיר אך הא קשיא לי דלפמ"ש הב"ש בס"ק ב' בשם מהרי"ט דמצוה באב לקדש את בתו יותר מבשלוחו ואפ"ה ס"ל לרב ושמואל בדף מ"ה ע"ב דחיישי' שמא נתרצה האב ולא אמרינן דניחא ליה לאב למיעבד מצוה בעצמו ואפשר דהתם שאני כיון שהבת עצמה היא המתקדשת מצוה בה כאלו הוא מקדש בעצמו וכן משמע מהא דקאמר בדף י"ט אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך משמע דלכתחלה מותר לעשות כן כמ"ש הב"י בסי' ל"ז בשם תשובת מהר"ם מיהו מה שדקדק מהרי"ט ממתני' דנקט האיש מקדש את בתו ובשלוחו השתא בשלוחו וכו' יש לדחות כמ"ש בחידושנו כיון דמדייק הש"ס מיניה דנערה אין קטנה לא דאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה א"כ אי הוה נקט בשלוחו ה"א בי מותר אפילו בקטנה דניחא לה במאי דעביד אבי' ע"ש. מ"מ נראן