המקנה - קונטרס אחרון שכד

ועמ"ש שם ולפמ"ש י"ל דמסתמ' איכא ע"ח בשטר קידושין א"כ למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו ה"ל כמו מעכשיו ולאחר למד יום אך בחידושי כתבתי דמשמע מדברי הרא"ש בפ"ק דב"מ גבי שחרורי עבדים דלמ"ד דבעינן שליחות הבעל בחתימת העדים דעדים שלוחי הבעל נינהו בחתימתן לא שייך לומר עדיו בחתימיו זכין לו כיון דזכיה הוא מטעם שליחות דה"ל כמו בשליח קבלה וקי"ל דאין שליח הולכה של הבעל נעשה שלוחו ושלוחה לקבלה משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל כדאיתא בגיטין דף ס"ג ואף למאי דקי"ל כרבי אליעזר דוכתב לה קאי הכתיבה ולא על החתימה שפיר י"ל דעדיו בחתומיו זכין לו מ"מ כבר כתבנו בחידושנו שם כיון דבעינן בגט שליחות בנתינה ואם אמר לה טלו מעל גבי קרקע אינו גט א"כ א"א לומר דעב"ז לו כיון דע"כ נעשה שלוחי הבעל על הנתינה שוב אינם יכולין לזכות לה בתורת שליח קבלה ולא חזרה השליחות אצל הבעל כדאיתא בהדי' בסיף פ"ק דגיטין אלא כיון דקיי"ל דהיכא דנעשה שלוחו ושלוחה הוי ספק מגורשת א"כ ה"נ הוי מקודשת מספק וצ"ע

שם ואין כותבין אלא לדעתה ולא הזכירו הטור והש"ע בכתבו מדעתה ולא מדעתו אם יש בו ספק קידושין משום דפשיטא להו דאפי' לרב פפא ורב שרביא דילפינן מהיציאה דבעינן דעת מקנה וכו' היינו אף דעת מקנה וכן כתב הריטב"א והוכיח מדתנן אין כותבין שטר אירוסין אלא מדעת שניהם ור"פ מוקים לה בשטר אירוסין ממש ע"ש ולכאורה אין ראיה זו מוכרחת דהא באותו משנה בסוף ב"ב תני נמי שטר אריסית ואינך מילי טובא דאין כותבין אלא מדעת שניה' דאין לפרש דקאי על כתיבה לשמה אלא כתיבה ונתינה קאמר דאין כותבין ונותנין לאחד מהן אלא מדעת שניהם וכן כתב הריטב"א עצמו בשמעתין לפרש שטר נישואין היינו שטר כתובה וכל היכא דליכא קנין אין כותבין אלא מדעת שניהם כלומר שיכתבו ויתנו לה וכו' לאפוקי שאין כותבין ונותנין לו וכו' א"כ יש לפרש גם בשטר אירוסין כן דוודאי אין כותבין ונותנין לה בלא ציווי הבעל לא מיבעי למ"ד דארוסה יש לה כתובה שתוכל לתבוע ממנה כתובתה ואפי' אם אין בה חשש משום הכתובה מ"מ לא ניחא לי' לאסו' בקרובותי' אלא הא דאין נותנין לו דאין בו שום חשש היינו דמדייק מינה דבעינן כתיבה מדעתה א"כ אין הכרח דבעינן כתיבה מדעתו וכבר כתבנו בחידושינו דאי נימא דבעינן שליחות הבעל בכתיבה כמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וכו' ע"ש א"כ פשיטא שצריך לכתוב מדעתו אך לפמ"ש שם התוס' דלא בעינן שליחות הבעל דוכתב אסופר קאי וכו' והא דאמרינן דצריך לומר לסופר כתוב וכו' משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה וכו' א"כ י"ל דהכא בשטר קדושין כיון שכותב מדעתה חשיב לשמו ולשמה כמו בגט כשכותבין מדעתו הוי כתובה לשמו ולשמה ולכאורה משמע כן מדאמר בדף מ"ח ואיבעית אימא הכא במאי עסקינן שכתבו לשמה ושלא לדעתה ובפלוגתא דרבא וכו' יש לדקדק א"כ הו"ל רבא ורבינא כיחידאי ולפמ"ש י"ל דרבא ורבינא מוקי לה שכתבו מדעתה ולא מדעתו דלר"א דס"ל דעת מקנה לא בעינן אלא דעתה ולא דעתו וממילא דלר"פ ור' שרבי' באמת הדין כן דלא בעינן דעתו מ"מ מסתימת הסוגי' וכל הפוסקים משמע דליכא פלוגתא בהא דכי היכא דלא הזכירה התורה שצריך לכתוב לשמו אלא לה לשמה ואפ"ה בעינן לשמו מדכתיב וכתב משמע דהעיקר תלי' בבעל א"כ ה"נ בשטר קידושין כיון דאמרינן התם בבעל תלה רחמנא וכו' כ"ש דבעינן לשמו ומדעתו ולפ"ז צריך לומר דלא הוי רבא ורבינא כיחידאי משום דמוקי לה כאוקימתא קמייתא דהתם

שם ה"ז ספק מקודשת. הנה הרא"ש כתב כן משום דהוי פלוגתא דרבוותא והטור סיים בזה וכן כתב הרמ"ה מקודשת מספק נראה דטעמא דהרמ"ה לאו משום פלוגתא דרבוותא אלא משום דמסיק בדף מ"ח ואיבעית אימא הב"ע שקדשה לשמה ושלא מדעתה ובפלוגתא וכו' ואומר שם בשינוי קמא ורבנן מספקא להו וכו' ופירש"י ותוס' דלא גרסי במלתייהו ואם לאו אינה מקודשת ע"ש א"כ לשנוי בתרא נמי צ"ל דרבנן ספוקי מספקא להו ואף דע"כ הכי אמוראי דפליגי בהא דמוקי הברייתא באוקימתא קמייתא כנ"ל מ"מ לפי מאי דקיי"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת וקי"ל כמי דבעידי מסירה סגי כר"א וקי"ל נמי דשלא לשמה לא הוי קידושין ליכא לאוקמי מילתא דרבנן דמספקא להו אלא בכתבו לשמה ושלא מדעתה כאוקימתא בתרייתא וממילא דהלכה כחכמים ומה שהקשו הח"מ והב"ש דבל"ז הוי ספק קידושין משום הנייר דשעא ש"פ במדי כבר כתבנו לעיל בסי' ל"א דדעת הרא"ש והר"ן ז"ל בעובדא דציפתא דכל היכא דלא ידעה שהוא פחות מש"פ וכ"ש בקדשה ע"י שליח או בלילה לא חיישינן שמא ש"פ במדי

סעיף ב שמין את הנייר וכו' כתב הב"ש הב"י כתב בלשון אפשר וכו' ומבואר כן בש"ס דף מ"ח. ולכאורה נראה דמשמע התם דר"מ פליג אחכמים בהא דשמין את הנייר ואיכא לאוקמי דפליגא בפלוגתא דר' ורבנן בב"ב דף ע"ז גבי ספינה באומר לו לך משוך וקני אמרינן דקפידא או מראה מקום הוא לו וה"נ אעפ"י שקדשה בתורת שטר מ"מ אם מתרצה להתקדש בתורת שוה כסף מהני דמראה מקום הוא לו וא"כ כיון דקי"ל בב"ב שם כרבנן כמ"ש הרמב"ם והש"ע בח"מ סי' קל"ח סעיף ז' דקיי"ל נמי כאביי דחשיב בקידושין דף מ"ט כל הני תנאי דמראה מקום הוא לו בשיטה א"כ ממילא דקיי"ל הכא כר"מ דהוי קפידא להתקדש בתורת שטר והא דלא חשיב אביי הך דב"ב כבר תירצו בזה תוס' והרשב"א שם ועמ"ש שם החידושי אך הרשב"א שם בדף מ"ח כתב דלא פליגי וכן משמע לפי גירסת הש"ס שם דרבנן ספוקי מספקו להו ועמ"ש בחידושי בריש מכילתין דף ג' בתוס' ד"ה ואשה בפחות מש"פ כו' דמלשון הירושלמי דמוכיח דשטר אעפ"י שאין בו שו"פ דאל"כ היינו כסף משמע דאפי' אם קדשה בלשון קידושי שטר מועיל מטעם קדושי כסף אלא שכתב שם דיש לדחות ולפרש הירושלמי בענין אחר וכתב שם דתלי' בהא מ"ש התוס' רי"ד שם הובא בריטב"א ובב"ש לעיל ס' כ"ט ס"ק ב' בשם הש"ג כשמקדשה בסודר אף שנותן לה בתורת חליפין מ"מ כשמחזקת בו מקודשת מדין תורת כסף ע"ש

סעיף ד כתבו על דבר המחובר וכו' כבר נתבאר דיני המחובר בר"ס כ"ז לענין שוה כסף דמהני בקרקע. ולענין קדושי שטר נראה דעת היש מכשירים דאף דפשט ריש לקיש לענין לשמה דילפינן מויצאה והיתה מ"מ לענין מחובר כיון דשייך גם בקידושי כסף י"ל דילפינן הוויות להדדי דמהני אף בשטר ואף דאיכא לאקושי לגט מויצאה והיתה מ"מ הו"ל ספק מקודשת ותו למימר כמ"ש התוספו' דף ג' בזה ואשה בפחות מש"פ וכו' דריבוי קנינים איכא למילף טפי ממיעוט קנינים. ואפשר לומר עוד דס"ל דתלי' בפלוגתא דתנאי דלמ"ד דון מינה ומינה כיון דילפינן קדושי שטר מהיקשא דויצאה והיתה ילפינין כולה מילתא מינה דפסול במחובר אבל למ"ד דון מינה ואוקי באתרא י"ל דמקשינן הוויית להדדי וכיון דקי"ל כמ"ד דון מינה, ואוקי באתרא כדאיתא ביבמות דף ע"ח ע"ב איכא למימר דילפינן מהיקשא דהוויית להדדי ובזה מיושב דלא תקשה מהא דאמר בגיטין דף ט' דלא תנא בברייתא מחובר משום דאיתא בקידושין ולפמ"ש י"ל דברייתא דגיטין דף ט' אתי' כרבי אליעזר דס"ל דון מינה ומינה ולא קי"ל הכי ולענין איסורי הנאה עיין לעיל ס"ס כ"ח מ"ש

שם בהג"ה כתבו בכתב ידו וכו' כתבו הח"מ והב"ש דהיינו דוקא לדעת הרי"ף והרמב"ם דע"ח לבד מהני ע"ש וא"א לפרש כן בלשון התוס' ביבמות דף ל"א ע"ב ד"ה למעוטי זמן כו'. מספקא לר"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' והרי התוס' ס"ל דלר"א בעינן דוקא ע"מ כמ"ש בדף ד' ד"ה דקיי"ל וכו' ועוד נראה דלדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דמהני לר"א ע"ח לבד כמו לר"מ ע"כ צ"ל דהטעם הוא כמ"ש הר"ן בפ' המגרש בשיטת הרי"ף דכיון דאיכא ע"ח וידוע שאין העדים כותבין אלא לאיש ועתה הגט בידה הו"ל כעידי מסירה דע"כ נמסר מידו לידה דלא חיישינין לנפילה או פקדון וכ"ש בכ"י ממש כיון שעתה הוא בידה הו"ל כעידי מסירה ומטעם זה ס"ל להרי"ף דכי מהני בגט כדאמר רב כ"י ועד שנינו ומזה הוכיח הרי"ף דלר"א מכשיר בע"ח לבד כמ"ש הר"ן שם דהא רב ס"ל כת"ק כדאמר התם זימנין אמר רב תצא וכו' ע"ש כ"כ בספ"י בריש גיטין שם דמטעם זה מהני כ"י ע"ש וא"כ אין לחלק בזה בין קידושין לגירושין ונראה דמ"ש הנ"י שם די"א דוקא בגט מהני כ"י משום דכתיב וכתב היינו דס"ל כשיטת התוס' דלא מהני ע"ח לר"א משום דס"ל דוכתב היינו כתיבה ממש שכותב הבעל בעצמו וי"ל הטעם משום דבכתב ידו ממש מוכח מתוכו הנתינה אבל ע"ח לא נזכר בקרא וכשאינו כותב בעצמו אינו מוכח מתוכו עד שימסור בעצמו לפני ע"מ אבל ע"ח אע"ג דאנן ידעי' דמסתמא מסרו לבעל מ"מ אינו מוכח מגוף הכתיב' דכתי' בקרא והיינו דכתבו התוס' דמספק' לר"י אי כ"י מהני בקידושין בלא ע"מ כמו בגט מטעם הנ"ל או דילמא דוקא בגט דמפורש בו קרא והיינו ספיקא דהני

ולפ"ז כראה לענ"ד דיש לפרש הא דתני בברייתא דף ט' בשטר כיצד כו' ולא הזכירה הברייתא לא ע"ח ולא ע"מ היינו דמיירי דכתב בכ"י ממש דזה מהני בין לר"מ בין לר"א כנ"ל ומתורץ בזה מה שהקשו התוס' דחרס הוי דבר שיכול להזדייף דכיון דהוא כ"י הבעל אי אפשר לזייפו אלא דהתוספות לשיטתייהו אזלי שכתב שם ביבמות דמספקא לר"י אי מהני כ"י לכך הוצרך לפרש דמיירי בע"מ ור"א הוא וממילא אזלי ליה מ"ש הב"ש דבכ"י בלא ע"מ הו"ל כספק ספיקא ולפמ"ש אינו אלא ספק אחד די"ל דכ"י עדיף מע"ח כנ"ל ודין ע"מ שתחזירי לי את הנייר כבר נתבאר ר"ס כ"ו ע"ש

סימן ל"ג סעיף א' אומר לה בפני שני עדים וכו' כתב הח"מ דה"ה בדבר עמה על עסקי קדושיה וכו' ע"ש ולפ"ז כ"ש כשאמר לה הרי את מקודשת לי ולא אמר בביאה זו ונתייחד עמה אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה והוי כאלו ראו העדים הביאה וזה לשון המ"מ הביאו הב"י שכל שאומר שעל דעת לקדשה מתייחד עמה והוא בפני עדים וכו' ולפ"ז לדעת הפוסקים לקמן בסימן נ"ה דחופה היינו יחוד גמור הראוי לביאה א"כ הא דפליגי בחופה אם קונה או לא כדאיתא לעיל סי' כ"ו סעיף ב' אף דע"כ מיירי כשאמר לה בתחלה האמ"ל ביחוד זה