המקנה - קונטרס אחרון שכא

ומדברי הרמב"ם דפסק גבי פדיון דיוכל הכהן לומר לדידי שוה לי ולא בעינן דוקא דרכו להתייקר ונ"מ מזה נמי גבי קידושין אם אינו שוה חמשין והיא אומרת לדידי שוה לי וצ"ע

שם בהג"ה גם נוהגין לכסות וכו'. עיין ב"ש שכתב דלא סגי במה ששאלו את העדים דאכתי יש לחוש דלא סמכה דעתה ע"ש ולכאורה נראה דאפ"ה צריך נמי לשאול העדים אם הוא ש"פ משום דלפמ"ש לעיל לדעת מהרש"א ז"ל בשיטת התוס' דהיכא דהוי ספק אם הוא ש"פ לא מהני אפי' אמר בכל דהו א"כ כיון שמכסים פני הכלות גרע טפי דסברה שמא אינו ש"פ לכך נוהגין לשאול העדים אך ז"א אלא לרב יוסף אבל לפי מאי דקי"ל כרבה משמע דאפי' אם הי' מסופקת אם הוא ש"פ א"צ שומא זולת לדעת הרמב"ם ז"ל דלא קיי"ל כרבה אלא בדבר שאשה מתאוה להן. ונראה יותר דכיון שהיא אינו רואה כלל את הקידושין דומה למ"ש הרמב"ם והש"ע בח"מ סימן ר"ט דבמוכר מה שיש בבית זה כיון דאינו רואה מה שבתוכו אין זה מכירה כלל א"כ כיון שמכסות פניה ואינו רואה כלל ולא הוי דרך קנין כלל לכך נוהגין לשאול העדים אם הוא ש"פ אלא דלפ"ז קשה הא דאמרינן בקידושין דף י"א כי קאמינא דקדשה בלילה משמע דאם קידשה בדינר לב"ש ולב"ה אפילו בפחות מדינר אע"ג דלא ידעה מה היא מקודשת אך כבר כתבנו שם דע"כ לאו לילה ממש הוא דהא צריכין עדים לראות את הקידושין אלא שלא ידעו להבחין כמה מטבעות הוא אם הם שיעור דינר או לא ע"ש ובחידושי מהרי"ט כתב שיש לפקפק בזה שאינם רואים את פניו בשעת הקידושין אך לפמ"ש לקמן בסי' מ"ב ס"ד בהגה"ה דסגי בידיעה בלא ראי' כדאיתא בח"מ סי' צ' אין כאן בית וניחוש ועמ"ש לעיל בסי' למ"ד ס"ה בתשובת מהר"ם

סעיף ג' קדש באוכל או בכלי וכו' הנה לדעת הרמב"ם ז"ל אם ידוע שהוא שוה פרוטה במקום אחר הוי קידושין דאורייתא אף דקיי"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו מ"מ כיון שיכולה להוליכה לשם הוי כאילו ש"פ במקומה ולשיטת ר"י אינו אלא חומרא דרבנן ועיין בב"ש ונראין הדברים דתליא פירושים שכתב רש"י ז"ל בדף כ"ג ע"ב גבי מעשר שני ועיין בחידושנו שם לבאר שני שיטות ע"פ סוגית הש"ס בבכורות דמקשה והרי מעשר וכו' והיינו כיון דאסור בהנאה אינו שוה כלום במקומו ומשני אשה יודעת וכו' ולפירוש קמא היינו דמשני דבאמת הקידושין אינו אלא בירושלים ולפי' הב' כיון דידעת מקודשת מיד וע"ש באריכות שכתבנו די"ל דפליגי בהא רבי ירמיה ורבי יעקב שם ועיין שם בתו' ד"ה ואיהו לא ניחא ליה וכו' שהקשו מרב חסדא דס"ל דבגבולין מודה ר"י וי"ל דהיינו טעמא דאמ' בעובדא דכוחלא דר"ח לא ס"ל כשמואל דלטעמיה אזיל דס"ל בפרק חלק דבגבולין מודה ר"י דלא הוי ביה דין ממון. אך מדברי הר"ן והרא"ש משמע דהטעם הוא מש"ס שהיא נתרצה להתקדש בו אפי' בפחות משוה פרוטה כמ"ש הרא"ש גבי עובדא דציפתא דף י"ב ע"ב דלא חשש לחששא דשמואל שאני הכא שחזר בו וגם היא לא נתרצה וכו' וכבר ביארנו דבריו לעיל סי' כ"ח שם דעיקר הטעם הוא משום דהא דאשה אינה מתקדשת אלא בפרוטה הוא מתרי טעמא אחד דבפחות מפרוטה לא ומיקרי כסף ובעינן שיעור כסף שהיה בימי משה והב' משום דאשה לא מיקני נפשה בפחות מש"פ דגנאי הוא לה כדאיתא דף ג' ולענין שיעור הכסף אף שהוא שוה במקום אחר מיקרי כסף דמשה נמצא דתליא ברצונה דאם היא נתרצה בפירוש לקדש בזה אפי' אם הוא פחות מש"פ מהני כיון שאינה מקפדת ומשמע מדברי הרא"ש גבי ציפתא דאם אין רצונה ידועה כגון שלא ידעה אם הוא ש"פ במקומה לא הוי קידושין דלהכי לא חשו לדשמואל בעובדא דציפתא. ומ"ש הרא"ש הטעם משום שחזר בו אע"ג דקיי"ל דאין חזרה מועיל בקידושין אפי' תכ"ד הי' נראה לפרש דבריו דכיון דאנו רואים שחזר בו מוכחא מילתא דלא אסיק אדעתא בתחלה שהוא פחות מש"פ וכוונתו למאי שאמרו שם בסוגיא דף כ"ג ע"ב גבי קדשה במעשר בשוגג אינה מקודשת משום שאין שניהם רוצים דאיהו לא ניחא לה משום טירחא דאורחא ואיהי לח ניחא ליה משום אונסא דאורחא א"כ ה"נ כיון שהוא בכאן פחות מש"פ וצריכה להוליכה לשם צריך שידעו שניהם שהוא פחות מש"פ ויתרצו הא לאו הכי הו"ל כמו בקדשה במעשר בשוגג ולא הוי קידושין משום שניהם לא ניח' להו אך לפ"ז דעת הרא"ש כשיטת הרמב"ם דהטעם הוא מפני שיכולה להוליכה דלשיטת הר"י דהטעם הוא משום גזירה דאנשי מדי אין לחלק בזה וע"כ צ"ל דהא דכתב הרא"ש במימרא דשמואל ומסתברא כשיטת הר"י דאשה לא מיקנה נפשה בפחות מש"פ במקומה לאו דס"ל פי' הר"י ממש אלא בהא דמשמע מדברי הרמב"ם דאפי' אם אינה ידועה אם היא מתרצה להתקדש בפחות מש"ה במקומה אפ"ה מקודשת מדאורייתא אם הוא ש"פ במקום אחר ע"ז כתב דמסתברא כדברי ר"י דבאינה מתרצה אינה מקודשת אדאורייתא אבל מלשון הטור משמע דמסקנת הרא"ש הוא ממש כדברי ר"י ונראה דס"ל להטור דאף לשיטת הר"י דס"ל דהטעם הוא משום גזירה בעינן דוקא שידעה שהוא פחות מש"פ ונתרצה אבל אם טעתה וסברה שהוא ש"פ אין סברא לקיים קדושי טעות משום גזירה דא"ב היכא דאמר שוה חמשין ואשתכח דלא שוה דאמרינן בסוגיא בפשטות דלא הוי קידושין לכ"ע ולא גזרינן שמא שוה חמשין במקום אחר אע"כ דקידושי טעות לא גזרו ושפיר י"ל דהרא"ש ס"ל כשיטת הר"י ומ"ש שהוא חזר בו כבר פירשנו אותו לעיל סי' כ"ח גבי עובדא דציפתא

והנה הח"מ כתב דיש להסתפק אם יש לה אורחא להתם כדאמרינן גבי מטבע שנפסלה לך והוציאה במישן והוא בח"מ סימן ע"ד. אך מזה אין ראי' אם אינו שוה במקומו די"ל דאף שנפסל והוזל מ"מ משלים לו שיעור ההלואה במקומו ולא איירי שם אלא לענין דאינו יוצא בהוצאה כ"כ. אך מדברי התוס' בהגוזל קמא דף צ"ד משמע להדיא דאפי' בהוזל במקומו יכול ליתן לו כשיעור השוה במקום היוצא שהולך לשם ועיין בחידושנו ב"ק שם שכתבנו דהוכיח התוס' זה שם מן הסוגיא ונראין הדברים דשמואל דס"ל הכא חיישינן שמא ש"פ במדי לטעמי' אזיל דס"ל שם לך והוציאן במישן דס"ל דחשיב כסף כיון שיוצא במקום אחר אך נראה דלענין קדושי אשה לא שייך לחלק בין אית לה אורחא להתם או לא דדוקא גבי חוב שמשלם לו בע"כ שייך לחלק בזה אבל גבי קדושי אשה דמדעתה אין לחלק בכך תדע דהרי לפירוש קמא של רש"י אינה מקודשת כשאינו יודעת אע"ג ש כולה להוליכה לשם ואפי' לפירוש שני הא אמר התם בבכורות בהדיא הטעם דאשה יודעת שאין מעשר שני וכו' אבל בלא ידעה ס"ל לר' יהוד' דאינה מקודשת אפי' אם הוליכה אותו לירושלי' משום דמסתמא דעתה להתקדש במקומה וה"ה הכא דאינה מקודשת אם איכ' מתרצה כמ"ש הרא"ש כנ"ל וצ"ע. ועיין ביש"ש שכתב די"ל דאם ידעה שהוא פחות מש"פ גרע טפי שיכולה לומר משטה הייתי בך: ולפ"ז צ"ל לסברת הרא"ש דלא משכחת לחששא דשמואל אלא כשנתרצית בפירוש להתקדש אפי' בפחות מש"פ ואין משמעות כל הפוסקים כן כמ"ש בחידושי. ע"ש

ולכאורה היה נראה לפי דעת ר"ת לעיל במקדש באבנים טובות צריכא שומא משום דלא סמכה דעתה ע"כ אין לפרש שיטת הרמב"ם דחיישינן שמא ש"פ במדי הוי ספיקא דאורייתא דכיון דאינה ידוע אם הוא ש"פ במקום אחר גרע טפי דאפי' אם יש מקום שהוא ש"פ הרי לא נישם לה מה"ת נימא דסמכה דעתה טפי מהיכא דקדשה באבנים טובות דלא סמכה דעתה כיון דלא בקיאין בשומא כ"ש הכא שאינו ידוע לנו אם יש מקום שש"פ ע"כ צ"ל דהקידושין הונה מדרבנן כמ"ש ר"י לפ"ז היה נראה דמ"ש הרמב"ם קדשה באוכל או בכלי וכו'. לשיטתו אזיל דס"ל דהא דאין צריכא שומא היינו דוקא בדבר שאשה מתאווה להן אבל בדברים שאין אשה מתאווה להן צריך שומא וכבר כתבנו לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל דלאו דוקא שיראי אלא כל אוכל או כלי דמייתי הש"ס שם גבי פלוגתא דרבה ורב יוסף כגון תבואה וכלים או עגל וטלית וכיוצא בהן דאמר שם דמקרבי הניתא בכל אלו שייך לומר שאשה מחמדתן להכי כתב כאן אוכל או כלי. אך מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ד מה"ל אישות הא למדת שכל המקדש בשוה כסף וכו' משמע דאפי' בכל מילי הדין כן ונראה הטעם בזה כמ"ש בחידושי דף ח' בתוס' ד"ה אף שוה כסף וכו' דהא דאמרינן בסוגי' ע"ב דרב יוסף עצמו אצרכה גיטא כשמואל אע"ג דס"ל דצריך שומא היינו משום דהא דס"ל לרב יוסף דצריך שומא לעשותו קדושי וודאי אבל בלא נישום עכ"פ ספיקא הוי אם סמכה דעתה או לא וא"כ בכל דבר עידי ספיקא לא נפיק וצ"ע

שם סעיף ד' וי"א שאם ילדה משני וכו' הקשה הח"מ והלח"מ דהא מסוגיא משמע דקאמר ופרשי רבנן משפחה ולא משום דס"ל כשמואל וכו' משמע דלשמואל הולד פסול ומ"ש הב"ש דבאמת הפירוש בסוגיא כן הוא דחוק דא"כ הול"ל ולא משום דשמואל ומדקאמר ולאו משום דס"ל כשמואל משמע אי הוי ס"ל כשמואל הוי הולד פסול ונראה לענ"ד דהרמ"ה לא קאמר דהולד כשר אלא באינו ידוע אם יש ש"פ במקום אחר ולא מיבעי לדעת הר"י דאינו אלא קידושי דרבנן אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בידועה שהוא ש"פ במקום אחר הו"ל קידושין דאורייתא מ"מ כיון דקיי"ל דספק ממזר מותר מן התורה כדלעיל סי' ד' א"כ כיון דאינו ידוע אם ש"פ במקום אחר וכ"ש לפמ"ש לעיל דלדעת הר"ת דסבירא לי' דאבנים טובת צריכא שומא כ"ש היכא דאינו ידוע אם הוא ש"פ במקום אחר דלא סמכה דעתה ונהי דכתבנו לעיל דמידי ספיקא לא נפיק מ"מ לגבי הולד הוי ספיקא דרבנן משא"כ לגבי דידה דה"ל ספיקא דא"א דהוא ספק כרת דספיקא לחומרא מן התורה לכ"ע לכך תצא וס"ל להרמ"ה בעובדא דכוחלא שהוא אבן טוב כמ"ש התוס' ד"ה והילכתא שיראי וכו' אלא דבמקומה הוי שכיחא טובא אבל היה ידועה דבמקומת דאחרים דלא שכיחא הם שווים יותר מפרוטה והיינו דלא משני הש"ס על רב חסדא הא בקידושי וודאי והא בקידושי ספק וכמו שהקשו התוס' שם משום דפסיקא ליה להש"ס דאבנא דכוחלא יש מקומת ידועים שהם ש"פ וע"כ צ"ל דר"ח לית ליה שמואל דאפילו אם ידוע שבמקום אחר ש"פ אין לו אלא מקומו ושעתו וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דר"ח לטעמיה אזיל דס"ל בפ' חלק ד' ק"ב במעשר שני בגבולין מודה ר' יהודא דלא הוי ממון וכיון שהי' ידועה להכי קאמר ולאו משום דס"ל כשמואל משום דאי הוי ס"ל כשמואל הוי הולד פסול היינו משום שהי' ידועה שה וא ש"פ במקום אחר והוי ליה ממזר וודאי מדאוריית' להרמב"ם ולר"י מדרבנן

ובזה נראה לענ"ד נכון הא דכתב הטור בשם הרמ"ה אי קדיש במידי דלא ידעינין השתא אי הוי ש"פ