המקנה - קונטרס אחרון שכ

כיון דיכול הוא להניח על סלע שלה ומ"ש בשם י"א י"ל לפי מ"ש בחידושי דהרמ"ה מפרש סלע של שניהם היינו שהי' ידוע ומבורר מחצה שלו ומחצה שלה וכיון שלא יחדה שיניח על מחצה שלה הוי ספק קידושין וזה דלא כפירוש התו' אך לפ"ז הוי מצי למיבעי נמי בסלע שלה ושל אחרים אבל לפי' התו' דמיירי שנתן בידה וכל הסלע בשותפות י"ל דלא הוי דיחוי כשהסלע שלה ושל אחר כיון דעכ"פ יש לה חלק בו ולא מספקא לי' אלא כשיש להמקדש עצמו חלק בו עוד נראה דבאמת קשה טובא דלפי פירש"י דמיירי שהניח על הסלע עצמו ומטעם חצר וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל כמו שביארנו לעיל הא קי"ל דחצירה אינה קונה אלא בעומד בצדה או בחצר המשתמר ר לדעתה דהיינו בחצר הנעול והמפתח בידה אעפ"י שאינו עומד בצדה אבל בסלע לא שייך משתמר לדעתה אלא כשהיא יכולה לשומרה א"כ קשה במאי עסקינן אי במשתמר לדעתה א"כ אפי' בסלע של הפקר נמי דהא אפי' בשניהם יכולים לשמרו קי"ל לעיל דהוי ספק קידושין והכא נקט בברייתא אינה מקודשת ולדעת הרמב"ם שכ' לעיל אפי' בחצר של אחריה קונה מדין שמירה כנ"ל א"כ אפי' הסלע של אחר ויכולה לשמרו הוי קידושין ואם אינו משתמר לדעת' כלל אפי' בחצר' שאינה משתמרת אינו קונה וע"כ צ"ל דמיירי כשעומדת בצד הסלע דלא בעי' משתמר אלא כשאין עומד בצדו אבל אם עומד בצדו אפי' אם הוא גדול מאוד שאינת משתמר על ידה אפ"ה מהני כמ"ש בס' תורת חיים בב"מ דף י"א וז"ל וטעמא דבעינן שיעמוד שם לא משום דאז משתמרת על ידו דא"כ שדה גדולה כמה מילין מאי איכא למימר אלא טעמא משום דאז אלים קניית שדהו טפי דכשעומד שם שדהו כגופו דמי עכ"ל ע"ש וכתב שם דמהאי טעמא בעינן שיאמר זכתה לי שדי וה"נ כיון שאמרה הניחהו על הסלע הוי כאילו אמרה זכתה לי שדי אלא דלפ"ז אכתי קשה כיון דמיירי בעומדת בצד הסלע א"כ בסלע של אחרים כמי נהי דבמקום רחוק שאינה יכולה לשמרו לא הוי קידושין מ"מ כשיניחוהו במקום שיכולה לשומרה וכ"ש בד"א שלה למה לא תהיה מקודשת וצ"ל כדעת הרמ"ה דכיון דלא ייחדה המקום ואומרת סתם על הסלע אינה אלא דחי' ובזה נראה לענ"ד דמתורץ מה שדקדק הב"י בדברי הרמ"ה דהדיוקים סותרים זא"ז דה"ל למימר באומרת הנח על סלע שלי נמי מהני ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאפי' אם כל הסלעים המה שלה צריכה לייחד את הסלע שעומדת אצלו אבל בשאר סלעים אף שהם שלה לא מהני להכי לא נקנו סלע שלי אך דברי הת"ח הנ"ל הם סותרים למ"ש הב"י לקמן סי' קל"ט סעיף א' לפרש דברי הטור שם וז"ל לאפוקי אם הוא חצר גדול שכשהיא עומדת במזרחו או מערבו משתמר לדעתה וזרק הגט במערבו דאינה מגורשת עכ"ל ע"ש וכן משמע מלשון רש"י בב"מ דף י"א דטעמא דעומדת בצד שדהו מפני שהוא נשמר על ידה ולפ"ז קשה טובה מסוגי' כנ"ל והנראה לענ"ד מה שלא כתב הטור והב"י דין זה בח"מ גבי מתנה ומציאה ובסי' זה גבי קידושין אלא בסי' קל"ט גבי גט היינו משום דגט חוב הוא לה וכ"ש לדעת הרמב"ם וסייעתו דבעומד בצד שדהו צ"ל זכת' לי שדי וזה אינו גבי גירושין דמגורשת בע"כ לכך בעינן תרווייהו עומדת בצד חצרה ומשתמר דומי' דידה כדאי' בב"מ דף י"ב גבי גט חוב הוא לה כו' דמשום יד איתרבאי אבל באינו משתמר אפי' עומדת בצד ביתה לא מהני וכן במשתמר לבד לא הוי גירושין גמורה כדמסיק בגיטין דף ע"ח עד כדי שתשוח ותטלנה אבל במתנה ומציאה ובקידושין כיון שהוא מדעתה ואומרת זכתה לי שדי אם הניחוהו על הסלע ממילא מהני כשעומדת בצד חצר או על הסלע אפי' גדול מאוד ואין כאן סתירה על דברי ת"ח כן נראה לענ"ד

סעיף יוד ואמרה לו תנהו לעני פלוני אפי' הי' העני סמוך לה וכו' משמע דאפי' אם הי' סמוך עלי' בחיוב שהתחייב לזונו אפ"ה לא הוי קידושין והטעם נראה כמ"ש בתשובת רשד"ם סי' ל"ו באה"ע הובא בבאר היטב כשאמרם תנם לב"ח תלי' בפלוגתת רש"י ור"ת בח"מ סי' קכ"ח בפורע חובו של חבירו ע"ש דבחיוב מזונות מודה ר"ת דאין צריך לשלם ואף דהכא פרע לב"ח מדעתה שהרי אמרה לו תנם לב"ח מכל מקום כיון דהכא בתנם לפלוני לא הוי קידושין משום דאמרי' דדיחוי בעלמא הוא כיון דהתחיל הוא כנ"ל א"כ ה"נ אינו כנותן בציווה דדיחוי קא מדחי לי והו"ל כפורע מעצמה שלא מדעתה ולא דמי להא דאמר בסמוך אם הי' כלב שלה מקודשת דהתם אם זן בהמתו של חבירו שלא מדעתו צריך לשלם לו כדי הנאתו כדאי' בב"ק דף כ' ע"א ואם נהנית משלמת מה שנהנית וכמה רבה אמר דמי עמיר וכו' וכה"ג אמרינן בנדרים במודר הנאה לא יזון את בהמתו משום דמהנהו בפטומו וכבר פי' הר"ן שם היינו כשנתן לה מזונות יתרים אבל מזונות הצריכי' פשיטא דאסור לכ"ע ע"ש

סעיף יא ואם היו רץ אחריה וכו' לשון הש"ס בהאי הנאה דקא מציל נפשה מיני' וכו' הנה לפי מ"ש לעיל כיון דאמר לה בתחילה ה התקדשי לי בככר עצמו אי נימא דהספק הוא אם מתקדש ת בהנאת הה צלה אין זה קידושין ראשוני' והי' צריך לחזור ולומר התקדשי לי בהנאת ה הצלה וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל בתן מנה לפלוני דצ"ל בפירוש בהנאת מתנה וכן באדם חשוב לעיל ס"ס כ"ז ע"ש ונראה דהכא שאני כיון שנהנית מן הככר עצמו שמחמתו היא ניצלת הוי כמקבלת

שם בהגה"ה ויש להחמיר בדבר וכו' משמע דאינו אלא חומרא בעלמא ולא מן הדין וכמ"ש הב"ש ובח"מ סי' ש"פ סעיף א' בהגה"ה האומר לחבירו זרוק מנה לים וכו' הביא השני דעות לענין דינא וצ"ל דמ"ש הכא דאינו אלא חומרא היינו בתן דינר על הסלע דבזה מודה הרמב"ן כמ"ש הב"י ועיין בחידושינו דף ט' גבי הא דאמר רבה אמר ר' נחמן בין ע"י עצמה מקודשת שכתבנו דהרא"ש לשיטתו אזיל ע"ש בארך גם כתבנו שם דבאמרה תן לקטן אע"ג דלאו בר דעת הוא מ"מ כיון דיש לו זכיי' מהני כדמוכח מההוא דאומר לבתו קטנה

סימן לא סעיף א' אין מקדשין בפחות משוה פרוטה וכו' הנה נראה לענ"ד פשוט היכא דקידש בפחות משוה פרוטה מעט פחות משתות אע"ג דגבי מקח קי"ל דהוי מחילה מ"מ אינה מקודשת משום דבעינין שיעור כסף ואפי' אם נתרצה להתקדש בפחות מזה אינו כלום אך לפמ"ש לעיל סי' כ"ז דאפי' אם ישבו פרוטה דמשה אלא שהפרוטה באותו זמן גדולה יותר גנאי הוא לה י"ל מהני אם חסר בפחות משתות וכן יש להסתפק בקדשה בחפץ ואמר לה שהוא שוה חמשין והטעה אותה בפחות משתות צ"ע אי נימא כיון דגבי מקח הוי מחילה ה"נ הוי כאילו נתרצה בפחות מזה וקבלתו בחמשין וחילוק זה כתב הר"ן גבי מי שדרכו להתיקר דאף דאינו מועיל בפחות משוה פרוטה מ"ע בשוה חמשין מועיל כמ"ש הב"י ולכאורה נראה כיון דהאי דינא אינו דוקא לענין קידושין אלא אפי' לענין מכירה כדיליף בסוגיא שם דף ח' מקנין דעבד עברי א"כ הא דקיי"ל בכל מכיר ה בפחות משתות הוי מחילה ולא אמרינן דלא סמכא דעתה דלוקח כיון דלא נישום בשעת מכירה ודוחק לחלק בין סמיכת דעת דמוכר לסמיכת דעת דלוקח כדמשמע בקידושין דף כ"ו דבעינן סמיכת דעת המוכר והלוקח ע"כ ל"ל כיון דבפחות משתות מחיל אינש סמכא דעתי' בהכי ואם יהי' יותר משתות באמת יבטל המקח ועוד נראה לפמ"ש בחידושי דמשמע מלשון ההות' ד"ה ורב יוסף וכו' וי"ל ללישנא דאמר בכל דהו כ"ע לא פליגי איירי דאמר כל דהו וכו' משמע מזה אפי' אם הוא ספק אם יש בו ש"פ לא אמרינן דלא סמכה דעתה שמא אין בו ש"פ משום דאז באמת לא תתקדש וכן משמע מדבריהם שם בד"ה אף שוה כסף וכו' כמ"ש בחידושי דלא כשיטת מהרש"א ז"ל מ"ש בדבריהם בד"א מנא אמינא וכו' ע"ש וכבר כתבנו בסי' כ"ח ראי' לזה מסוגי' דף מ"ז דקתני אם נשתייר שוה פרוטה מקודשת לפ"ז נראה דנ"מ לדינא בקדשה בטבעת שיש בו אבן טוב ואמר לה ע"מ שהוא שוה חמשין ובאמת הוא שוה חמשין דבזה מודה ר"ת דאין צריך שומא ולא שייך לומר דלא סמכה דעתה דשמא הוא שוה פחות דבזה באמת לא תתקדש כיון שהתנה בתנאי מפורש ה"ל ככל תנאי דעלמא שאם נתקיים מקודשת וראי' ממ"ש דאל"כ קשה לרב יוסף דנימא בכל מכירה דלא סמכה דעתה שמא הטעה אותו יותר משתות וכן משמע אפי' לדידן לשיטת ר"ת דכי נימא דאין יכול למכור אבן טוב בלא שומא משום דלא סמכה דעת הלוקח אע"כ כיון דיתר משתות בטל מקח שפיר סמכה דעתה ודוק' לענין קידושין לא סמכה דעתה דאף אם יהי' פחות מחמשין יותר משתו' אין בזה ביטול הקידושין כיון דאשה מתקדשת אפי' בפרוטה דלא התנה בתנאי מפורש ש ע"מ ששוה חמשין וכה"ג כתבו תוספות בכתובות דף פ"ו ד"ה תיזל ותיחל וכן בעבר עברי דמייתי התם בדף ח' דלא שייך בו ביטול דאין אונאה לעבדים וכיון שאין דעתו למכור א"ע אלא בדמים ידועים לא סמכה דעתו בשווי' החפץ לכן אינו נקנה וצ"ע

סעיף ב' י"ש מי שאומר וכו' לכאורה נראה דהרמב"ם הוצרך לפרש כן לפי שיטתו דטעמא דשיראי לפי שאשה מתאווה להן א"כ בהאי דקדיש בוודאי דאורדי דכתבו התוספות דלא כרב יוסף ולדעתו אף רבה מודה בזה דלא שייך בזה שאשה מתאוה להן וכיון דהספק הוא שמא אין בו שוה פרוטה ובפחות מש"פ לא מהני אפילו אם נתרצה להתקדש בו לא סמכה דעתה לכך הוצרך לפרש דהוי קדושין משעת שומא אך לפמ"ש לעיל דבפחות משוה פרוטה לא שייך לומר דלא סמכה דעתה כיון דבאמת לא תתקדש בו אין מזה הכרח מיהו צריך להבין לדעת הרמב"ם ז"ל הא דאמרינן בדף מ"ח בקדשה בשט"ח דלא סמכה דעתה דילמא מחיל וכי נימא דאם גבתה חוב הי' מקודשת בשעת גבייה ולא אמרינן דדעתה הי' להתקדש אם תגבה ותו כיון דדעתו היה לקדש מעכשיו מה יועיל שתתקדש אח"כ בזמן השומא לכך נראה דהא דכ' הרמב"ם ואח"כ תהא מקודשת היינו ע"י שיחזור ויאמר לה ותהא מקודשת אפי' לא נטלה ממנו אפי' בשתקה מקודשת ומחמת נתינה ראשונה שהיתה לשה קידושין וכמו"ש לעיל בסימן כ"ט לשיטת הרמב"ם ז"ל גבי תן מנה לפלוני והם ממש דברי הרשב"א ז"ל ואין כאן מחלוקת וכן הדין גבי קדשה בשט"ח דאחרים אם גבתה המעות וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת אפי' אם לא נטל ממנה ואפי' שתקה ובזה אתי שפיר מה שהקשת הלח"מ לדעת הרמב"ם ז"ל הא דקאמר בברייתא עגל זה לפדיון בני וכו' דבאמ' הבריית' לא מיירי אלא מן האמירה והכי משמע לשון הברייתא דלא אמר כלום וצריך לחזור ולומר אחר השומא ומה שהקשה ב"ש על הרשב"א ז"ל כתבנו בזה בסי' כ"ח ע"ש ועיין עוד בחידושי מ"ש דלדעת הרמב"ם שכתב שאשה מתאוה להן לאו דוקא שיראי אלא כל כלי תשמיש או כלים הצריכים להם כיין דמקרבו הנייתא כדאיתא שם בסוגיא דף חית לאפוקי אם עומד לסחורה וכיוצא בהן ע"ש דמוכח כן מן הסוגיא