המקנה - קונטרס אחרון שיט

ולפמ"ש י"ל דהוי ס"ל דבב' כיתי עדים כיון דשייך ביה נמי חזקה דאשה דייקא ומנסבא בהדי חזקת פנויה דהא מטעם זה נאמנת אשה לומר מת בעלי שתתיבם כדאיתא ביבמות דף צ"ד והכא נמי דיקא דיראה פן יוזמו עדים או יפסלו בגזלנותא לאותו כת שאמרה קרוב לו א"כ כיון דאיכא תרי חזקות ראוי שתתייבם לכתחילה משא"כ בכת אחד דליכא חזקה דאשה דייקא דאם יוזם העד או יפסל בגזלנותא הרי אין כאן עדים על הקידושין וא"כ לא שייך חזקה דדייקא ויש להחמיר דלא תנשא לכתחלה וע"ז משני קיימא עדים ואמרו וכו' וכמ"ש לעיל דהחמירו בב' עדים המכחישים את החזקות ולפ"ז י"ל דהא דאמר שם ביבמות למאי הילכתא דבקידושין בב' כתי עדים היינו לפי מאי דהוי ס"ד אם נישאת לא תצא כיון דאיכא תרי חזקות חזק פנויה וחזקת דדייקא וכ"ש דמותרת לבעלה הראשון להכי אמר דנ"מ אם היה בעלה כהן דבהא גופי' אמרינן בר"פ אשה רבה דאיסור כהונה שאני ע"ש וכן להצריכה חליצה לכתחילה ותו דבהא לא שייך חזקה דדייקא ומנסבא כדאמרינן שם בר"פ אשה רבה דאין אשה נאמנת לומר מת יבמי דלא שייך בזה חזקה דדייקא ומנסבא משום דמסני סני ליה וכו' ע"ש אבל למאי דמסיק שם קיימי עדים וכו' דהחמירו בתרי ותרי ממילא דאין מקום לשאול למאי הילכתא ולהכי לא הוזכרו במקומו ובזה ממילא דא"ש דלא מוקי רבה ור"י מתניתן בספק הי מנייהו קדים לרבותא קמ"ל דאפי' בב' כתי עדים אפ"ה היא מגורשת לענין דתפסי בה קידושין ואסורה לבעלה כנ"ל ודו"ק

שם סעיף ז' אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו וכו' גירס' הרמב"ם שלפנינו נטלתו וזרקתו לפניו או לים וכו' ודלא כב"י שכ' לפי הגירסא שהיה לפניו שקיצר בלשונו ונקט דרך לא זו אף זו כדאמר בש"ס והטור כתב איפכא אי אפי' שלא לדבר האבד אלא זרקתו בפניו וכו' ועיין בב"ח וח"מ שתמהו עליו ולענ"ד נראה דבאמת בברייתא ובלשון הפוסקים ראשונים לא נזכר שזרקו לאחר בפניו אלא בזרקו שלא לדבר האבד כתבו לשון בפניו וכן לשון הסוגיא הא שדתינהו קמיה הא אמרה ליה שקול משמע דאם זרקו שלא בפניו שלא ראה המקדש שזרקה מידה הוי קידושין כיון שנטלתו מסתמא דעתה להתקדש ואף שזרקה יכולה אח"כ להגביה וכן הדין בפקדון שנטלה וזרקו שלא בידיע' בעליו לא הוי חזרה ואם נגנב או נאבד אח"כ חייב בדין שומר משום פושע אבל בזרק' לאור וכו כראה דלא הוי קידושין בין בפניו ובין שלא בפניו ובכה"ג גבי פקדון חייב מדין מזיק ממון חבירו ולא מדין שומר כיון שחזר תכ"ד כמו שיבואר בסמוך ואדרבה שלא בפניו עדיף טפי כיון דמוכח מילתא דאין חפיצה בקידושין כיון דלא שייך טעמא דליבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא והיינו דקאמר בסוגי' האי טעמא האי דקעבדה הכי סברה וכו' משמע דאל"ה מלתא דפשיטא הוא דלא מקדשה ולהכי לא הזכיר' הברייית' בזרקו לים בפניו משום דכולל בין בפניו בין שלא בפניו אלא דמשני דעיקר הרבותא הוא כשזרקו בפניו דשייך טעמא דסבר אי בדקה וכו' נמצא אין קושיא על הטור דשייך לשון אפי' משום דבתחילה לא הזכיר שזרקו בפניו לאור ובזה פשיטא דאינה מקודשת ושייך בי' לשון אפי' שלא בדבר האבד וזרקתו לפניו ונראה דהאי וזרקתו לפניו קאי נמי אדבר האבד ר"ל בין שלא בדבר האבד וזרקתו בפניו בין בדבר האבד וזרקתו לפניו אע"ג דאיכא טעמא דסברה אי בדיק וכו' אפ"ה לא הוי קידושין ותמהני שלא הזכירו הפוסקים דין זרקתו שלא בפני' ועיין בסמוך

שם נטלתו וזרקתו וכו' לכאורה קשה דהא קיי"ל בב"ב דף קכ"ט דתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ מהמקדש והמגרש א"כ אמאי לא ניחוש כיון שנטלתה מדעתה שמא בתחילה נתרצה ואח"כ חזרה בו כדקיי"ל בש"ע ח"מ סימן רמ"ה דהמקבל מתנה ואמר לאחר שבא לידו אי אפשי בו לא אמר כלום ומה פשיטא ליה להש"ס כיון דשדתנהו קמיה ואמרה ליה שקול לא הוי קידושין ודוחק לומר דמיירי שזרקו במהירות יותר מתוך כ"ד בענין שכ' רי"ו הביאו הב"ש לקמן סי' ל"א ס"ק י"ב ועמ"ש שם דלא דמי להתם כיון שנטלתו מרצונה ועיין מ"ש בחידושי ליישב דמיירי שהעדים אינם יודעים אם נטלתה מרצונה או שתחב לתוך ידה בחזקה. כדאיתא לקמן סימן מ"ב אך זה דוחק והעיק' נראה לע"ד דהטעם בזה לפמ"ש לעיל בסימן כ"ח דהא דקאמר דתוך כדי דיבור כדבור חוץ מהמקדש והמגרש אף דגבי מכירה ומתנה נמי כיון שמשך המקבל שוב אין יכול הנותן לחזור בו אפי' תוך כדי דיבור וגבי הקדש אמרו תוך כ"ד לאו כדיבור דמי משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי משמע דבמסירה אין יכול לחזור תוך כ"ד היינו משום דכיון דעבד מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה ועיקר הרבותא בקידושין ובגורושין משום דבעינן בהו אמירה ואי לאו משום חומרא דקידושין וגירושין היה יוכל לבטל את האמירה דאתי דיבור ומבטל דיבור וממילא דלא הוי קידושין ובהא תיקנו רבנן דאינו יוכל לחזור אפי' תוך כדי דיבור ולפ"ז א"ש אף דנטלתה מדעתה כיון דזרקתה תוך כדי דיבור אתי מעשה ומבטל מעשה דבהא לא תקינו רבנן וכה"ג אפי' במכר ומתנה יכול לחזור כשעושה מעשה וזרקו מידה ובח"מ סימן רמ"ה כיון דלא הוי אלא אמירה אי אפשי בו אינו יכול לבטל מעשה אפי' תוך כ"ד אלא לפ"ז צ"ע במ"ש הרמ"א בר"ס מ"ב בהגה"ה אמרה תחילה קדשני וזרק הקידושין לתוך חיקה ונעירה וכו' (והיא מתשובה מהר"ם במיימוני סוף סדר נשים) וכתב שם הטעם דלא מהני חזרה תוך כדי דיבור גבי קידושין ולפמ"ש י"ל כיון דעשה מעשה מהני אפילו אי נימא דמה שזרק לה ע"פ ציווה ה"ל מעשה מ"מ כיון שעשתה מעשה וזרקה ביטלה מעשה דידיה כדאמרינן בקידושין דף נ"ט ע"ב מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה וכו' ודוחק לומר דס"ל כיון דתקינו דאין יכול לבטל תוך כ"ד אמירה ראשונה אע"ג דדיבור מוצא מיד דיבור ה"כ דאין יכול לבטל האמירה ראשונה ואפי' במעשה וצ"ל דהכא שאני דמוכח מילתא דלא קיבלה בתחלה לשם קדושין אלא לזרקה וצ"ע

שם למקום שאינו אבד וכו' כתב הב"ח בתוך ד"א שלה או בחצירה מקודשת ולפ"ז נראה דה"ה אם זרקתו למקום שיכולה לשומרו כיון דמתקדשת בכה"ג כדלעיל סעיף ה' י"ל דה"נ מקודשת וקצת משמע כן מהא דאמרינן בקידושין דף י"ג התם בתורת פיקדון וכו' סברה אי שדינא ליה ומיתבדה וכו' ולא חלקו בזה בענין שיכולה לזרקו במקום שיכולה לשמרו משמע דזריקה כהאי לא מהני מידי אך מדברי הרמ"א בר"ס מ"ב אמרה תחלה קדשני וניערה בגדיה וכו' משמע מסתמא כשניערה הקידושין לתוך ד' אמות מיהו דברי הרמ"א שם המה מתשו' מיימוני ס"ס נשים ושם מיירי שהיתה בחצר שאינה שלה בענין דלא קנו ד"א כדאיתא שם וצ"ע

סעיף ח' אמרה תנהו לאבא או לאביך וכו' כבר כתבנו לעיל סי' כ"ט דמשמע מלשון התוס' דאפי' אם אמרה ואקדש אני לך אפ"ה הוי דיחוי אף דאין מפורש בברייתא אין זה דוחק כמו כן צ"ל ע"כ בתנם על גבי סלע דאפי' אם אמרה ואקדש אני לך לא מהני כמ"ש הרא"ש בדאיתא לקמן בס"ס זה בהגה"ה: אך הרשב"א כתב דמהני ואתקדש אני לך וצ"ע

שם אעפ"י שאומר לה וכו' פי' לא איבעיא לא חזר ואמר התקדשי וכו' דלא מהני אמירה ראשונה כיון שאמר התקדשי לי בדינר ובתן דינר לפלוני אפי' בהתחילה היא אינה מקודשת אלא מדין ערב והיינו שמקדשה בהנאת הנתינה ולא בדינר עצמו כדלעיל סי' כ"ט פשיטא דלא מהני אמירה ראשונה שהיה בקידושי הדינר עצמו וגרע מעסוקין באותו ענין כיון דחזר מן הקידושין הראשונים כמ"ש הב"ש בסי' כ"ח סעיף ה' בס"ק י"ד וט"ו דכשחזר מן הקידושין הראשונים צריך אמירה אחרת בלשון קידושין אלא אפי' אמר התקדשי וכו' וכן משמע מהא דקאמר שם אבל באבא ואביך כיון דמקרבה דעתה אימא במתנה יהבתינהו ניהלייהו וכו' ולא קאמר דהא דמקדשה בהנאת הנתינה שנתן בשבילה כמו בתן מנה לפלוני לעיל סי' כ"ט דמקדשה בהנאת הנתינה אלא משום דבהאי צריך לחזור ולומר שתתקדש לו בהנאת הנתינה כיון דאין זה קדושין ראשונים להכי אמר אימר במתנה וכו' והיינו שעשאתה אותן שליח קבלה שתתקדש בדינר עצמו אלא שנתנת להם במתנה ועיין בסמוך מיהו בברייתא יש לפרש דמיירי בנתן הקידושין לתוך ידה ע"פ האמירה ראשונה בדינר עצמו ואפ"ה לא מהני משום דאמרה תנם לפלוני הוי דיחוי כמ"ש תוספות גבי תנם על הסלע

שם ע"מ שיקבלם לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר כו' כתבו הח"מ וב"ש דמיירי שעשתה אותם שליח קבלה אלא לפ"ז אין הלשון מדוקדק דהו"ל למימר תהא פלונית מקודשת כמו בכל שליח קבלה שאומר בשעת נתינה תהא פלונית מקודשת לי ועיין ומ"ש לעיל סי' כ"ט סעיף ב' דמשמע דבעינן שיאמר שיקבלה לי דוקא היינו שהמעות יהי' שלה אבל אם אומרת שיקבלם והמעות יהיה שלהם אף דבהתחילה היא כתב לעיל דמהני כיון שעשתה אותו שליח קבלה בשבילה אפי' נתנה לו במתנה המעות כמו באומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך דמהני מכל מקום כשהתחיל הוא הוי ליה דיחוי והנה בתוס' הרי"ד הקשה עוד דמטעם שליח קבלה הא הוי ליה מילי ומילי לא נמסרו לשליח והמציא בזה דין חדש עיין שם ובאמת קי"ל דיכולה לעשות שליח קבלה שלא בפניו ואין זה דומה כלל לאומר אמרו כמ"ש הר"ן ס"פ כל הגט וס"פ התקבל והביאו הב"י בסי' קמ"א ולכאורה הי' נראה דהא דקאמר ע"מ שיקבלם לי אינו בתורת שליח קבלה אלא לשון תנאי והוא כאומר תן מנה לפלוני וכו' דמתקדשת מדין ערב אלא שהמתנה יהי' על תנאי שיקבלו המעות בשבילה ויחזרו ויתנו לה דכבר כתב לעיל בר"ס כ"ט דאפילו אם מקדשה בעצמו ומתנה ע"מ שתחזיר ותתן לאדם אחר מהני וכ"ש בכה"ג שאומרת שיתן מתנה לאדם אחר ע"מ שיחזיר ויתן לה ובזה הי' מתורץ כל הדקדוקים הנ"ל אלא דסתימת לשון הפוסקים האחרונים לא משמע כן ועיקר בזה משום דא"כ הי' צריך לחזור ולומר התקדש לי בהנאת הנתינה כיון שבתחלה הי' הקדושין בדינר עצמו כמ"ש לעיל אך מדברי רשב"א לא משמע כן דאפי' מקדשה בהנאה אין צריך אמירה אחרת

סעיף ט' בהג"ה וי"א דוקא ביחדה לו הסלע וכו' כתב הח"מ ס"ק י"ג דזה דבר פשוט דאם היא אמרה דרך דחי' מה מועיל וכו' הא אפי' לתוך חיקה לא מהכי עכ"ל ואין זה מוכרח כיון דהסלע אחד הוא שלה י"ל דאין זה דרך דחי' כשאומרת הכח על הסלע