המקנה - קונטרס אחרון שיא

בח"ל או בזה"ז חדא מדקאמר בב"ק שם דמתני' דנכסים שאין בהן מעילה מיירי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג ולא מוקי לה בבכור בח"ל או בזה"ז אפי' כרבנן דהא אף לריה"ג לאו כללא היא לכל נכסים שאין בהם מעילה דהא בשור בזמן המקדש לאו הוי ממון בעלים וכן במעשר דלא הוי מ"ב כדקאמר שם דף י"ג ואפי' בקדשים קלים עצמו לאחר שחיטה לא הוי מ"ב א"כ הוי מצי לאוקמי אפי' כרבנן בבכור בח"ל אע"כ דרבנן פליגי אפי' בזה וכן מוכח בסוף תמורה דפריך אמתני' דממעט אתנן במוקדשים והא אא"א דבר שאינו שלו ומוקי בממנה זונה על פסחו ואביי מוקי לה בפסחים דף צ' בקק"ל ואליבא דריה"ג וקשה לאוקמי בבכור בח"ל שנתן לה ואח"כ העלה וכר"ש דאמר אם באו תמימים יקרבנו וכן מוכח בבכורות בר"פ מעשר בהמה דדחיק למצוא מעשר בהמה במוקדשים בקק"ל אליבא דריה"ג ולא קאמר בבכור בח"ל ואליבא דכ"ע אין לומר כיון דבכור הוא ממון כהן א"כ ה"ל לקוח דפטור ממע"ב ז"א דמשכחת בכהן שנולדה לו יוד בכורים בעדרו וכדאי' להדיא בב"מ דף ד' ע"א אלימא ספק בכורים יהיה קדוש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש וכן מוכח מבבא בתרא דף קכ"ח ע"ב דלא משני בבכור בח"ל עיין שם מיהו משמע מכל הסוגיא ומסתימת המשניות דהלכה כריה"ג וכן מוכח מסוגיא דר"פ פהמ"ק דמשני רבא דלא ימכר דכתיב גבי חרמים קאי על מעשר א"כ מוכח דבשאר קדשים קלים הוי מ"ב מדאיצטרך גבי מעשר ואין לומר דקרא לאו הוא דאתי ז"א דא"כ נימא בחרמים גופי' דקרא אתי כלאו אע"כ דאף דס"ל לרבא דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ כיון דבלא"ה לאו בני מכירה נינה כלל לא שייך ביה לאו דלאו מידי עביד וא"כ ע"כ צ"ל כריה"ג וכן לרב אשי שם דמפרש לא יגאל דמעשר היינו לא ימכר ע"כ דס"ל כריה"ג ורב אשי בתראי הוא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל להדי' בפ' ח' מנזקי מעון דנכסים שיש בהן מעילה דוקא פטורים והיינו כריה"ג. כ"כ הלח"מ שם אך כבר כתבתי דרבינא לשיטתו דפליגי ת"ק ואבא יוסי אליבא דריה"ג אי הוי בכור בח"ל מ"ב או לא וכעין זה פליגי רבינא ושמואל בפ' חלק דף קי"ב ע"ב דלרבינא בכור הוי שלל שמים ופליג אדשמואל ועיין ברמב"ם בפ"ה מהלכות עכו"ם דפסק כשמואל ועיין בכ"מ שם. ותו דבתמור' דף ה' אי' בהדי' דלרבא דס"ל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד ועביד לא מהני ע"כ מיעיטא דהא דכתב גבי חרמים למעט בכור דנמכר וכן הוא בר"פ פהמ"ק וע"כ צ"ל דאביי דס"ל בפרק הפרה דלא הוי ממון בעלים היינו משום דלשיטתו אזיל דס"ל בתמורה שם דאי עביד מהני ואיצטרך הוא לחרמים גופיה דאינו נמכר כדאיתא בסוגיא שם ותו כיון דקי"ל כרבא דאמר דאי עביד לא מהני ממילא מעוטא דהוא דכתב גבי חרמים היינו למעט בכור דנמכר מ"מ נראה דהרא"ש החמיר לענין קדושי אשה כחוש לדברי רבינא דהוא בתראי דס"ל לריה"ג לא הוי ממון בעלים ואין להאריך כאן ובחידושי ב"ק הארכתי בזה ועיין בב"ש שכתב בשם התוס' דאחר שחיטה וודאי הוי מ"ב ונראה דמוכח הוא דהא כתבו תוס' שם ד"ה ומחיים מי אמר וכו' דלענין נדרים ונדבות בי"ט חמיר טפי דאפילו בחלק הכהנים אמרינן משלחן גבוה קא זכי והר' משנה מפורשת בביצה דף כ"ו דבכור בע"מ שוחטין אות ביו"ט ע"כ דבכור בע"מ לאחר שחיטה לא אמרינן משלחן גבוה קא זכי

סימן כ"ט סעיף א האומר לאשה וכו' ובגמ' אמרינן הטעם משום שאין אשה נקנית בחליפין והרמב"ם ז"ל כתב הטעם שאם החזירתה הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום ועיין בחידושי שכתבתי ליישב לשון הש"ס להרמב"ם ז"ל ונ"מ דלהרמב"ם אינו צ"ל דהפקיעו הקדושין ע"י הפקר ב"ד וצריכה להחזיר לו הקדושין משא"כ לטעם התוס' והרא"ש משמע דאין צריכה להחזיר הקדושין כיון דזכתה מהפקר מיהא י"ל דלא הפקיעו החכמים הקידושין אלא כשהיא מקיימת את הפנאי והחזירה לו אבל אם לא החזירה כיון דבל"ז לא הוי קידושין לא הוצרכו להפקיע וממילא צריכה להחזיר לו עוד כתב שם דנ"מ אם היא מחזרת לו בתנאי מ"מ להחזיר לה דלטעם הרמב"ם ז"ל אם נתקיימה התנאי שהחזירה לו בתנאי ע"מ להחזיר לה והחזיר לה הרי נהנית והוי קידושין למפרע משעת נתינה ראשונה אך י"ל דהיינו דוקא אם אמר ע"מ להחזיר סתם אבל אם אמר להחזיר לי והיינו לצרכו כדאי' בב"ב דאם הקדישה ואח"כ החזיר אם אמר ע"מ שתחזיר לי לא מהני א"כ ה"כ י"ל דלא מהני אם תחזיר ע"מ להחזיר ועוד היה נראה דלטעם הרמב"ם ז"ל אפי' אם ניתן לה ע"מ שתחזיר ותתן לבנו או לאביו נמי לא הוי קידושין כיון שאין יכול להנות ממנו משא"כ לטעם התו' והרא"ש י"ל דזה לא דמי לחליפין דהדר סודר למרא קמא אך היותר נראה לפענ"ד דאין בזה פלוגתא בין הרמב"ם והתוספות והרא"ש דהא קשה לדעת הרמב"ם ז"ל דאם מקדש אשה ואמר ע"נ שתתן מאתיים זוז נימא כמי דלא הוי קידושין שהרי נותנת לו כפלים מנתינתו וכן באשה חשובה מתקדשת בש"פ אע"ג באדם חשוב אמרינן דאם היא נותנת לו מקודשת א"כ נימא באשה חשובה דלא יהיב לה ולא מידי דקבלתה חשיבא טפי מנתינתה ואין לומר דדוקא במעמ"ל כיון שצריך להחזיר גוף החפץ ממש לא הוי נתינה ז"א דהא כתב הרא"ש דמעמ"ל יכול להחזיר את דמיו דמה לי הן ומה לי דמיהן דאפי' א' נימא כיון דכי איתא בעינא צר כא להחזיר לו גוף החפץ כדאיתא בגיטין דף ע"ה גבי ע"מ שתחזרי את הנייר מ"מ בהא דאמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירי לי משמע דאע"ג דניתן לה רשות שיכול להוציאה ולהחזיר לו מנה אחרת אפ"ה אינו מקודשת ומה בין זה לאומר התקדשי לי בפרוטה ע"מ שתתן לי מאתיים זוז ע"כ צ"ל דלשון שתחזירי לי שאני שהוא דומה לחליפין ונראה לענ"ד דהרמב"ם ס"ל נמי כפי' התם אלא דבא למעט שניתן לה מעמ"ל ותתקדש בהנאת הקישוט והשימוש עד שתחזיר לו וכבר כתב בסי' הקודם דדוקא שמקדש בהנאת שימוש דהיינו שהיתה צריכ' ליתן פרוטה להשתדל לו הנאת שימוש זה אבל בשכר הנאת השימוש ה"ל מלוה וכתב שם דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל המקדש במלוה אע"ג דארווח לה זימנא ואמר דהנאת הרוחת הזמן אינה מתקדשת משום דלא הוי נתינה אלא כאומר בשעת הלואה דהוי נתינה שיש בו הנאה וכן במעמ"ל כשנתן לה רשות להשתמש באותו זמן הוי נתינה שיש בו הנאה כמו בשעת הלואה והיינו שכתב הרמב"ם כאן דהא דלא מהני נתינה דמעמ"ל משום נתינה שאין בו הנאה אבל אם הי' נתינה שיש בו הנאה מתקדשת במתנה זו דאין דומה לחליפין שהיא נתינה שאין בו הנאה ועוד נראה דאם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שתחזיר ותמכרהו לי דמקודשת לכ"ע דלא דמי לחליפין שמחזיר החפץ בחנם וגם הוי נתינה שיש בו הנאה תדע דהא כתבו התוס' דף ח' ע"ב ד"ה מנה אין כאן וכו'. התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהא שלך וכו' הרי אף דצריכה להחזיר לו המשכון אפ"ה מקודשת משום דצריך לשלם המנה וזה שכתב הרמב"ם משום דאין לו הנאה וכן משמע בהרא"ש במעמ"ל וקידש בה אשה הוי קידושין משום שיכול לחזור ולקנות ממנה וכו' משמע דאף שצריכה למכור לו הוי קידושין ולפ"ז ממילא מודה הרמב"ם כשאמר ע"מ שתתן לאיש אחר אע"ג דהוי נתינה שאין בו הנאה מ"מ כיון דאין דומה לחליפין מתקדשת מ"מ נראה דאם אמר ע"מ שתתן לאיש אחר ע"מ שיחזור לי כעובדא דר"ג באתרוג לא מהני באשה כיון דסוף סוף התנאי הוא שיחזור למי שנתן דומה לחליפין תדע דהא כתב הרא"ש במעמ"ל כשמקדש בה אשה הוי קידושין משום שיכול לחזור ולקנות ממנה משמע דאם הי' אומר בשעת הקידושין שתחזיר לזה שנתן לו בחנם לא הוי קדושין אף דהוי כמ"ש ע"מ שתתן לאיש אחר ואפ"ה כיון שהוא חוזר לבעלים הראשוני' דומה לחליפין ונראה דהא דלא פי' רב אשי דמהני נתינת המעמ"ל באשה כשהוא נותן לה רשות להשתמש באותו זמן משום דמיירי בנותן לה מנה דיש חשש איסור הערמת רבית כשמתקדשת בהרווחת הזמן כמ"ש בחידושי ע"ש

שם ע"מ שתחזירהו לי וכו' עיין ב"ש שכתב משמע מדברי תו' דבכל מעמ"ל א"צ לכפול התנאי דאיכא אומדני והיינו מדאמר רבא סתם ואינו מוכרח כמו שכתבתי בחידושי לפרש דבריהם מה שלא הקשו בתחלת דברי רבא משום דהו' מצי למימר בכולהו דלא סמכי אדעתי' המקבל ע"ש. ורב אשי דאמר בכולי קני לבר מאישה באמת י"ב דמיירי בת"כ ואף הרשב"ם בב"ב דף קל"ז דכתב דבכל נתינת ממון ה"כ אומדנא ולא בעינן בי' כלל ת"כ מודה גבי קדושין דבעינן ת"כ ע"ש וכן מפורש בסוגיא דגיטין דף ע"ה בע"מ שתחזירי לי את הנייר דבעינן ת"כ ולא אמרינן דהוי אומדנא

שם אבל האשה וכו' כדי לקדשה כתב הב"ש דכדי לקדשה לאו דוקא וכו' ולדעתו נראה דלרבותא נקיט דאם לא נתנה לו כדי לקדשה פשיטא דמקודשת דלא גרע מגזל דידה ולא מיבעי' כשאמרה הן דאמרי' מסתמא נתנה לו במתנה ואפי' לא אמרה הן מ"מ כשמקבלת ממנו שלא בתורת חזרה שאינה יכולה לומר דידי שקלי שאינו מחויב להחזיר לה עד הזמן מסתמא ניתנה לה במתנה גמורה אלא דקמ"ל רבותא דאף שאמרה בפי' כדי לקדשה ואמרה נמי שיחזיר לה אחר שלשים יום הרי דלא נתנה לו במתנה גמורה אפ"ה מהני

והנה הט"ז תמה על הרמ"א ז"ל במ"ש מעמ"ל לאחר שלשיה יום והוא מדברי רבינו אביגדור כ"ץ בתשובת הרא"ש כלל ל"ה ואיהו לא ס"ל דהמקבל מעמ"ל יכול לקדש וכו' ולפי מה שפסק לעיל כהרא"ש אין ה"נ כאן דאפי' בלא אמרה עד למד יום מצי לקדשה עכ"ל הט"ז ע"ש ולכאורה יפלא דבתשובת הרא"ש שם בלשון רבינו אביגדור עצמו מבואר דבמעמ"ל יכול לקדש אשה ולא נחלקו שם אלא בשואל ע"מ לקדש דס"ל להרא"ש דהוי כנותן מעמ"ל ע"ש ותו אינו מובן דמה תועלת בו בזה שאמר לאחר שלשי' יום וז"ל רבינו אביגדור כ"ץ ז"ל בתשובת הרא"ש שם ועוד הי' אומ' מורי נרו דאם נתנה האשה החפץ לאיש ע"מ להחזיר לאחר למד יום וקדשה בחפץ זה תוך שלשים ה"ז מקודשת ומוחזר ואפי' לא גמרה ע"מ שתחזירהו מידי דחזי לי' הוא ועד"ז מצאנו שאשה מתקדשת לפעמים בפרה דידה עכ"ל ונראה לענ"ד להבין כוונתו דא"צ לאחר שלשים יום לקנות ממנה או ליתן לה דמים דכיון שהוא בידה הרי הוא מוחזר ולא דמי להא דאמרינן בב"ב במעמ"ל דאם הקדישה והחזירה לא מהני משום דלא הוי מידי דחזי לי' אבל הכא הרי חזי לה וע"ז כתב ועד"ז וכו' דאפי' אם נותנת לו בתחלה כדי לקדשה ואמרה ע"מ שתחזירהו לי לאחר שלשים יום לא אמרינן כיון שנתנה לו כדי לקדשה ואמרה לו לאחר למד יום דעתה שתתקדש בה ויחזיר ויקניהו ממנה ולהחזיר לה או ליתן דמים וקיים תנאי' לאחר למד יום אלא אמרינן דמה שנתנה לו עד לאחר שלשים יום היינו אם לא יקדשה בו אבל אם יקדשה ממילא מתקיים תנאיה כשהגיע זמן חזרה דהרי הוא מוחזר