המקנה - קונטרס אחרון שד

הוא אבל אם פסקה בתחלה שתתן לו החפץ בשביל שהלוה דגוף המקח נעשה באיסור אינה קונה ואם קידש בה אינה מקודשת ובן אם עדיין לא לקח ממנה וקדשה בה אינה מקודשת כמ"ש מרי"ו. אך כראה לי דדעת הריטב"א ז"ל לפי מאי דמשני הש"ס בתמורה התם בקראי פליגי היינו דמודה רבא לאביי בהא כיון דאמר וחי אחיך גלתה לנו התורה דאי עביד מהני ואין עליו אלא מצות התורה לאהדורי' כי היכא דנחי' תדע דהא רבא עצמו דרש מהאי קרא וחי אחיך עמך בר"פ הגוזל ומאכיל לדידי' אזהר רחמנא ולברי' לא אזהר רחמנא ומזה הביא הריט"בא ראי' דאינו אלא חוב ע"ש מדבנו פטור מלשלם וגם סוגיא דתמורה משמע הכי דאמר התם בקראי פליגי משמע דאפילו לרבא טעמא מקרא דאל"כ מאי קאמר התם בקראי פליגי אכתי איכא בין אביי לרבא אם קנה אותה החפץ עצמה לקדש בו אשה אע"כ דאף רבא מודה וא"צ לתירץ של הסמ"ע ובזה מיושב נמי דלא הביא הש"ע דעת התוס' דאינה מקודשת משום דרבא מודה בהא. אך נראה די"ל דס"ל להרי"ו כהריטב"א דיש לחלק בין שגבה כבר הריבית אין התשלומין עליו אלא מצוה וחי אחיך עמך ואינו אלא כחוב שיכול לקדש בו אשה משא"כ בלא גבה עדיין תדע דהא הריטב"א מביא הראי' ממה שבנו א"צ להחזיר אבל אם עדיין לא גבו אין המלוה צריך לשלם הריבית לבניו כדמשמע מברייתא דר"פ הגוזל ומאכיל דוקא כשכבר גבה הריבית אין בנו צריך להחזיר אבל אם עדיין לא גבה אין הלוה צריך לשלם ריבית לבניו ומזה למד הרי"ו דאין יכול לקדש כיון דלא בא לידו ולא הוי חוב וכן משמע בב"מ א ע"ב דאופי' למ"ד אין יוצאת בדיינין היינו דוקא כשגבה אבל אם לא גבה לא כלום הוא וא"כ לדעת התוס' אינה מקודשת ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דהיינו לפי מאי דקי"ל כרבא דלא מהני אלא דמוכח מדגילה התור' וחי אחיך עמך דמיירי לאחר הפרעון אבל קודם הפרעון ממילא דאם עביד לא מהני וכבר כתבתי דפירש"י הוא אליבא דאביי ומיהא מראי' שכתב הריטב"א עוד וז"ל ולא עוד אלא דאפי' בחזרה לא מתקן לאוי' כדמתקין לאו דגזל ונראה דכוונתו לסוגי' דב"מ דף נ"ב דס"ל לת"ק דשימה מילתא היא ולא מתקן בחזרה וס"ל מדאמר שימה מילתא היא משמע דאהני מעשיו וחוב גמור הוא והתם משמע דאפי' עדיין לא גבה שימה מילתא היא ועוד נראה לענ"ד דיש ליישב לשון הרמב"ם בש"ע כמו שיבואר בסמוך

שם ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך שלא אתבע עד זמן פלוני כן הוא לשון הרמב"ם ז"ל נראה שכ' לשון זה לפרש לשון הש"ס דמוקי דארווח לה זימנא ובאמת להרמב"ם לשון הש"ס אינו מובן דה"ל למימר שהלוה לה ואמר לה שתתקדש לו בהנאת הלואה ותו אינו מובן לדעת הרמב"ם דדברי אביי אינם מכוונים דהא דאמר המקדש במלוה היינו ע"כ לאחר הלואה ובהנאת מלוה מיירי בשעת הלואה ועוד כבר כתבנו דצ"ל דלא ס"ל להרמב"ם כדעת התוס' דקדושין הוי כנתינת מעות דמדקרי לי' הערמת ריבית וכ"ש אי נימא דס"ל דמקדש בריבית קצוצה אינה מקודשת א"כ אי כיון דמקודשת ע"כ לא הוי ר"ק לולי דברי המפרשים נראה לפרש דברי הרמב"ם בדרך אחר והוא דכבר כתבנו בחידושינו דרש"י נמי ס"ל דקדושין ה"ל כנתינ' אלא דמיירי שהרוויח לה זמן קודם. שהגיע זמן הפרעון וה"ל מחילה גמורה וקנאה בזה ההלואה להחזיק בידה עד זמן שקבע לה והיא מתקדשת מיד אע"פי שעדיין לא הגיע זמן הפרעון כמ"ש הב"ש בס"ק ל"ח כמו שיבואר שם וכיון דאין עתה זמן פרעון ה"ל הקדושין ריבית מוקדמת וא"כ י"ל דלשון הרמב"ם היינו שהלוה לה סתם הלואה שהיא שלשים יום כדקי"ל בח"מ סי' ע"ח דסתם הלואה שלשים יום יאמר לה בשעת נתינת המעות תתקדש לי בהנאה זו שארוויח לך שלא יתבע אותה עד זמן פלוני וכן הוא המשמעות בלשון הרמב"ם וש"ע וס"ל דבהא לא הוי ריבית קצוצה כיון דהיא מתקדשת מיד והרווחת הזמן אינה אלא לאחר זמן פרעון דהיינו בסתם הלואה לאחר למד יום ה"ל ריבית מוקדמת וא"כ לפי"ז לשיטת הרי"ו דס"ל המקדש בריבית קצוצה אינה מקודשת יש לפרש דברי אביי כפשטא דאם קדשה במלוה סתם דהיינו שאמר שהלוה לה בתחילה לשם קדושין ה"ל ריבית קצוצה ואינה מתקדשת אבל בהנאת מלוה דהיינו דארוויח לה זימנא כיון דתחילת הלואה אין בו ריבית ה"ל ריבית מוקדמת ומתקדשת בו אך יותר נראה לפרש דברי אביי דאפי' אם אמר בתחילת הלואה שכשגיע זמן הפרעון יהי' כל המעות שלה בתורת קדושין לא מהני בשעת הלואה ודאי אינה מתקדשת כדקי"ל בכל מתנה לאחר למ"ד יום דאין המתנה עד לאחר למ"ד יום ויכול לחזור בו תוך הזמן אלא אפי' לאחר למ"ד יום נראה דאינה מקודשת ולא דמי לרב ושמואל בר"פ האומר במקדש לאחר למ"ד יום דהתם טעמא משום דלא דמי למלוה כדאי' שם אבל הכא כיון דהוי מלוה כל שלשים יום ה"ל מקדש במלוה אבל כשמאריך לה זמן הלואה היא קונה מיד להחזיק בה כל זמן הלואה ואינו יכול לחזור בו כיון דאינה משתנה מהלואה למתנה והיינו דקאמר אביי דאם קדשה אחר זמן בהלואה עצמה אינה מקודשת אבל אם הרויח לה זמן יותר היא קונה אותה מיד והיא מתקדשת מיד וצ"ע בדינים אלו

סעיף יוד הי' לו מלוה אצלה ואמר לה הרי את מקודשת וכו' וי"א שאינה מקודשת נראה דטעם הרמב"ם ז"ל דמחלק בין תחילת הלואה ובין לאחר זמן היינו כמ"ש הרשב"א הביאו הב"ש בסי' כ"ט ס"ק חית דמדמי' לי' לערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעביד אע"ג דבשעת מ"מ אמרינן דמשתעביד בההיא הנאה דמהימן לי' כדאית' בב"ב דף קע"ג אפ"ה שלא בשעת מ"מ לא משתעבד משום דלא אמנתו הלוה ולא אמרינן דבההיא הנאה דהוי יהיב פרוטה לפייס אותו על כך אע"כ דאפי' אם הי' מחייב עצמו ליתן פרוטה למלוה לאו כלום דבמה יתחייב בדבור בעלמא אם לא בשעת מ"מ שנתן המעות ללוה על פיו דשליחתו קעביד כדפי' רשב"ם בב"ב שם אבל שלא בשעת הלואה במה שתעבוד והלא המעות כבר הוא ביד הלוה ולא יהיב מידי ולדעת רש"י והתוספות לכאורה קשה באמת למה לא יהיה ערב שלא בשעת מתן מעות משועבד למלוה בההיא הכאה דהוי יהיב פרוטה לפייס אותו ונראה דבאמת הדין כן לדעת רש"י ותו' דדוקא כשאמר הכח לו ואני ערב אמרינן שם דלא משתעבד דלא פקד את הלוה ולא הרוויח לו זמן שלא יוכל לתבעו עד אותו זמן אלא דממילא כשיש לו ערב לא יגוש את הלוה א"כ לא שייך לומר בהנאת הרווחת הזמן יכול לתבוע את הלוה כמקדם אבל אם הרוויח לו הזמן ע"פ דבריו ומכ"ש כשפטרו לגמרי ושיעבד את עצמו בהנאה זו חייב לשלם וקצת ראי' מהאי דגיטין דף י"ד אמר ר"א בההיא הנאה דקא משתני לי' בין מלוה ישינה למלוה חדשה וכו' אלא מעתה וכו' משמע דאי הוי הנאה הוי משתעביד אפי' שלא בשעת הלואה א"נ י"ל דטעמא דערב אינו משתעביד שלא בשעת מתן מעות משום דלא אמר בפי' בהנאת מחילת מלוה כמו שיבואר בסמוך ונראה לי דהרמב"ם ורש"י ז"ל לשיטתייהו אזלי דאי' בי"ד בסי' קס"ו בקצץ לו ריבית אחר זמן הלואה לרש"י ה"ל ריבית קצוצ' להרמב"ם הוי אבק רבית ונראה דהיינו מטעם דכיון דרש"י ס"ל דמתקדשת בארוויח זימנא אחר הלואה היינו מטעם שהוא חוב גמור עלי' אם היתה מתחייבת בהנאה שהיתה צריכה לתת פרוטה לכך הוי ר"ק כיון שהועיל הקציצה להתחייב ליתן לה והרמב"ם לשיטתו דס"ל דאין כאן חוב א"כ הוי כאילו פסק לו מתנה שלא בחיוב דלא הוי אלא אבק רבית וכ"ש דא"ש לפמ"ש דטעמא דמתקדשת בי' אע"ג דהוי ריבית היינו דאע"ג דאסרה התורה מ"מ חוב גמור הוא כנ"ל א"כ שלא בשעת הלואה כיון דלאו חוב גמור הוא שאפי' אם אמרה שתתן לו פרוטה אמירה בעלמא הוא ולא נתחייב א"כ כיון דאין כאן חיוב במה תתקדש ובזה מבואר היטיב לשון הראב"ד ז"ל בפ"ו מהל' הלואה דין ג' שאם הגיע זמן פרעון דארוויח לה זימנא כשעת מתן מעות דמי וקדושין יוכיחו דהוי רבית קצוצה דאזיל לשיטתו דס"ל גבי קדושין כרש"י דמתקדשת בארויח זימנא לאחר הלואה מיירי בע"כ צ"ל דהוי חוב גמור וה"נ הוי ריבית קצוצה ובזה נדחה ממילא מ"ש הב"ש לפרש דברי הרמב"ם דלא פליג הכא כמ"ש דס"ל להרמב"ם שלא בשעת הלואה לא מקרי חוב ולא הוי קדושין כלל

סעיף יא הי' לו אצלה מלוה על המשכון אפי' במשכון וכו' וקדשה באותו מלוה וכו' הנה לא ביאר אם קדשה במשכון עצמו כמו בסעיף שאחר זה דנקט וקדש בו האשה והיינו שקדש במשכון ולא במלוה ונראה דנפקא לי' מלשון הש"ס דבמשכון דאחרים אמרינן בסוגיא דף ח' קדשה במשכון משמע שקדשה במשכון עצמו ובמשכון דידה אמרינן בסוגי' דף י"ט קדשה במלוה שיש עלי' משכון ונראה הטעם דבמשכון דאחרים אם קדשה במלוה שביד אחרים אע"פ שנתן בידה המשכון לא מידי עביד דכיון דלא קנתה המלוה שביד אחרים גם המשכון אינו מועיל כדאמרינן דף ח' מנה אין כאן משכון אין כאן וצ"ל שקדשה בגוף המשכון דכיון דקנה לי' מדר"י יכול להקנותו וכן הוא לשון הש"ע בח"מ סי' ס"ו סעי' למ"ד מכר ש"ח ונתן לו המשכון אין יכול למחול משמע דוקא שמכר לו השטר כדינא בכתיבה ובמסירה אלא שנתן לו גם המשכון אבל במלוה ע"פ כיון שאין יכול להקנותו אינו מועיל אף אם יתן בידו המשכון ונראה דאם מכר לו הגוף המשכון ואמר לו זכה בגוף המשכון זה בשיעור החוב שיש לו עליו תלי' בפלוגתת הרא"ש והרמב"ם דלשיטת הרמב"ם שיכול לקדש בו אשה אף במשכון בשעת הלואתו מטעם שיש לו קצת קנין כמ"ש התוס' ה"ה שיכול למוכרו דהא בש"ס דף מ"ז ע"א מדמי קדושין למכירה ולשיטת הרא"ש דוקא במשכון שלא בשעת הלואתו והא דאי' בח"מ סי' ס"ו סעי' ח' אבל ש"ח ומשכון של מטלטלין כיון שמכר לו החוב ומסר לו ממטלטלין קנה החוב שעליו במסירת המשכון אעפ"י שלא מסר לו השטר ולא כ' לו שום דבר וה וא מדברי בעל התרומות ושם כ' דאפי' מלוה ע"פ היינו כשמוכר כו המשכון עצמו וז"ל בעל התרומות שם אם הלוה עליהם בלא שטר מכי מכר מטלטלין של חבירו וזיכתו לו מלוה שיש לו עלי' זכה מידי דהוי אאשה שקדשה במשכון דאחרים שמקודשת מפני שט"ח יש לו קצת קנין בגופו וכו' אלא דלכאורה קשה על הטור בח"ה שם דלא הביא דעת הרא"ש דבמשכנו בשעת הלואה לא מהני וצ"ל דסמך אמ"ש כאן ועוד י"ל דס"ל להטור דהרא"ש מודה היכי דאיכא שטר ומשכון מהכי כמ"ש התו' בב"מ דף פ"א בד"ה דברי הכל וכו' בשם רש"י ז"ל גבי הלוהו אלף זוז ולכך השמיט הטור מ"ש בעה"ת במלוה ע"פ וברייתא דקדשה במשכון מיירי בלא שטר וכן מוכח ממ"ש הרא"ש בקדושין דף ח' דמוכח דמשכנו בשעת הלואתו לא קנה מדר"י דאל"כ יהי' שומר שכר משום שיכול לקדש בו אשה ע"ש ואי נימא דס"ל להרא"ש שיכול לקדש במלו' שיש ביד אחר ים אם יש עלי' משכון אכתי ק' להוי שומר שכר על המשכון מפני דבא לו הנאה על ידה שיכול לקדש אשה אע"כ דס"ל להרא"ש דלא