המקנה - קונטרס אחרון שא

לה משהגיע זמן ואפי' בחוב בשטר צ"ע אי אלימא חזקה דשטרך בידי מאי בעי לאפקועי מקידושין ותו דכבר כתבתי דדעת הפוסקים דס"ל דבחוב בשטר לאו מהני מחילה בע"פ ע"כ צ"ל דהכא מיירי בחוב בע"פ ויכול לטעון פרעתי מיהא י"ל דהודאת המקדש מועיל בזה במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא כדאי' בקדושין דף ס"ד וצ"ע אך העיקר נראה דבלא הוכחה משמע הדין כן דדוקא בגזל דידה אמר רב וכן רב נחמן בעובדא דורשכי דאינה מקודשת משמע דוקא גזל אבל בחוב בעלמא לא אמרינן דידה שקל אך צ"ע כיון דקי"ל בח"מ סי' פ"ג היכא דיש לו שני חובות אפי' אמר הלוה בפירוש בשביל חוב אחד והמלוה קיבל בשתיקה יכול לומר לחוב זה קבלתי ומה ששתקתי כדי להוציא ממך וכן משמע שם בסי' פ"ה ואפי' נתן לו המעות בשביל קנין שדה יכול לגבות בשביל פרעון וכ"כ הרשב"א שם בעצמו אם שלח מעות לאחר יכול לעכבם לעצמו בשביל חוב שלו א"כ מנ"ל היכא דהיא אומרת בסי' שכוונתה היה בשביל המעות ולא לקידושין דלא להמניה לעשות אפי' ס"ק דלמא הא דנקט הברייתא בחובך ורב דנקט בגזל היינו אפי' דאמרה שכוונתה לשם קידושין אינה נאמנת כמ"ש הרמ"א ז"ל אבל אם אמרה שתפסה בשביל החוב אפשר דנאמנת כמו בשני חובות וצ"ע

שם בהג"ה ביקש ממנה שתלוה, לו מעות על המשכון ונתנה לו וכו' וכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו וכו' עיין ברשב"א בתשובה שם דטעמא דכל זמן שלא משך לא קנה המשכון ולא ידענא ונא ליה הא דהא גבי מקח קי"ל דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה אלא תפכת חז"ל משום שלא יאמר נשרפו חיטך בעליי' וכתבו התוס' מהאי טעמא משיכה קונה שלא יאמר הלוקח נשרפו חיטך בעלי' וגבי משכון לא שייך האי טעמא דנתן המעות ולא נתן המשכון אין אחריות המשכון על המלוה אפי' למ"ד המלוה על המשכון ש"ש היינו דוקא כשמגיע לידו וכן להיפוך אם משיכה אינו קונה אין חשש אם לא ניתן המעות עדיין כיון דאפי' אם יקנה לא הוי אלא ש"ש משום פרוטה דרב יוסף ואם לא ניתן מעו' עדיין לא שייך פרוטה דרב יוסף דלא עשה מצוה א"כ מנ"ל דתיקנו חכמים בזה מעות אינו קונה. ואפשר דס"ל להרשב"א כיון דקנין המשכון ילפי' מולך תהי' צדקה דמיירי שלא בשעת הלואה וע"כ מיירי קרא שקונה משיכה דהא המעות מלוה הוי ומלוה אינו קונה אע"ג דס"ל לרשב"א דר"י לאו דוקא שלא בשעת הלואה אלא אפי' בשעת הלואה כמו שהביא הש"כ בח"ה סי' ע"ב את דעתו מ"מ כיון דקרא מיירי שלא בשעת הלואתו ממילא אמרינן דגם בשעת הלואתו הדין כן וצ"ע

סעיף ד נתן לה פקדון ואמר לה כנסי סלע זה לפקדון וחזר ואמר הרי את מקודשת לי וכו' זה לשון הטור בשעה שניטלתו או קודם שניטלתו וכו' וכ' הב"ח דס"ל דהא דתני בברייתא בשעת מתן מעות לאו דוקא וכו' ותמה על הרמב"ם וש"ע למה לא כ' כלשון הברייתא בדאמר בשעת מתן מעות ובאמת גם על הטור יש לדקדק דהא לעיל גבי חוב לא כ' הך דקודם שנטלתו והרמב"ם וש"ע כ' לעיל ג"כ קודם שנטלתו ואפשר לומר דלשיטת הטור דמיירי לעיל גבי חוב שחזר מדבורו הראשון א"כ נהי דקי"ל כר"י כשדיבר עמה בעסק אף שנתן סתם אמרינן על דיבורו הראשון סמכה היינו כשלא הי' מחויב לה אבל אם הי' מחויב לה ואמר בתחילה שרוצה לשלם חוב אף שחזר בו ואמר שרוצה לקדש אותה מ"מ כיון שיכולה לתפוס אותו בעבור החוב שאמר בתחילה שהרי בשתיקה נתן אפי' שידך אין הוכחה שכוונתו הי' על דיבור השני אם לא אמר בפ' בשעת נתינה שנתן לשם קידושין משא"כ בפיקדון כיון שאין מחויב ואין יכולה ליקח הפקדון שלא מדעתו אמרינן מסתמא דעתה על דיבורו האחרון כל זה לדעת הטור אבל לדעת הרמב"ם והש"ע שלא חזר מדיבורו הראשון כי דעתו הי' לפטור מן החוב ולהתקדש שפיר אמרינין דמסתמא ניתן ע"פ דבריו שאמר בתחילה כן נלענ"ד וצ"ע לדינא

שם בהגה"ה הואיל ולא נתרצית תחילה לקדושי לי' וכו' משמע מזה הלשון דכל שנתרצה על הקדושין דהיינו שדיך מהני כמ"ש הרמ"ה דמהאי טעמא מהני בזרוק קרוב לה אף דבשתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני שדיך כדמוכח מההיא דציפתה שנתרצית בתחילה להתקדש אבל הכא בזרק לה הוי שעת מתן מעות וכן משמע מלשון הרשב"א בההיא עובדא דציפתא דשלחה קמאי דרבינא ושלח להם אתן דשמיען חושו לכו והקשה הא הוי חשש קדושין בלא זה משום דשמואל איכא למימר דלאו עובדא דציפתא שלחו לי' אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות וכגון דשדי זוזי בחיקה ואמר לבסוף התקדשי לי בהן ואשתקה עכ"ל נראה דדייק אמר לבסוף ולא כ' שאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה משום דהם היו צריכים לשאול ממש כההיא עובדא דציפתא שנתרצה בתחלה להתקדש אם מהני דהיינו שדיך ובזה מועיל כשאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה לכך הוצרך לומר דשדי זוזי בשתיקה ואמר לבסוף אך לפ"ז לא א"ש מ"ש הב"ח דהרמ"א למד דין זה מהא דקאמר שקלתה כנ"ל דהא ע"כ צריך לחלק בין שתיקה דשעת ומתן מעות דמהני בשדיך אפי' בלא הוכחה לשתיקה דלאחר מתן מעות דלא מהני בלא הוכחה דשקלתה אפי' שדיך וע"כ צ"ל דהרמ"א מסברא קאמר הכי דבלא הוכחה מהיכ' תיתי נימא שנתרצה להתקדש לו וכן משמע בקדושין דף י"א דאי' שם פשטה ידה קבלה לא קאמינא כי קאמינא דקדשה בלילה ולא קאמר כי קאמינא בזרק לה משמע דכל שלא פשטה ידה וקבלה אפי' זרק לה ושתקה לא הוי קדושין אפי' לב"ה ואי אמרה הן אף לב"ש סברה וקבלה והנה הב"ח כ' בכאן דבעינן דוקא שנתרצה על הזריקה אבל נתרצה סתם להתקדש לו וזרקה לה הוי ס"ק והח"מ בסי' למ"ד תמה עליו דלא מצינו קפידא בזו ע"ש ולענ"ד דעיקר כוונת הב"ח דאם נתרצית בתחילה להתקדש אין כל כך הוכחה ברצונה בהחלט להתקדש לו בזריקה בלא דעתה אלא שיתן הקדושין בידה שיהא לה הברירה אם תיטול מידו ואי לא תדע דאם אמרה זרוק לחצרי ואקדש לך ואח"כ זרק שלא בפני ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי במה שזרקתי לחצריך ע"י דיבורך ודאי מהני דלא גרע מהא דר"ס כ"ט בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונתן לפלוני ואחר זמן אמר הרי את מקודשת לי במה שנתתי ע"פ דיבורך ושתקה כמ"ש הח"מ בס"ק ד' ע"ש וכ"ש שנתן לחצירה לשם קידושין ע"פ דיבורה אבל אם לא הי' אלא שידוכין שנתרצית להתקדש לו והוא זרק לחצירה קדושין שלא בפני' ואח"כ אמר הרי את במעות שנתנו בחצריך דלא מהני דהוי שתיקה לאחר מתן מעות דלא מהני אפי' שדיך כמ"ש הר"ן וכמ"ש הט"ז בסי' למד הרי מוכח דיש חילוק ביניהם דריצוי קדו' לא הוי כריצוי הזריקה מטעם הנ"ל ועוד יבואר בר"ס למ"ד בטעמים דהב"ח הנ"ל

שם ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון וכו' כ' הרשב"א והר"ן אפי' בשדיך לא מהני והוכיח זה מההיא דציפתא שנתרצה להתקדש לו בתחילה בציפתא אפ"ה אמר רבא דלא מהני דהוי שתיקה לאחר מתן מעות אלמא דשתיקה לאחר מתן מעות לא אהני אפי' שדיך אך הריטב"א בשם התוס' כתב דהאי דקאמר בדף מ"ז התקדשי לי בפקדון ומצאו שנגנב וכו' דמהני שתיקה משום דמיירי בשדיך י"ל דס"ל כמו שכתב היש"ש בהא דקאמר שמואל חיישינן שמא ש"פ במדי דוקא בלא ידעה שהוא פחות מש"פ אבל בידעה יכולה למימר משטה הייתי בך א"כ י"ל דהיינו טעמא דלא חשש רבא לקדושין משום דשמוא' דשמא ש"פ היינו שידעה שהוא פחות מש"פ ומטעם משעה וכן משמע לפי הגירסא לפנינו בהרא"ש ואמרה הא לית בי' ש"פ משמע שידעה. א"כ אין כאן שידוכין כלל ואין ראי' מדרבא וכן משמע קצת מדאמר רבא מנא אמינא לה וכו' ומברייתא אין ראי' דמיירי בשדיך דמשמע דמיירי דומיא דברייתא דחוב דמיירי ע"כ בלא שדיך ועיין בסמוך

סעיף ה אמר התקדשתי לי בחפץ זה וכו' וכ' הרא"ש אבל משום החשש שמא ש"פ במקום אחר אין לחוש דהא חזר ממה שרצה לקדש בתחילה בציפתא וגם היא לא רצתה ולכאורה אין דבריו ז"ל מובנים דמה מהני חזרה דידי' הא קי"ל בקדושין אפי' תוך כ"ד אינו חוזר ודוחק לומר דס"ל להרא"ש כפי' הרשב"ם בב"ב דף קכ"ד דבמקדש וחזר בו תוך כ"ד אינו אלא קדושין מדרבנן ויבואר בסמוך א"כ כיון דהאי חששא דשמא ש"פ במדי אינו אלא מדרבנן כולי האי לא חיישינן ויותר נראה דתרי הטעמים שכ' הרא"ש ולא רצתה חדא שינוי' היא דמ"ש שלא רצתה היינו משום דבתחילה כשקיבל' טעתה וסברה שהוא ש"פ ואח"כ אמר' שאין בו ש"פ וכמ"ש לקמן סי' ל"א דדוקא כשהיא מתרצה להתקדש בחפץ בזה שייך חששת שמואל שמא ש"פ במקום אחר והוי פרוטה דמשה אבל אם לא נתרצה דהיינו שטעתה וסברא שהוא ש"פ אין כאן חשש קדושין משום דשמואל והא דאיצטרך הרא"ש לכתוב דהוא חזר בו היינו משום דאל"ה הי' הספק בשתיקה לאחר מתן מעות גם בציפתא עצמה דכיון שהחזיקה בה ולא השר השליכה לאחר שידעה כבר שהיא פחות מש"פ י"ל נתרצית להתקדש לו אפי' בפחות מש"פ ועוד בציפתא עצמה לא שייך סברת רב אחא דלאו כל נשי דינא גמירי דסברה דחייב לשלם דהא בפחות מש"פ לא שייך בי' תשלומין לכך כ' הרא"ש דאין כאן חשש קדושין דאפי' אם נתרצה אח"כ כבר הי' חזר בו ואף דבמקדש לא מהני חזרה תוך כ"ד אבל הכא כיון דבשעת נתינה טעתה ממילא אין כאן חשש בשתיקה דלאחר זה משום דכבר חזר בו המקדש דאמר תתקדש לי בד' זוזי ובזה נר' לענ"ד ליישב לשון הש"ג שהביא הרמ"א בהג"ה וה"ה אם לא חזר ואמר התקדש לי רק אמר הרי הוא בתוכו ש"פ מקודשת מספק והט"ז מתמה עליו דהא לשון הש"ס הוא דאמר דוקא תתקדש לי בד' זוזי וכ' שם דלא מיבעי' לדעת הרא"ש דכ' הטעם דלא חיישינן לדשמואל משום שחזר בו דפשיטא דלא מהני לשון קדושין שאמר בתחילה ואפי' לטעם שכ' הר"ן דגם בתחילה הי' בדעתה להתקדש בציפתא עם המעות מ"מ בעינן לשון קדושין ולענ"ד נראה די"ל איפכא דלא מבעי' לטעם הר"ן כדמשמע אלשון הש"ג שאמר הרי יש בו ד' זוז משמע שמפרש את דעתו בתחילה שיהי' גם על הד' זוזים וכן משמע מלשון הש"ס הכא בתורת קדושין יהבי משמע דאף הד' זוזים נתן בתחילה בתורת קדושין דזה דמי להא דאמרינן