המקנה - קונטרס אחרון ש

אשה רוצה שתתקדש והמעות יהיה חוב. ולפ"ז א"ש הא דאמר לי' ר' יוסי אילו אמר כלי יאות סלע עבידי דלחלוף היינו דמחלק בסל' כיון דעבידי למיחלף שפיר אמרי' דדעתו שיהי' חוב אבל בכלי דאי מחלה לי' פטור לגמרי אם לא שמוכרת לו שיתחייב בעדו דמים והא לא נשמע מברייתא כיון דנקט חטף סלע ולפ"ז מתורץ מה שדקדקנו לעיל אירושלמי דהא ע"כ ברייתא פרושי קמפרש א"כ בחמס לא שייך לומר שחמס ממנה מעות וע"כ צ"ל שחמס ממנה כלי ונתן דמים אפ"ה קתני מקודשת דלפמ"ש דעיקר החילוק בין חוב לגזל משום דבחוב רוצה לפטור מן החוב ובהא לא ניחא לה אבל בגזל כיון שיש לו עליה חוב רוצה היא שתתקדש א"כ ממילא בחמס שכבר קיבלה הדמים בהא פשיטא אמרי' דרוצה היא שתתקדש כן נלע"ד לפרש לשון הירושלמי אבל הש"ס דידן דקאמר ואלא קשי' הך דגזל ע"כ צ"ל דבחד גוונא קאמיירי וע"כ מוקי ליה ברייתא דגזל בשדיך וא"כ יש לתמוה על רמ"א בהג"ה דכתב דצריך לשלם הגזילה ובסעי' שאחר זה העתיק המחבר דברי הרמב"ם והרמ"א בהג"ה כ' דאם אמר כנסי הסלע שאני חייב לך וחזר ואמר לא לשם פרעון וכו' הרי זה מפורש כפי' הרמב"ם והני תרי מילי סתרי אהדדי דא"כ לא מקשה מידי מהך דגזל וצ"ע ותו תמי' לפמ"ש הרשב"א בחידושיו דף י"ג בהאי דחטף וורשכא משמע אי יהיבנא לך מקודשת היינו בחזרת גזילתה ויפטור מלשלם א"כ קשה מאי מקשה מברייתא דגזל כיון דהתם קדשה סתם וצריך לשלם לדעת הרמ"א ז"ל וכנראה לענ"ד ליישב קצת קושי' זו דס"ל להרמ"א ז"ל כדעת הרא"ש והטור דבגזלן ישראל לעולם הוי יאוש כמ"ש הרמ"א בח"מ בסי' שס"ח אלא דבגזילה דידה אפי' למ"ד יאוש קונה אפ"ה יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולפ"ז י"ל דמש"ה לא רצה הש"ס לחלק בהכי דמטעם זה רוצה היא שתתקדש שישאר החוב עליו אבל כשאינה רוצה לשלם לה אינה רוצה להתקדש דהשתא גוף הגזילה מתייאשית משום דישראל דיינו במי יימר כ"ש דאין סברא לומר שהיא מקודשת לעצמה בשביל החוב שישאר חייב לה והרי היא מתייאשת ממנו ומסתמא לא ישלם לה והירושלמי דמחלק בכך ל"ל סברא דר' אשי דבגזלן ישראל מסתמא מיאש ואינה מתייאשית מחוב המעות ואף דברייתא נקט כמי גניבה ובגניבה קי"ל דמסתמא הוי יאוש היינו בגניבה עצמה כיון דלא ידעה מאן דגנב. אבל הכא גבי מעות הרי מכרתי ותבעה ליה החוב כן נלע"ד וצ"ע

שם אבל אם לאחר שבא לידה וכו' כתב הב"ש ואם אמר בעת הנתינה דמקדש אותה והיא שותקת ואח"כ אמרה הן ג"כ לא מהני כיון דלא אמרה הן בשעת נתינה והא דכתב כאן כשלא אמר כלום בעת הנתינה אז לא מהני הן דקמ"ל אע"ג דשדיך וגם אפי' על אמירה שלו אמרה הן לא מהני עכ"ל ולכאורה אכתי לא מתרצא הברייתא זו דכנסי סלע זו שאני חייב לך וכו' דמיירי בלא שדיך דקתני דלאחר מתן מעות אפי' רצתה לא אמר כלום משמע שהוא אמר לה לאחר מתן מעות דה"ל למימר רבותא טפי בלא רצתה בשעת מתן מעות אפי' רצתה לאחר מתן מעות אינה מקודשת ונראה לי ליישב דברייתא דקאמר לאחר מתן מעות היינו אפי' לא אמר כנסי חוב שאני חייב לך אלא ניתן לה סתם ואחר הנתינה אמר התקדשי לי בו דאמרי' דמסתמא לשם חוב קבלה בתחלה כיון שאמר לה סתם כנסי סלע זה והוא חייב לה סלע וטובא קמ"ל ברייתא דבסתמא לשם חוב קבלה אבל הכא גבי גזל דלא בעינן שיאמר כנסי סלע שאני גזלתי ממך אלא כיון דאמר כנסי סלע זה מסתמא להשבת גזילת קבלה שפיר הקשה הב"ש דה"ל להש"ע לאשמועינן רבותא טפי דאפי' אם אמר בתחילה התקדשי לי בו והיא אמרה הן לאחר מתן מעות לא מהני וצ"ל כתירוצו. והנה בח"מ בס"ק זין מסתפק השבה בסתם ופרעון בסתם אי אמרינן מסתמא לשם השבה ופרעון נותן אף אם יאמר אח"כ התקדשי לי בו והיא אמרה הן לא מהני מאחר שלא אמר בשעת נתינה ע"ש ולפמ"ש ע"כ סיפא דברייתא מיירי בהכי דאל"ה לתני רבותא דאפי' אמר תחלה התקדשי לי בו והיא אמרה הן לאחר מתן מעות כדמשמע מדיוקא דרישא דבעי' שהוא תאמר הן דוקא בשעת מתן מעות אע"כ סיפא מיירי שאמר בסתם ואפשר דס"ל להח"מ דסיפא דברייתא איירי שניתן לה בסתם ואח"כ אמר שני לשונות כנסי סלע זה בחובך ואמר לה התקדשי לי בו וקמ"ל דאם לא אמר בשעת הנתינה כיון שאמר אח"כ בתחילה בחוב כבר זכתה בו אף דלא עשתה בו מעשה ואי הוה קתני שהוא אמר בשעת קידושין שתי לשונות הללו ה"א דוקא כשקיבל בתחלה לשם חובו לא מהכי וכ"ש דא"ש לפמ"ש לקמן הא דלא מהני תוך כדי דיבור של נתינה היינו דעשתה מעשה לא אמרינן בו תכ"ד כדיבור דמי א"כ טובא קמ"ל אפי' אם כבר הוא בידה חשוב כמעשה ואינו יכול לחזור תוך כ"ד

שם הג"ה ואינה נאמנת לומר שבתחילה קבלה לשם כו' הח"מ כתב דקאי ארישא אבל בסיפא שנתן בשתיקה איך תאמר שקבלה לשם קידושין כו' ע"ש. והב"ש כתב דאפשר דקאי אסיפא וקמ"ל דלא מהני כאן אם אומרי' דכוונתם הי' לקדושין כמ"ש בסי' כ"א כוונתם על הי"א שהביא הרמ"א בסעיף ט' שם ונראה דמוכח כן מלשון הרמ"א שכתב ואיבה נאמנת דאין זה לשון הר"ן ע"ש דבאמת אפי' אי נימא דקאי על הרישא מה ענין נאמנת לכאן תיפוק לי' אפי' אם תאמין לדברי' הא הוי קידושין בלא עדות כיון דמסתמא קבלה לשם גזילה ואינה מקודשת אפי' ספק קידושין אע"כ כוונת הרמ"א לפי דעת הי"א דאפי' אם אין העדים יודעים כיון שהיא אומרת שכוונה לשם קדושין הוי קידושין ולפ"ז י"ל דעכ"פ היא אסורה לינשא מטעם דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא אך כבר כתבנו שם בסעיף הנ"ל דדברי הרמ"ע צ"ע. ונראה דאם אמרה שכבר מחלה לו מקודם הגזילה אינה נאמנת דאל"כ תאמין היא שקבלה לשם קידושין במיגו דאי בעי אמרה שמחלה לו מיהא לדעת הרמ"א שצריך להחזיר הגזילה י"ל דאין זה מיגו דא אמרה דמחלה לו דלא הי' צריך ל שלם לה הגזילה גם י"ל לפמ"ש הפוסקים בח"מ בסי' ע"ח דטענת מחילה לא מהימנא אלא במיגו דפרעון א"כ י"ל כיון דהכא הוא מודה שלא פרע אינה נאמנת במיגו דמחלתי וצ"ע

סעיף ג וכן אם החזיר לה החוב וכו' והרי את מקודשת בו וכן הבינו הרשב"א והה"מ בהרמב"ם. והנה הרשב"א בגיטין דף כ' גבי הא לך טס של זהב וקבלה גיטך וקבלה כתובתך כ' דדמי להאי דכנסי סלע זה בחובך דאמרינן דמחלה לו הב"ש בסי' קכ"ד ודבריו ז"ל אינם מובנים לי דהתם ליכא למימר דמחלה לו דא"כ בעי' שנותן לה גט מדעתה א"כ קשה מאי מקשה הש"ס שם מברייתא משאר לכתובתה דלמא מיירי התם במקדש בה בע"כ ודוחק לומר דאפ"ה מקשה דה"ל לברייתא לאשמועי' רבותא במגרשה מדעתה וצ"ל דס"ל לרשב"א דליכא לאוקמי בריית' במגרש בע"ב דא"כ אפי' אמר שאר נמי לא מהני דאע"ג דקי"ל דפירעון בע"כ הוי פרעון מ"ע בש"כ לא הוי נתינה כמ"ש רסי' כ"ז בב"ש בשם מהרי"ט ותו דמשמע דהך קושי' רבא הוא דאקשי' לר"ב ולחד לישנא בגיטין דף ע"ח ס"ל לרבא דנתינה בע"כ לאו שמי' נתינה וכמ"ש תוס' שם בד"ה מכלל דבעלמא וכו' ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הוי נתינה כו' ע"ש א"כ ה"ל השאר של הבעל ובזה אינה מגורשת כיון דאגידא ביה וצ"ע. ותו קשה לדעת הפוסקים בח"מ סי' י"ב דבחוב בשטר לא מהני מחילה בעל פה כיון דכתובה בידה ועיין מ"ש לקמן בסי' פ"ה א"כ אפי' מחלה מה מועיל וצ"ל דס"ל לרשב"א כדעת הפוסקים דמהני בזה מחילה ותו קשה דהא הכא בעינן דוקא שתאמר הן דאל"ה לא אמרי' דמחלה לו והתם לא קאמרה הן וצ"ל דהרשב"א ז"ל לשיטתו דס"ל דמיירי הכא דוקא שהגיע זמן פרעון אבל לא הגיע זמן פרעון אין צריך שתאמר הן כמ"ש הב"ח בשמו והביאו הב"ש א"כ גבי כתובה אי נימא דלא קבלה בתורת גט לא מגרש לה ועדיין לא הגיע זמן פרעון וליבא למימר שקבלה בתורת פרעון כתובה לבד גם ליכא למימר דקבלה בתורת גט לבד דכיון דהוא לא נתן לה גט אלא ע"מ שתמחול לו הכתובה לא הי' לה לקבלה אמנם לולי דבריו ז"ל נראה דהתם לאו מטעם מחילה אלא כיון דקי"ל דכותב על איסורי הכאה כשר א"כ ה"נ כיון דעכ"פ עד שיבוא הגט לידה הוי שלו שפיר מיקרי כתיבה אף שבזה נתפרע כתובה ג"כ אבל הכא כיון דבעינן ש"פ צ"ל מטעם מחילה לפ"ז בחוב בשטר לא מהני הכא לדעת הפוסקים הנ"ל אפי' אם אמר' הן כיון דלא מהני מחיל' בעל פה וצ"ע בזה די"ל דאפ"ה מקודש' כשמחזר' לו השטר אח"כ. והנה מ"ש הב"ח בשם תשובת הרשב"א דדוקא בהגיע זמן אבל אם כא הגיע זמן פירעון אפי' קבלה בשתיקה הרי זה מקודשת והשיג עליו הט"ז ובאמת המעיין בתשובת הרשב"א סי' אלף רכ"ז משמע דטעמא דמצי אמרי דידי שקלי משום דיכול למפוס על החוב שלא מדעתן והיינו דוקא בהגיע זמן פרעון ובחידושי הרשב"א בשמעתי' מפרש בהדי' דדוקא בהגיע זמן פרעון יכולה למימר דידי שקלי אבל בלא הגיע זמן פרעון לא. אך משמע מדבריו שם ובתשובה שכתב כן בשיטת המפרשים דברייתא בחזר מדבריו הראשונים דלא לשם פרעון יהי' אלא לשם קידושין לבד ובהכי פשיטא דקודם פרעון יכול לחזור בו כיון שעדיין המעות בידו ואינה יכולה לומר שקבלה לדבריו הראשונים אך יש להסתפק בדעת הרמב"ם וכן הסכים הרשב"א בסוף דבריו דמאחר דמיירי שלא חזר בו אלא רצה בשניהם בפרעון ובקדושין אפשר דיכולה לומר דקבלה לשם פרעון כיון דנתרצה לפרוע תוך זמנו אך ממ"ש בסמוך דמוכח מדברי הרשב"א בגיטין דף כ' בגירושין לא בעינן שיאמר הן משום דלא הוי זמן פרעון משמע אפי' לשיטת הרמב"ם כן והא דלא אמרי בלא הגיע זמן פרעון שקדשה בהנאה זו משלם כה קודם זמנו כמו בארויח לה זמנה משום דלשון בו משמע בסלע עצמה מקדשה

שם בהג"ה וכל זה כשאמר כנסי סלע שאני חייב לך אבל אמר כנסי סלע סתמא וכו' מקודשת הנה הרשב"א והר"ן כתבו כן לדעת המפרשים דחזר מדבריו הראשונים והוכיחו מלשון הברייתא דווקא שאני חייב לך ה"ל לאשמועינן רבותא טפי אפי' בלא הזכיר החוב אבל לדעת הרמב"ם אינו הוכחה דאיכא למימר דהא גופא קמ"ל דרצתה מקודשת אעפ"י שפטר מן החוב אבל אמר כנסי סתם אף אם אמרה הן פשיטא שחייב לשלם לה כיון שכא הזכיר החוב אבל אם לא אמרה הן י"ל שיכולה לומר שתפסה בשביל חובו שהגיע זמנו: א"כ קשה על הרמ"א שכ' כן על לשון המחבר שהוא בשיטת הרמב"ם דלדידי' אין הוכחה אך מדברי הה"מ משמע דאפי' לשיטת הרמב"ם כן ועוד כתב בחידושי אף לדברי המפרשים הנ"ל אין הכרח מלשון הברייתא משום דאי לא הזכיר בחובך והגיע זמן פרעון ע"כ צ"ל דאיכא עדים דמשהגיע זמן פרעון עד זמן קידושין לא זה מתוך ידה דאל"ה דלמא כבר פרע