המקנה - קונטרס אחרון רצד

נותנו לה אעפ"כ הוי ידים שאינו מוכיחות כיון שאפשר שנתנו לה אפשר שנתנו לה כדי שתתקדש לאחר וגם בזה אעפ"י שהוא אומר שנותנו לה אפשר שנותנו לה כדי שתתקדש לאחר עכ"ל אלא עיקר הטע' שם דלא מקרי יד אלא במי שמתחיל הדיבור ואינו גומר אותו והיינו בעי' דלא איפשטא אם אש יד לקידושין ואם אינו מוכיח מהתחלת הדיבור מה הי' כוונתו היינו ודים שאינו מוכיחות אבל במי שאמר הריני נותנו לך בתורת קדושין יין כאן יד אלא דיבור שלם כיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין יהביא שם ראי' מהא דאמר לקמן בפ' האומר המקדש את בתו סתם וכו' ולא קרי להו ידים שאינן מוכיחות אעפ"י שאינו מוכיח מדבורו מי מהן המקדשת ולמי מן האחים אלא שכיון שהוא דיבור שלם בלשון קדושין שהוא מקדש לאחר וכו' ועוד הביא ראי' מהא דאמרינן בריש נדרים דף ו' דבעי רב פפא יש יד לקידושין או לא ה"ה אילימא דאמר לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי פשיטא היינו קידושין עצמן וכו' אע"פ שלא פי' מי המקדש אפ"ה כיון שמפני קדושי הראשונ' מוכיח ושדיבור השני הוא דיבור שלם לקידושין לעצמו קאמר הוי מקודשת לו וכו' הרי דעיקר הטעם הוא כיון שלשון בתור' קידושין הוי דיבור שלם ולא מיקרי יד מ"מ דהוצרך כמי לטעם דאני נותנו לך הוי הוכחה שהוא המקדש משום דאפי' בדיבור שלם בעינן נמי דבר המוכיח כמו ביד והוא מוכרח ומבואר בתוס' ריש נדרים דהקשה בבעי דרב פפא מהא דפליגי רבנן ור"י בנדן ידים שאינו מוכיחות מכלן דיש יד לגירושין ותרצנו דגירושין הוי דיבור שלם ואפ"ה פליג באינו מוכיחות ע"ש הרי דמפורש דאפי' בדיבור שלם בעינן דמוכיח ולפ"ז צ"ל דגבי בתו סתם נמי מקרי הוכחה כיון שפי' בתו או אחת מבנותיו אלא דאפ"ה הוכיח משם דטעמא משום דהוי דיבור שלם דאי נימא דהוי יד מוכיח א"כ מאי קאמבעי' לרב פפא אם יש יד לקידושי ולא פשיט מהך מתני' דהמקדש את בתו סתם אע"כ דהוי דיבור שלם וכן בההוא דנדרים דאמר ואת כמי צ"ל דיבור שלם כמו שיבואר לקמן וה"ה דהוי מצי ריב"ש להביא ראי' פלוגתא דר"י ורבנן כמ"ש תוס' כנ"ל ומעתה מובן דעיקר דינא דהריב"ש שם דבתורת קידושין הוי דיבור שלם היינו כי היכי דלהוי קדושי וודאי דאילו הוי יד מוכיח הוי קידושי ספק כאיבעי' דרב פפא משא"כ בדיבור שלם ולפ"ז מ"ש בח"מ בס"ק י"ד המעיין בגוף התשובה יראה דלא הוי רק ספק קידושין ולפמ"ש מוכח מדבריו דהוי וודאי קידושין אפשר כוונתו על מה שכתב הריב"ש בסוף דבריו דאפי' תימא דהוי יד מ"מ מוכיח דצריכ' גט מספיקא כאיבעי' דרב פפא ואפשר דהריב"ש לא כתב זאת אלא לסברת השואל מ"מ מבואר דהיכי שהוא אומר לה אני נותן לך שתהיה מקודשת ולא אמר לי כיון דלא הוי דיבור שלם לא הוי אלא ס"ק והנה משמע מלישנא דשמואל דאין צ"ל מקודשת לי בכסף זה ומה שנוהגים לומר בשעת קידושין בטבעת זו הוא לרווחא דמלתא ואפי' בשטר קדושין משמע בסוגיא דף ט' דא"צ שיכתוב בו הרי את מקודשת בשטר זה אף דגבי גט ס"ל לר"י דצריך שיכתוב ודין דיהוי ליכי ואמרי' בפ' המגרש דף פ"ח ע"ב דטעמא דר"י משום דבעי' ידים מוכיחו' דלא נימא דבדבורא מגרש ושטרא ראי' בעלמא וקי"ל כר"י מ"מ גבי קדושין לא מיבעי' בכסף דלא שייך כלל האי טעמא ואפי' בקדושי שטר לא שייך לראי' דדוקא גבי גט שייך לראי' לאנסובי בי' ומשום פירות משא"כ בקדושין כדאמרי' בפ' ד' אחין דמש"ה לא תקנו זמן בשטר קידושין ועוד נראה דהא בברייתא דף נו' דקתני כיצד בשטר כתב על הנייר וכו' כתבו תוס' דאתי' כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וא"צ חתימת עדים כדאיתא בדף מ"ח א"כ לא שייך כלל לומר לראי' בעלמא כיון דאין עדים חתומים בו אין שייך בו לראי' מכ"ש בשכתוב על דבר המזדייף משא"כ בגט דאפי' לר"א צריך חתימת עדים מפני תקנת רבי גמליאל שאין עדים חתומין וכו' שייך שפיר חששא שלא יאמרו שטרא ראי' בעלמא הוא

הגה"ה וצריך שיאמר לה וכו' הרי הן קדושין. כ' בח"מ דיש לדמות להקדש ויש לחלק בין לשון את מקודשת דקאי על גוף האשה דבזה שייך סברתו ובין לשון קידושין דלא קאי על גוף האשה אלא על הכסף המביא אותה לידי קדושין ובאמת כשאמר את מקודשת לי אפי' לא אמר הרי הוי ספק קידושין וצ"ע

סעיף ו' אמר לה הריני אישך הריני בעלך הריני ארוסך אינו כלום אפי' הי' מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו כן כתב הרא"ש והרי"ו הביא מחלוקת הפוסקים בזה ולכאורה משמע כדבריהם מדלא משני דשמואל מיירי במדבר עמה על עסקי קדושין משמע דבהא אפילו הריני אישך מהני ועיין בחידושינו שכתבתי די"ל דבאמת דהיינו דמשני הכא במאי עסקי' בדאמר לי הכוונה דאמר לי דהיינו שדיבר עמה על עסקי קדושין אלא משום דכשמדבר עמה תחילה על עסקי קדושין צריך לדבר בתחלה שרצונו לקדשה לעצמה דאל"כ מה מועיל הדיבור בתחילה ע"ש שכתבנו דכן משמע הלשון הבמ"ע ומהא דקאמר בתר הכי בקדושין כתיב כי יקח ע"ש וכן משמע לפי דעת הפוסקים דבגירושין בעי נמי ממנו וא"כ בהרי את מותרת לכל אדם לא שייך ממנו אבל לפמ"ש דמיירי כשמדבר בתחילה א"ש ולפמ"ש א"ש לגירסת הרי"ף שכתב הר"ן דמיירי בכתיבת הגט וס"ל להרי"ף דאפ"ה לא בעינן ממנו היינו דלפמ"ש דאינו מגיה בדברי שמואל אלא שאמר בתחילה לי'. א"כ ממילא בכתב לא שייך לומר כן שהי' מדבר עמה בתחילה בעסקי גיטה ואמר שתהי' מגורשת ממנו דזה לא שייך אלא בנתינה אבל מה יועיל אמירה בתחילה לכתיבת הגט. ונראה דבהני לישנא דמספקא לי' להש"ס דאפי' אם אמר שתי לשונות ביחד דאמר הרי את אשתי ועזרתי איכא למימר דהוי ספק קידושין לא מבעי דכשהמקדש בפרוטה אחת הוי כמו בתך וקרקעות בפרוטה ה"נ דאיכא לספוקי במלאכה הוי כמו לקדושין ולמלאכה אלא אפי' כשמקדש בשתי פרוטות י"ל דדמי לקני את וחמור דלא מהני נתינת כסף למלאכה ותו דהיא לא נתכוונה למלאכה וגם לא נתרצה לקדושין אלא בכל הכסף אבל הכא בדין זה שאמר הרי את אשתי ואני אישך אע"ג דס"ל להרא"ש דלא מהני כשמדבר תחלה על עסקי קדושין אבל אם אמר בשעת קידושין הרי את אשתי ואני אישך י"ל דמהני ומ"מ נראה דהוי רק ס"ק דאיכא למימר דטעמא דהרא"ש דכ' דלא מהני במדבר לאו משום דהוי חזרה כשאומר אני אישך אלא דהתורה הקפידה שתהי' היא קנוי' לו ולא הוא לה כשמשוה אותם ביחד אין זה לשון קידושין וא"כ ה"ה בשעת קידושין נמי ומטעם זה נראה מ"ש בהג"ה בסמוך בהרי את חמי איני קדושין. והטעם הביא הח"מ אשה אמרה תורה וכו' ולפמ"ש י"ל עוד דבהרי את חמי אינו ניכר שבתו קנוי' לו יותר ממה שהוא קנוי' לבתו והתורה אמרה כי יקח שיהי' ניכר שהוא קנוי' לו וצ"ע

סעיף ז נתנה היא ואמרה הריני מקודשת אינה מקודשת כתב הח"מ דאם הוא אדם חשוב הוי כנתן הוא ואמרה היא והוי ספק אבל מדברי התוס' לא משמע כן שכתבו מה שלא הזכיר נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא לי' משמע דבנתנה היא ואמרה היא פסיקא לי' דאינה מקודשת ואפשר דכוונת התוס' הוא דלא פסיקא לי' להש"ס למתני בהדי' נתנה היא ואומר הוא אינה מקודשת משום דחיישינן דלמא אתי למטע' אפי' באדם חשוב אבל בנתנה היא ואמרה היא כיון דאפי' באדם חשוב דהוי כנותן הוא ואמרה היא חששא דרבנן היא לא חיישינן כולי האי אבל באמת מיירי בסתם בני אדם והיינו דמסיים הש"ס חיישינן מדרבנן ליתן טעם דבנתנה היא ואמרה היא לא חיישינן משום חששא דאדם חשיב כיון דבאמרה היא ונתן היא אינה אלא חששא דרבנן ולענ"ד נראה דזה הוא טעם של בה"ג שהביא הב"י דנתנה היא ואמר הוא ספיקא הוי היינו משום חשש דאדם חשוב אדל אין לפרש דטעמא של בה"ג דמספקא לי' מדאורייתא בנתנה היא ואמר הוא משום דאיכא לאסתפוקי בהא דאמר רחמנא כי יקח ולא כי תיקח דהיינו דוקא על האמירה אבל לענין הנתינה באמת אין חילוק והוא ע"ד שכתבו התוס' דף ה' בד"ה היכי דיהיבי איהי לדידי' דקאי על האמירה וס"ל לבה"ג דלח קאי רק על אמירה ולא על הנתינה ז"א חדא דהא כתבו התוס' דמאין כסף לאדון זה משמע שהוא הנותן כסף ותו כיון דילפינן ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון וגם ילפינן בהיקשא דאחרת לאמה עברי' ולא מצינו בשום מקום שיועיל כסף המקנה כדאמר הש"ס לקמן דא"כ ה"ל נכסים שיש לו אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות וכן בקנין חליפין קי"ל בכלי של קונה וכן אמר בסוגי' דף ט' בקדושי שטר שהבעל כותב משום דכתיב כי יקח משמע דקאי על עיקר הקדושין וא"כ מהיכי תיתי נימא דבקדושי אשה מהני נתינה דידה שוב ראיתי בלשון בה"ג שלפנינו דלא כ' דספיקא הוי כמו שהזכיר הב"י אלא ד"כ בין בנתן הוא ואמרה היא ובין נתנה היא ואמר הוא חיישינן מדרבנן והיא הגירסא הנכונה ועיין בב"ש שכ' דמלשון הש"ע והוא לשון הרא"ש שכ' וצריך חקירות חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב משמע דסתם ב"א נקראים חשובים אבל הרשב"א כתב סתם ב"א נקראים אינם חשובים וכן משמע לשון הגמ' הכא באדם חשוב עסקינן ואפשר דמשמע לי' להרא"ש מהירושלמי והביאו הפוסקים בא"ח סי' רכ"ג אם נתנו לו במתנה מברך הטוב ומטיב מפני שטובה לו ולנותן ועיין במ"א שם שהקשה מכאן ולכאורה הי' כראה דהכא בעינן שיהי' טובת הנותן יותר מהנאת המקבל בש"פ משא"כ התם דלא צריך טובת הנותן יותר מהמקבל אלא שיהא טובה גם לאחרים כדמשמע התם בברכת הגשמים ע"ש ועיין בסמוך ועיין בי"ד סי' רל"ב סעי' כ' שכתב אפי' אין המדיר אומר בפי' שכך היתה כוונתו אלא מן הנאתם הוא הנאת המקבל ולא הנאת הנותן וגירסת הר"ן שם בירושלמי פליגי ר"מ ורבנן וקשה דסת' רבנן דר"מ היינו ר' יהודא ושמעינין לי' בפ' הזהב דף מ"ז בכליו של מקנה ואמר שם הטעם בהאי הנאה דמקבל מיני' משמע דבסתם הוי נמי הנאת הנותן וצ"ע

סעיף חית נתן הוא ואמר' היא וכו' הוי ספק והרי"ף כ' חיישינן מדרבנן והגרסא שלפנינו ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן ונראה דהא דקאמר חששא דרבנן אע"ג דספיקא דאורייתא חמירא טפי ואסור מדאורייתא והבא עלי' חייב באשם תלוי היינו משום דמספקא להש"ס דאיכא למימר דדיוקא דברייתא לאו משום ספיקא דאורייתא אלא גזירה דרבנן משום שגזרו אטו נותן הוא ואמר הוא וכ"מ אם בא אחר וקדשה גם הוא בענין זה שנתן הוא ואמרה היא דאי אמרינן דחיישינן מדרבנן שגזרינ' משום נותן הוא ואמר הוא א"כ צריכה גט כמי משני דאיכא למגזר בשני משום נותן הוא ואמר הוא דאז הוי בשני קדושי דאוריית' אבל אי נימא דספיקא דאורייתא הוא אי בעינן אמירה