המקנה - קונטרס אחרון רצג

שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור ואדרבה מצינו גבי הקדש דאין יכול לחזור בו תכ"ד כדאי' בתמורה משום דאמיר' לגבו' כמסירה להדיוט דמי משמע להדיא דלאחר מסיר' להדיוט אינו יכול לחזור אפי' תכ"ד ונראה לי הטעם בזה משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כדאי' בר"פ האומר דלכ"ע אין דיבור מבטל מעשה אלא דלכאורה קשה מהא דאמרי' בב"ב בתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ במקדש ומגרש והכי מקדש ומגרש איכא מעשה ומאי ארי' מקדש אפי' מכירה ומתנה כמי ונראה דלא קשה מידי כיון דמקדש ומגרש קי"ל דבעינן דיבור עם המעשה אבל אם נתן לה גיטה וקדושי' סתם אף שהי' כוונתו לקדושין אפי' באמרה היא לא מהני משום דבעינן דוקא דיבורו עם המעשה א"כ כיון דבתכ"ד מבטל דיבור ראשון ה"א דממילא הקדושין וגירושין בטילין כיון דבטל הדיבור הראשון הוי כמעשה בלא דיבור קמ"ל חוץ במקדש ומגרש אבל במכר ומתנה דאין צריך אמירה פשיטא דאינו יכול לחזור אחר המשיכה אפי' תכ"ד וא"כ כיון דחיישינן שנתן לשם מתנה אין תקנה אפי' אם אמר תכ"ד. אלא צריך לחזור וליטול כמ"ש הרמ"א וכ"ש היכא דלא אמרה הן דה"ל כשתיקה לאחר מתן מעות לכך צריך ליזהר המסדר קדושין שיגמור אמירתו קודם שנתן הטבעת בידה

סעיף ד' אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת אבל יש מחמירין ואומרים דהוי קידושין נראה דעת המחמירין אף דבקדושין דף ה' אמר ר"פ לאביי וכו' הב"ע דאמר לי היינו משום דס"ל כגירסא דאית' בנזיר דף ס"ב דאביי ס"ל דלא הוי ידים ורבא ס"ל דהוי ידים א"כ י"ל דאביי דהכא לטעמי' אזיל ומוקי לשמואל כוותי'. אבל למאי דקי"ל כרבא לגבי אביי דהוי ידים איכא לאוקמה דשמואל כפשטא דלא אמר לי וכדמשני בריש נזיר דהיכי דאמר אהא ואין הנזיר עובר לפניו ה"ל ידים שאין מוכיח כלל ואף דבנדרים הגירסא הוא איפכא ס"ל למחמירין דגרסא דנזיר עיקר משום דלפי הגירסא דנדרים דף ה' דאביי ס"ל הוי ידים מאי דוחקא לאוקמא דשמואל דלא כוותי' ה"ל לשנוי' כדאמר בריש נזיר דאהא הוי ליה ידים שאינו מוכיחות כלל והרא"ש ז"ל השיב בזה משום דאפ"ה קשי' ליה לאביי משום דכל היכי דלא אמר לי הוי ליה נמי ידים שאין מוכיחות כלל דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ודמי לאין נזיר עובר לפניו ונראה די"ל דס"ל להמחמירין דאפילו אי נימא הכי דס"ל לאביי דהוי ידים שאין מוכיחות כלל היינו דאזיל לטעמי' דהא כת' הריב"ש והביאו הב"ש בס"ק ק"ז דאיכא למימר דהוי ידים מוכיחות משום דלא שבק איניש מצוה דרמי' עלי' ועביד מצוה דלא רמי' עלי כדאמר בסוגי' ד' נ"א במקדש בתו סתם אלא דהש"ס מוקי סברא זו אליבא דרב' דס"ל קידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וע"כ צ"ל דלא שביק איניש כו' אבל לאביי י"כ דלית לי' סברא זו א"כ למאי דקי"ל בהא כרבא כמו ושכתבו הרמב"ם והטור והש"ע סי' ל"ו גבי המקדש בתו סתם י"ל דעכ"פ איכא הוכחה קצת ואפשר דאפי' ידים מוכיחות הוי אך נראה דעת הרא"ש ורוב הפוסקים המקילין משום דס"ל כיון דאומר שם בש"ס בתחילה לא שביק אינש מידי דחי' לי' הכאה מיני' אלא דפריך התם מי לא עסקי' דאמרה לי' קדושי לדידך וכו' א"כ איכא למימר גבי כסף קדושין כא שייך סברא זו דאיכא למימר לא ניחא לי ליתן כסף שלו ומקדש בכסף של אחר ואפי' אם ידוע שהכסף הוא שלו מ"מ כיון דנותן בשביל קדושי חבירו מסתמא ישלם לו חבירו ובזה אובן מ"ש בסעי' שאחר זה דכשאומר אני נותן לך נראה שהוא המקדש אעפ"י דכתב שם הריב"ש בתשובה דאין מזה הוכחה דאמרי' הילך מכה ואתקדש לפלוני מקודשת מדין עבד ככעני מ"מ י"ל שפיר סברא דלא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' כיון שאמר אכי נותן משמע שהוא כסף שלו ולא ישלם לו א"כ ממילא אמרינן מסתמא כא שביק אינש ולעצמו קידש ויבואר עוד לקמן ועמ"ש בזה בחידושינו באריכות ליישב שני הסוגיות דנדרים ונזיר דאינם סותרים זא"ז ויצא מדברינו שם דתלי' בפלוגתא אי ומופלא סמוך לאיש דאורייתא ולפי מאי דקי"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא כמ"ש הרמב"ם ס"ל לרבא דידים שאינו מוכיחות בא הוי ידים כמ"ש רוב הפוסקים

שם ולא אמר לי וכו' הנה בש"ס אמר שמואל נתן לה כסף או ש"כ ויש להסתפק בקדושי שטר מה דינו אם מסר לה השטר ואמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אי נימא דוקא בקדושי כסף אמר שמואל דבעינן לי אי אפילו בקדושי שטר ובספ"י כתב בשמעתין דמסתימת הפוסקים משמע דאין צריך אמירה כלל בקדושין שטר ונתן טעם דבשלמא גבי גט דכתיב ונתן בידה ספר כריתות ושלחה מביתו משמע להדי' דלאחר הנתינה צריך למשלחה מביתו והיינו שצריך לומר הרי זה גיטך משא"כ בקדושי שטר וכו'. ולפ"ז היה פשוט דאפי' אם אמר הרי את מקודשת לא גרע משתיקה אבל הב"ש לקמן בסי' קל"ו ס"ק א' כתב דאף בקדושי שטר צריך שיאמר וכ"ש הוא מגט דאינו כיכר אם דעתה ג"כ הקדושין אבל מלשון רש"י בריש מכילתין משמע דוקא בקדושי כסף וביאה בעינן אמירה אבל לא בשטר ועיין בחידושנו מה שדקדקנו מהירושלמי שהוכיח דשטר אעפ"י שאין בו ש"פ דאל"כ היינו כסף ואי נימא דלא בעינן אמירה בשטר א"כ לא מוכיח מידי דבכסף בעינן ודאי אמירה אלא שכתבנו שם דתני' בפלוגתת הפוסקים בסי' ק"כ וקכ"א אי מדבר מתוך הכתב אי הוי כאמירה דאי אמרינן דהוי כאמירה אפי' אי לא הוי ילפינן קדושי שטר ע"מ מהני מדין כסף דעכ"פ הוי אמירה מתוך הכתב מיהא נראה דהיכי דאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי מהני גבי שטר כמ"ש הר"ן גבי גירושין דלא משני הש"ס דאמר ממנו משום שהגט מוכיח א"כ ה"נ גבי קדושין כיון שכתב בשטר אעפ"י דלא אמר לי מהני אף דיש לחלק משום דגבי גט מוכיח מלתא דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בקדושין אף שכתב בשטר לי אין מזה ראי' שאינו שליח כמו שיבואר בסמוך מ"מ לפמ"ש בסי' ל"ד ס"ד בשם יש מי שאומר שצריך שיזכיר שמות האיש והאשה בשטר קדושין, א"כ הרי מוכרח מלתא דהוא מקדש דאיך יכול לקדש לחבירו בשטר שכתוב בו שמו והא דלא קאמר כן בש"ס בנדרים דף ה' דהא דלא בעינן ודין משום דכתיב בו שמו י"ל דעדיפא מיני' קאמר א"נ כמ"ש בחידושי דמתני' ר' אלעזר היא דלא בעי שמו ושמה שוב ראיתי בש"ג והביאו הב"ש בסי' ל"ד וז"ל שם בשם ריא"ז ונראה בעיני דצריך לכתוב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ומז"ה אמר בפסקיו שהמקדש בשטר אין צריך לומר את מקודשת לי כדרך שצריך בקדושי כסף אלא אומר הרי זה לקדושך עכ"ל נראה כוונתו מבואר אע"ג דמקדש בכסף צריך לומר לי כי היכי דלהוי ידים מוכיחו' אבל בשטר לא בעי והוא מטעם שכתב בתחלה דצריך לכתוב בקידושין שמו ושמה א"כ הוי ידים מוכיחות ולפ"ז כראה דאפי' אם לא כתב בשטר קדושין עצמו אלא הרי את מקודשת ולא כתב לי כמי מהני דהרי כתב הר"ן דבגט אפילו לא כתב ממנו מהני דאין אדם וכו' והוי ידים מוכיחות וה"נ בשטר קידושין הוי ידים מוכיחות כיון שכתב שמו ושמה ושם עירו. ונראה דמזה הטעם בעצמו צריך לכתוב בשטר קידושין שמו ושמה דאל"ה אע"פ שכתב הרי את מקודשת לי לא הוי ידים מוכיחות דאינו מקדש לחבירו דאפי' בשטר קידושין ע"י שליח כותבין בו הלשון שמדבר המקדש עם המתקדשות בלשון נוכח כמו בגט ע"י שליח שכתבם בלשון נוכח שמדבר המגרש עם המגורשת וכמ"ש הר"ן כשמקדש קטנה או לנערה ברשות אבי' על ידי עצמה אף דבאמירה אמר לה הרי את מקודשת אבל בשטר צריך לכתוב בתך מקודשת לי אף על פי שהיא מקבלת השטר בשליחות אבי' א"כ לא הוי ידים מוכיחות אעפ"י שכ' לי משא"כ כשכתב שמו ושמה שפיר הוי ידים מוכיחות ותו דלפמ"ש לעיל דהא דלא אמרינן דהוי ידים מוכיחות משום דהוי מצוה דרמי' על נפשי' כמ"ש הריב"ש היינו משום דשמא אינו רוצה ליתן כסף או ש"כ שלו ומקדש בש"כ של חבירו כמו שיבואר עוד בסמוך א"כ בשטר שכותב לה אעפ"י שאין בו ש"פ שפיר איכא למימר דבזה שייך לא שביק אינש ואיכא ידים מוכיחות וכמשמעו' פשט' דלישנ' דשמואל דדוק' בקידושי כסף בעינן ידים מוכיחות ועוד כר' דלפמ"ש הב"ש בשם מהריב"ב דהיכי דהוי שדין הוי ידים מוכיחו' ועיין לקמן בסי' כ"ח ס"ב בהג"ה דשדיך היינו שנתרצה לישא אותו אעפ"י שלא שווין בנתינת הנדוני' וא"כ בקדושי שטר דבעינן שיכתוב השטר מדעתה ממילא ה"ל כשדיך וה"ל ידים מוכיחות כן נלע"ד

סעיף ה' יש מי שאומר וכו' אמר הריני נותנו לך בתורת קדושין הוי כאומר לי כתב הב"ש הטעם כיון שנזכר דהוא הנותן לה בתורת קידושין כראה מלשונו דהוא המקדש והיא המתקדשת אפי' אם הוא שליח לאחר והיא שליח לאחרת וכו' לכאורה משמע דאף שהוא שליח לקדש אותה האשה לחבירו וכן אם היא שליח לקבלה לקבל ממנו. אך א כמו שיבואר וצריך לפרש דהיינו שהמשלח עשה אותו שכיח לקדש אשה סתם. וכן אשה אחרת עשאה אותה שליח לקבלה לאיש סתם דאם פי' המשלח לאשה זו המתקדשת לא אמרינן בהא לא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' כדאי' בש"ע בסי' ל"ז סעי' ט"ז דאם הבוגרת עשתה לו שליח לקדש' לאיש פלוני לא אמרינן לא שביק והוא בטור בשם הרמ"ה. מיהו אין להקשות דא"כ כשאומר אני נותן לך נמי נימא דניחוש דשמא קדשה לאחר שעש' אותה שליח לאשה זו המקודש' דלא שייך לומר דלא שביק אינש י"ל דטעמא דהרמ"ה הוא משום דאמרי' חזקה שליח עושה שליחותו אבל הכא כיון שאין אנו יודעים שאחר עשה אותו שליח אין לחוש כולי האי שעשה אותו שליח לאשה זו דוקא ושפיר אמרי' דמסתמא לעצמה קדשה אבל אם ידענו שהוא שליח ע"כ צ"ל דעשה אותו שליח לקדש לאשה סתם ויותר יש לפרש דבריו דמיירי שידענו שהמשלח עשה אותו שליח לקדש אשה אחרת ואותה אשה עשתה שליח קבלה לזו המתקדשת וקמ"ל דלא נימא דלא הוי ידים מוכיחות כשלא אמר לי דיש לומר שנתן אותה בשביל המשלח שתקבל בשביל האשה שעשאה אותה שליח וזה שפיר אמרי' לא שביק איניש וכו' והי' כוונתו לקדש לעצמו אותה האשה המקבלת וכן היא היתה כוונתה לקדש א"ע לזה המקדש משום מצוה והנאה דידה ולפ"ז צ"ל דס"ל דיכולה אשה לעשות שליח קבלה מיד שליח בעלה וכן כ' הב"ש בסי' קמ"א בס"ק ד' בשם הריב"ש והנה מלשון הש"ע משמע דוקא כשאמר בתורת קדושין אבל אם אמר אני נותן לך שתהי' מקודשת ולא אמר לי לא מהני והוא מבואר מתשובת הריב"ש שם דבתחילה כתב אפי' אומר אכי נותן לך לא מהני וז"ל גם באומר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי ואנו רואים בעינינו שהוא