המקנה - קונטרס אחרון רצא

לא מקרי נתינה בע"כ כיון שהוא רוצה לקבל כפי התנאי אלא שמקפיד על המטבע זה לא מקרי נתינה בע"כ. תדע דהא ש"כ ככסף ילפינן מנזיקין כמו שיבואר לקמן מדברי התו' והרי בנזקין אף שניזק רוצה במעות יכול לסלקו בש"כ בע"כ והיינו משום דזה מקרי נתינה בע"כ כיון דרצונו בנתינה יכול ליתן לו ש"כ ולפ"ז אין קושי' ללישנא קמא דמתני' וודאי מיירי במתרצה אם היתה נותנו' לו איצטלא ואין זה לתוכה בע"כ אלא דפליגי רשב"ג ורבנן בגט דלצעורי קא מכווין באיצטליתא דוקא ובזה ס"ל להרא"ש דמודים רבנן במתרצה בדמים כנ"ל. ומעתה מ"ש בח"מ סי' רמ"א דכשמתנה ליתן חפץ יכול לתת לו דמיו היינו בענין זה שהוא מרוצה בקבלת החפץ עצמו יכול ליתן ע"כ אף הדמים ולפ"ז י"ל דאין קושי' על המהרי"ט מלשון הרמ"א בסי' הנ"ל דמהרי"ט מיירי שם בענין דהיא חוזרת מהקידושין לגמרי אלא שהוא כופה אותה ורוצה לקיים תנאו כדמשמע מלשונו שם שכתב וכן אם הלוהו על שדהו וכן כתב בסוף דבריו דומיא דבתי ערי חומה ע"ש ובזה י"ל דנהי דיכול לכופה לקבל ממנו מעות אבל לא אמרינן בי' ש"כ ככסף וממילא מתורץ מה שהקשה הב"ש עליו מהרא"ש כן נראה לענ"ד והדברים ברורים עוד כתב הב"ש עוד יש להביא ראיה מע"ע וכו' אלא שם דחה ראיה וכ' שאני ע"ע דריבתה תורה ותמה עליו א"כ מנ"ל להש"ס ריש קדושין דש"כ ככסף ע"ש כוונתו למ"ש התו' ריש קדושין בד"ה ש"פ ובאמת אין קושי' לפמ"ש שם המהרש"א דהא דכתבו תוס' דילפינן מע"ע היינו למ"ש שם בתחילה דלא הוי ע"ע ונזקין שני כתובים משום דנזקין היא במיטב אבל לפי תי' שני דמעבד עברי ליכא למילף משום לא יטמע ע"כ ילפינן קדושין מנזיקין ועיין בחידושינו שם מה שכתבנו דא"כ לזה אלא דאפי' לתי' שני איכא למילף מקנין ע"ע דלא שייך יטמע ע"ש בטוב טעם והיינו דכתב מהרי"ט דליכא למילף דמהני ש"כ אפי' בע"כ מפדיון העבד שהוא בע"כ דאדון משום דבזה י"ל שלא יטמע. כל זה כתבנו ליישב דברי מהרי"ט ז"ל אבל באמת אני תמה על הגדולים הנ"ל דמה ענין ע"ע דניליף מיניה בנתינה בע"כ דמה עדיף פדיון ע"ע יותר מפדיון בתי ערי חומה דבשניהם מצות התורה שיצא בפדיון כסף אפ"ה ה ללישנא קמא דרבא אם לא רצה הלוקח לקבל המעות לא הוי נתינה מחלט הבית אף שעבר על המצות התורה כמו כן י"ל בע"ע אף דמצות התורה שיצא בגירעון כסף או בש"כ אפ"ה אם אין האדון רוצה לקבל לא הוי נתינה בע"כ נתינה והיינו טעמא דלא יליף נתינה בע"ב הוי נתינה בכסף מפדיון ע"ע אלא כי היכי דמספקא להו בבתי ערי חומה דמספקא להו כמי בע"ע וראיה לדברינו מהסוגיא בקידושין דף ה' דקאמר שם וכ"ת כסף כמו בע"כ בא"ע באישות מיהא לא אשכחן מפירש"י בע"כ שאבי' מכרה שלא מדעתה והתו' שם בד"ה שכן ישנן בע"כ נדחק לפרש על יעיד בע"כ ע"ש ולא קאמר הש"ס דמשכח' כסף בע"כ בפדיון ע"ע ותו דהוי להו לרש"י ותו' לפרש באמת הכי דקאמר דאשכחן כסף בע"כ בא"ע היינו דכתיב גבי א"ע והפדה דיוצאת בגירעון כסף אלא משום דקשי' להו דכמו כן הוי מצי למימר דמשכחת כסף בע"כ בבתי ערי חומה בשדה אחוזה דנגאלין בע"כ ועמ"ש בחידושינו בזה אמנם העיקר בזה דלא דמי לבע"כ דשטר וביאה דזורק לה גיטא בע"כ וביבמה קונה אותה בביאה בע"כ אפי' באונס דידה משא"כ בפדיון ע"ע וערי חומה וכיוצא בהם דלא מפרש בהם אי נתינה בע"כ הוי נתינה דמחולקים בזה תרי לישנא דרבא וליכא למילף משטר וביאה דהם קונים ע"כ לגמרי לכך פירש"י דהיינו מה שהאב מוכר את בתו בע"כ וכן לפי' תוס' שמייעד אותה האדון בע"כ דמהני מכירה והיעוד אפי' שלא בריונה. אך נראה לענ"ד לפי מה דאומר הש"ס דף ה' דמשכחת כסף בע"כ בא"ע לפי' התו' ביעוד שמיעדה בע"כ דאב וכתבו תוס' שם דמה שאמר לקמן שצריך ליידעה לא שצריך לעשות מרצונה וכו' ואיתא שם דף י"ט דברייתא זו אתי' כר' יוסי בר יהודא דמקדשה בש"פ אחרונה הרי דאפי' בנתינה בע"כ אמרינן ש"כ ככסף ותו דאפי' לרבנן דר' יוסי בר יהודא דמעות ראשונות לקידושין ניתנה כיון דקי"ל דא"ע נמכרת בין בכסף בין בש"כ הרי דמוכח נתינה בע"כ הוי נתינה אפי' בש"כ אך יש לדחות דמיעוד ליכא למילף תדע דלא ילפינן עיקר קדושי כסף וש"כ ככסף מיעוד ע"כ צ"ל דיעוד חידוש הוא כמ"ש בחידושינו דף ז' וקצת משמע מהא דאמר ביבמות דף כ"ב כיצד מאמר נתן לה כסף או ש"כ משמע דאפי' לר' דמאמר בע"כ הוא אפ"ה אמרי' ש"כ ככסף לכך נראה דבכל ענין הוי ספק מקודשת

שם ואם הי' מדבר עמה עע"ק ונתן לה אפי' בשתיקה וכו' כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הלכה ח' וז"ל מדברת עמה על ע"ק ורצתה ועמדה וקדשה ופי' בכ"מ דוקא שאמרה הן ובלחם משנה הקשה עליו דא"כ מאי מקשה בקידושין דף ו"ו במאי עסקינן אי במדבר עמה אפי' לא אמר לה כמי דלמא מיירי ששתקת ומתרץ שם דאי בשתיקה אכתי קשה במאי ידעה כיון ששתקה ולא נתרצה בפירוש אין בזה ידיעה בנתינה שאחריו ונראה ראיה לדבריו דהא קשה מאי מקשה הש"ס במ"ע הוי ליה לאוקומי שמתחילה דברה היא עע"ק ואח"כ נתן לה ואמר בהני לישנא לא מיבעי' לשנויא קמא דף ה' ע"ב דבנתן היא ואמרה היא לא הוי קידושין כלל אלא אפילו לשנויא בתרא דבנתן הוא ואמרה היא הוי ספק אכתי איכא למבעי בהני לישנא אי הוי ואדי מקודשת משום אמירה דידי' בהני לישנא בשעת קידושין ע"כ צ"ל כיון דלא אמרה בשעת קידושין קשה מנא ידעה אעפ"י שהוא שתק בשעה שדברה על ע"ק שמא לא נתרצה לה וה"ה איפכא באמירה דידי' קודם קידושין כיון דשתיקה היא אין בזה ידיעה בשעת קידושין ודוחק לחלק בין שתיק' דידי' לשתיקה דידה ואכתי קשה מכא ידעה ונפקא ומינה בזה לדינא בדיבור א' מהם עע"ק והב' שתק לא חיישינן להני לשונות דמיבעי' להש"ס אמנם נראה דיש ליישב קושיות הל"מ כמ"ש בחידושים דיש לומר דקושי' הש"ס שם היא אליבא דר"ה דס"ל בדף נ' ע"ב חוששין לסבלונות לפירש"י דוקא היכי דשדיך והיינו שנתרצו שניהם כמ"ש הרמ"א בהגה"ה בסי' כ"ח ס"ב בשם הגהות אלפסי וכ"כ מהרי"ט בסוגיא זו וא"כ ע"כ ס"ל לרב הונא דפלוגתא דר"י ור"י דוקא כשדבר עמה היינו שהיא לא נתרצה בפירוש דאל"ה קשה עליו לר"י דאמר אינה מקודשת משמע אפי' חשש קידושין לא הוי ואף ר' יוסי לא פליג אלא במדבר באותו מעמד בעסוקין באותו ענין כמפורש בתוספתא בהדי' בדברי ר' יוסי ע"כ צ"ל בלא נתרצה היא דהיינו לא שדיך מיהא לפי מאי דקי"ל אין חוששין לסבלונות אלא באתרא דמקדשי והדר מסבלי א"כ ממילא י"ל דפלוגתא דרי יהודא ור' יוסי בנתרצה כמ"ש הרמב"ם ובזה מתורץ מה שהקשה המפרשים על המרדכי והביאו הרמ"א בסמוך דאפי' מענין לענין באותו ענין הוי קידושין כמו שיבואר לקמן אע"ג דקי"ל הלכה כר' מחבירו ולפמ"ש י"ל דלפי שיטת הרמב"ם דפלוגתא מיירי בשנתרצה א"כ ה"א דמקשה באין עסוקין באותו ענין מצא ידעה ומאי מתמה הש"ס הא אפי' גדולה מזו שמעינן ליה לרב הונא היכי דשדיך חוששין לסבלונות והכא כיון דנתרצה ה"ל שדיך וצ"ל דלא משני הכי משום דאכתי תקשה לרב הונא דס"ל להלכתא חוששין לסבלונות וע"כ מוקי פלוגתא דר' יהודא בלא נתרצה ע"כ צ"ל כדמשני מענין לענין באותו ענין אבל למאי דקי"ל דאין חוששין לסבלונות אין הוכרח לומר דפליגי בסברא א ענין לענין באותו ענין ואיכא למימר דגם זה נקרא באותו ענין וטעמא דראב"ש משום דס"ל חוששין וסבלונות ולא קי"ל בהא כוותי' וממילא מתורץ קושי' הלחם משנה דלא משני לעיל דמיירי בשתקה משום דאכתי קשה לר"ה ולאידך אמוראי דס"ל דחוששין לסבלונות וע"כ מוקי פלוגתא דר' יהודא ור"י בלא נתרצה והיינו דאמר שם והא אמר ר"ה הלכה כר' יוסי אך הנראה דאיכא למימר דס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דס"ל לר' יוסי מקודשת בוודאי היינו לוקח ברצתה ואמרה הן והיינו לחומרא אבל מ"מ לא פסיקא לי' להרמב"ם דבשתיקה לא הוי קידושין דאין בזה הכרח כיון דלרב הונא ע"כ פליגי בשתקה אע"ג דלא קי"ל כוותי' מ"מ איכא למימר הכי ונראה דלכך הרמב"ם ז"ל בהנך לישנא דקיימו בתיקו לא כתב רצתה כיון דהתם לא הוי אלא ספק מקודשה איכא לספוקי כמי אפי' בשתקה מיהא מדברי התוספות בקידושין דף נון משמע דטעמא דר"ה משום דס"ל דפלוגתא דר' יוסי ור"י היינו לענין קדושין וודאי אבל חשש קדושין איכא אפי' לאחר זמן והמרדכי ס"ל לדוחק לשון אינה מקודשת משמע דאינה מקודשת כלל

סעיף ב' בהגה"ה אם הבינה דבריו או שדיבר תחילה מעסקי קדושין וכו' ולא ביאר דבריו אם אמרה שלא הבינה אם נאמנת לבטל הקידושין ובהרב המגיד מבואר אם אמרה שאינה מכרתי ולא אמר לה בלשון מקודשת ממש אפי' אמר בלשונות הברורים לני שהן לשון קדושין כגון הרי את מאורסת ואינך דקתני בבריית' אפ"ה נאמנת לבטל הקדושין ולומר לא הבנתי וכן הוא מפורש בלשון הר"ן אבל הרא"ש כתב דהני לישנא דברורי לאו כל כמיני' לומר לא ידענא והנה הטור כ' כיצד בכסף וכו' הרי את מאורסת וכו' ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קדושין ונראה דאין בזה סתירה לדברי הרא"ש כמו שהקשה הב"י דהטור לא מיירי כ"א לכתחילה כשבא לקדש בתחילה בכסף יאמר בלשון שכל הנשים יודעות ומכירות אבל אם רוצה לומר בלשון מאורסת וכיוצא אע"ג דמסתמא אמרינין חזקה שמכרת כמ"ש הרא"ש מ"מ קי"ל אין סומכין על החזקה לכתחילה במקום שיכול לברר ע"כ צריך לידע מתחילה אם היא מכרת שהוא לשון קדושין אבל בדיעבד י"ל שסמך הטור על הלשון שכתב אח"כ בהני לישנא דברורי מקודשת וכו' משמע שאין צריך לשאול אותה ואנן מחזקינין בחזקת מקודשת וממילא משמע אפי' אמרה שאינה מבינה אינה נאמנת דחזקה שהיא מבינה ואין עד אחד נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא והב"ש כ' דהרא"ש לא קאמר אלא שאינה נאמנת לבטל הקדושין לגמרי אבל נאמנת להיות ספק קדושין ודבריו צ"ע אם ס"ל דבסתם הוי ספק למה לא תאומן לומר שלא הבינה כמו שיתבאר לקמן בשיטת הה"מ וכמ"ש הב"ש בעצמו בס"ק טי"ת בהני ספיקות הבעל נאמן לומר שלא היה כוונתו לשם קדושין ואי נימא דס"ל דבסתם הוי קידושין משום דמחזקינן לי' במכרת למה תאומן לעשות ספק כמו שאין האשה נאמנת לומר כשהיא בחזקת א"א גרשני בעלי ולפמ"ש א"ש ונראה דלדעת הרא"ש הנ"ל י"ל דאפי' היכי דאית לה מיגו כגון שאין העדים לפנינו ושניהם מודים שנתקדשה בפני עדים בלשונות אלו דאפ"ה אינה נאמנת לומר שלא הבינה במיגו דאי בעי אמרה לא נתקדשה כלל משום דהוי מיגו במקום חזקה וכ"ש אם היא בפנינו דאין זה מיגו משום דאין אשה יכולה להעיז בפני בעלה כמ"ש לקמן סימן מ"ז ע"ש וכן משמע ממ"ש הבי דאין האיש נאמן לומר שאינו מכיר ולא אמרי' דאי בעי פטר