המקנה - קונטרס אחרון רצ

מ"ז ע"ב במקדש בשטר חוב דאחרים דמקודשת אף שכתבו תוס' בב"מ דף כ"ו בד"ה יצא שטרות ובפ' המוכר, את הספינה דף ע"ו בד"ה קנו לך דהא מכירות שטרות מדאורייתא היינו מטעם שמוכר לו שיעבוד קרקעות משמע דכ"ש דיוכל לקדשה בקרקע עצמו והרשב"א הביא ראי' בתשובה בסי' א' רכ"ו מבבא בתרא דאם הלך זה והחזיק בשלו וכו' משמע דקרקע נקנה בקרקע ונראה כוונתו דס"ל דה"ה באשה דהא יליף בג"ש יוהדדי בקיחה קיחה ואי נילף מהיקשא דהוויות להדדי דאינה מתקדשת בקרקע ה"ה דאינה קרקע נקנית בקרקע ואי נימא גבי קנין קרקעות כסברות התו' דף ג' בד"ה אשה בפחות משוה פרוטה וכו' דריבוי קנינים יכול למילף ולא מיעוט ה"כ נימא כן בהיקשא הוויות להדדי כנ"ל

אך הנראה לענ"ד עיקר דמכל זה אינו קושי' על בעל העיטור וגם מדברי התוספת בקדושין דף ה' אין ראיה שחולקים על בעל העיטור דהא גם בגירושין מצינו שיכול לכתוב גט בדבר מחובר כגון בעציץ נקוב כדאיתא בגיטין דף כ"ב ע"א ועל יד עבד כמפורש במשנה שם א"כ שפיר כתבו התוס' דאיכא למיליף מק"ו במחובר כזה שיכול לגרש בו ולקדש בו אפ"ה אין פודין הקדשות כמ"ש התו' בריש מכילתין בד"ה בש"פ דנפקא מכלל ופרט וממילא נפקא ג"כ בעבדים משום דהוקשה לקרקעות וכ"ש בעציץ נקוב ומעתה נראה פשוט דלא עלה על דעת בעל העיטור ללמד קדושי כסף מקדושי שטר לכל מילי דפסול בכתיבת גט דא"כ נימא נמי דלר"י הגלילי דס"ל אין כותבין גט על בעלי חיים ועל אוכלים ה"נ דאין קדושי כסף בב"ח ואוכלים והא וודאי ליתא כמו שהוכרחנו בחידושינו אלא וודאי דלא אמר בעל העיטו' לענין לאקושי לכתיבת השטר אלא דניליף כתיבת הכסף מנתינה לקדש השטר דפסול' דמחובר בגט הוא משו' דלא שייך בי' נתינה מש"ה גבי עבד ועציץ נקוב יכולה לגרש משו' דשייך בי' נתינ' אבל בדבר המחובר דלא שייך בו נתינ' ה"ה דלא הוי נתינ' לענין קידושין ממה דלא קשה ממה שכתבנו לעיל דיכול בשטר חוב כנ"ל כיון דשייך בו נתינה וכן מקנין קרקעות שכתב הרשב"א אין ראי' דלא ילפינן גז"ש דקיחה קיחה אלא בגוף הקנין ולא בנתינה אך הנראה דלפ"ז יפה השיב מהרי"ט בחדושיו על הפוסקים והביאו הב"ש דבקידושין לא בעינן נתינה אלא מ"ש ראי' מההיא דתן מנה לפלוני ואקדש אני לך אין ראי' דהתם הטעם דמקודשת בהנאה זו שנותן על פי'. כמו שיבואר שם דהוי כנותן מעות לידה דמה לי כסף ומה לי הנאת כסף ועיקר כראה דמוכח דלא בעי נתינה בקדושין כמו בגט מההיא דאמרינן דף מ"ז בקדשה בפקדון שיש לו בידה מקודשת ובגט כה"ג אינה מגורשת כדאי' בסי' קל"ח ולפ"ז גם כשאמר לה טלי מע"ג קרקע מהני משום דלא בעיכן נתינה ועיין בתשובת רש"ך סי' קנ"ב ובתשובת מהר"י בן לב דדין זה כמו מחובר לקרקע דחד טעמא הוא ומ"ש הב"ש בסי' ל"א לחלק משום דהתם הי' נתינה מעיקרא לשם פיקדון לא נהירא כיון דטעמא הוא דילפינן מגט ובגט כה"ג לא מהני אין לחלק בזה

שם שוה פרוטה ז"ל הב"ש כתב בחידושי מהרי"ט אם התנה ע"מ שאתן סך זה ונתן שוה כסף בע"כ לא הוי נתינה הואיל שנתן שוה כסף ובע"כ עכ"ל עיין במהרי"ט שנסתפק בזה ובאיות אפי' כסף בע"כ הוי ספק כדאיתא לקמן בסי' קמ"ג לענין גט וה"ה לספק קדושין ומה שהקשה עליו הב"ש מלשון הרשב"א בגיטין דף ע"ה שהביאו הב"י בסי' קמ"ג כגון אם אמרה תן לי מנמה ואתקדש אני לך ונתן בע"כ לא הוי נתינה להיות מקודשת נראה מדבריו שהבין כוונתו שקידש אותה בפרוטה והיא אמרה ע"מ שתתן לי מכה ודבריו תמוהין אין שום חילוק בין גט לקידושין דבגט כה"ג הוא פלוגתא בתרי לישנא דרבא בגיטין דף ע"ה וקי"ל דהוי ספק ולמה גבי קידושין כתב דאינה מקודשת כלל ותו דהרשב"א כתב להדיא בסוף דבריו לענין קידושין כגון שאמר לה הרי את ומקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתיים ונתן לה בע"כ הרי ספק מקודשת והיינו מטעם דמספקא לן אי קי"ל כלישנא קמא דרבא או כלישנא בתרא הרי מפורש דמדמי הקדושין לגירושין אלא העיקר דהרשב"א בתחילת דבריו מיירי שם שאמרה לו תן לי מכה ואקדש אני לך באותו מנה עצמו ונשבע שיתן לה ע"ז כתב דנהי דהוי נתינה לגבי נותן לקיים שבועתו אפ"ה לא הוי נתינה לגבי המקבל להתקדש בו והיינו דאשמועי' דאף שלא חזרה מן הקידושין ורצונה להתקדש לו אלא שאין רצונה לקבל ממנו מנה זו אפ"ה לא הוי קידושין בזה בוודאי כ"ע מודים דלא הוי נתינה בע"כ כיון דמשעת קדושין לא קבלה מרצונה אינה מתקדשת ונראה דה"ה אם נותן לה פרוטה להתקדש ואמר לה בתנאי אם אתן לך מנה ולא אמר בתנאי ע"מ דקי"ל דאינה מתקדשת אלא בשעת נתינת המנה ויכולה לחזור בה עד לאחר קיום התנאי בהא נמי נתינה בע"כ לא הוי נתינה כיון דבשעת קידושין הוי בע"כ אבל בע"מ דקי"ל דהוי כאומר מעכשיו בזה כתב בסוף דבריו דהוי ספק כדעת הרא"ש כן נלע"ד

אך מה שחילק הב"ש בין אם מתנה הנותן או שמתנה המקבל סברתו בזה דאף דכתבו התוס' בגיטין דף ע"ה בד"ה מכלל וכו' דכיון דאמר לה הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי מאתים תלה הדבר בדעתה ועליו לקבלם היינו דבסברא זו פליגי תרי לישנא דרבא אבל כשמתנה הנותן אף ללישנא קמא אמרינן דמסתמא תלה בדעת עצמו ולכאורה נראה דדבר זה מוכרח מהא דאמרינן בקידושין דף ח' אמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים משום דהוי כאומר לה ע"מ ומקשה התם מהברייתא דיכולין לחזור אפילו בדינר האחרון וע"ש וקי"ל הכי להלכתא בסי' כ"ט וקשה אמאי אינה יכולה לחזור הא הוי נתינה בע"כ ובזה קי"ל דהוי ספק אע"כ צ"ל כיון שהוא מתנה לכ"ע הוי נתינה. אך לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א מבואר מדבריו דאפי' באומר אתן כך הוי ספק הרי ס"ל דאין לחלק אפי' כשמתנה הנותן ע"כ צ"ל דהתם בברייתא שאני שלא חזרה בו אלא מן הקדושין אבל מה שהוא נותן היא מקבלת מרצונה בתורה מתנה א"כ כיון שקיים תנאה ממילא אינה מבטל מה שחזרה בה מהקדושין דהוי כאומר מעכשיו ובאמת אם אינה רצונה לקבל והוא נותן בע"כ הוי ספיקא מיהא בעיקר דינו של מהרי"ט לכאורה הוא דין מפורש בח"מ סי' רמ"א ס"ז בהגה"ה המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת לו דמי חפץ משא"כ בתנאי בגיטין משמע דהוי דוקא בגיטין משו' דלצעורי מכווין וכ"כ הסמ"ע שם בס"ק י"ט משא"כ בקידושין ושם איירי בנתינה בע"כ דאי מתרצה פשיטא דבממון למחול ותו דבמתרצה אפי' בתנאי גיטין מהני לדעת הרא"ש ואין לחלק בין הנותן דמי חפץ או נותן ס"כ ככסף דאל"כ מה הביא הב"ש ראי' בס"ק זה מהרא"ש מ"ש דמיירי בדמים בעד אצטלית ועוד דהרא"ש בפרק לולב הגזול מביא ראי' דיכול להחזיר דמים מהא דאמר בפ' איזה נשך מה לי הן מה לי דמיהן והתם כמי אמרינן איפכא מה לי דמיהן מה לי הן ותו בתשו' מר"א ששון שהביא הב"ש מפורש אפי' שנותן לו מטלטלים אחרי' מהני במתנה ע"מ להחזיר

ועוד כתב הב"ש לכאורה משמע מדברי הרא"ש דס"ל אפי' נתינה בע"כ ושוה כסף הוי ספק דהא כתב בסוגי' שם אם התכה וכו' וטעמא דאמרי' לצעורי מכווין. לכאורה אין דבריו מובנים כלל דאי טעמא דרבנן דרשב"ג משום לצעורי קא מכוין א"כ האיך כתב הרא"ש דמהני כשמתרצה דהא מהאי טעמא אמרינן שם דלא מהני מחולין לך משום של צעורי מכווין ולא ציערה ע"כ צ"ל דהא דלא מהני לרבנן דאין מתרצה משום דנתינה בע"כ לא אמרינן ש"כ ככסף וכיון דקי"ל כרבנן מוכח איפכא דלא הו' נתינה בע"כ בש"כ ונראה להבין דבריו ז"ל דוודאי פשיטא דס"ל להרא"ש דטעמא דרבנן משום דלצעורי קאמכווין כמ"ש הרא"ש להדיא בפי לולב הגזול וכן כתב בהדי' בתשובה כלל ל"ה דהטעם משום דלצעורי קאמכווין ע"כ מ"ש הרא"ש דמהני כשמתרצה היינו דמשמע ליה דוודאי מסתמא אין קפידא בין איצטלתא לדמיי כדאמר הש"ס בגיטין שם בלשון הבעי' תיבעי לרשב"ג ע"כ לא קאמר רשב"ג אלא דמפייס ליה בדמי' משמע דמודה רשב"ג דמחילה לגמרי לא מהני משום דלצעורי קא מכווין אלא כיון דיהבי ליה דמי היינו צערה כמו בנותן כו איצטלתא א"כ נהי דס"ל לרבנן דאפילו בהא אמרינן לצעורה קא מכווין י"ל דהיינו דוקא באומר בפי' שרצונו דוקא באיצטלתא אבל אם הוא מתרצה ואומר שלא הי' כוונתו אלא לצערה שיתן לו או איצטלת או דמים מהיכי תיתי נימא דפליגי רבנן אף בהא אדרבה נימא דהוכיח סופו על תחילתו שלא היה כוונתו על איצטלתא אלא לצער אותה מה ליה צער איצטלית ומה לי צער דמים משא"כ במחולין לא שייך לומר הוכיח מסופו על תחילתו והוי שמעי' כרשב"ג בגיטין דף ל"ט במתנ' בשתק ואח"כ צווח דאמרי:

הוכיח סופו על תחילתו ואפילו לרבנן דפליגי עלה דרשב"ג דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו היינו משום דמוכחא מילתא תחלה אבל אי לאו הכי מודים דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו תרע מדלא אמרינן הכא דרשב"ג ורבנן לשיטתם אזלי וטעמא דרשב"ג משום הוכיח סופו על תחילתו ובהא לא הוי אמר ר"י דלא קי"ל כרשב"ג בצידון דהא בשתק ולבסוף צווח קי"ל דהוי ספיקא אי כרשב"ג אי כרבנן כדאיתא במעשה דקצרי שם כדאיתא שם בהרמב"ם ובפוסקים ו משמע ליה להרא"ש דהיכי במתרצה לא פליגי רבנן אלא דוקא באינו מתרצה באומר שדעתו דוקא על איצטלתא בהא ס"ל אע"ג דשוה כסף ככסף הכא שאני משום דלצעורה קאמכווין שתתן דוקא איצטלתא וכן משמע מדלא פשיט רב יהודא דמחולין לא אהני ולא קמ"ל רבותא טפי דאפילו מתרצה בדמיה לא מהני כנלע"ד לפרש דברי הרא"ש אך לקמן בסי' קמ"ג הקשה הב"ש על הרא"ש דאי מיירי מתני' באינה מתרצה קשה על לישנא קמא הא מוכח דאי לאו איצטלתא דוקא הוי מהני נתינה בע"כ וכו' ותי' דחוק שם מאוד ולכאורה הי' נראה לתרץ כיון דכתבו התוס' והרא"ש בעלמא דבחוב או פקדון וודאי נתינה בע"כ הוי נתינה כמפורש בש"ס א"כ י"ל כיון דנקט במתני' איצטלתא משמע דהי' איצטלתא של בעל אלא דהוי מופקד אצלה א"כ הוי כחזרת פיקדון דמהני אפי' בע"כ אך ז"א דהא כתבו לעיל בשם הרשב"א אע"ג דהוי נתינה לגבי הנותן מ"מ לא הוי. נתינה לגבי המקבל א"כ ה"נ ללישנא קמא דבע"מ שתתן לי תלוי בדעת עצמו אף דלענין פרעון הוי נתינה אפי' בע"כ מ"מ לענין קיום התנאי לא הוי נתינה

אך העיקר כראה דס"ל להרא"ש דהא דללישנא קמא דרבא נתינה בע"כ לא הוי נתינה היינו דוקא שהמקבל אינו רוצה בנתינה אפי' במעות אלא שהוא מוכרח לקבל בע"כ כמו בבתי ערי חומה ובגרעון כסף דעבד עברי דהמקבל אינו חפץ בפדיון כלל אבל אם המקבל רוצה בקבלת הדמים אלא אינו רוצה בשוה כסף בזה הוי נתינה בע"כ נתינה כיון דש"כ ככסף הוי כאילו נותן לו מטבע זו והוא רוצה במטבע אחרת